מחול - ארז דסקל באלבום חדש

באלבום "חול", דסקל רודף אמת וטעם, ישיר ובוטה ואפוקליפטי. ועל הבמה הוא מרתק ולא שגרתי

"חול", אלבומו השני של ארז דסקל, זמר, יוצר ואמן במה חסר פשרות ויוצא דופן, הוא אירוע לא שגרתי במציאות הדיסקוגרפית הנוכחית של תעשיית המוזיקה המקומית. עשרת השירים שמרכיבים את האלבום (38:36 דקות) נוטעים תקווה שיש עדיין עתיד למתכונת האלבום, גם בגרסתו הפיזית, ובתנאי שיהיה מקורי, שונה, מרתק ומאתגר כמו היצירה של דסקל.

יוצר אינטואיטיבי

דסקל, אם תורשה לי התפייטות, הוא פרא עירוני. חיה חברתית, עם מודעות וקשב למצוקה ולעוולות, ובעיקר יוצר אינטואיטיבי עשוי ללא חת, שלש את החומרים מהם עשויים החיים שלו לאמירות חברתיות נוקבות ומפוזמות. החיים, שלו ושלנו, ויותר מזה - אי נכונותו להבליג על הקורה בהם - שלחו אותו אל חזית המחאה החברתית של ראשית העשור, ממנה יצא נחוש ונחרץ במיוחד. תחילה עם "חדירה לפרטיות", אלבום הבכורה הפוליטי יותר שלו, משנת 2015, ועתה עם "חול" המחאתי עדיין אך פחות, שבו הוא בוחן את החברה והנעשה סביבו באמצעות התכנסות פנימה והתבוננות אל תוך עצמו.

ארז דסקל, צילום: גאיה סעדון

"כל מה שנתתי לא מספיק", הוא קובל ב"מלחמת הישרדות" הפותח את האלבום עם נגיעות מזרחיות בגיטרות. "את משרבבת את הראש מהחלון/ לראות/ אולי יש צדק בעולם/ ואת טורקת את הדלת/ ומכבה את האורות כולם// כל החלומות שלך ערים/ ובועטים בך בחוזקה מתוך הבטן/ חורצי גורל/ רודפי אמת וטעם/ והם רודפים אותך בלילה/ ומאיימים לסחוף אותך איתם..."

גם דסקל רודף אמת וטעם. ישיר ובוטה ונחוש. הלהט והדחיפות מדברים מתוך גרונו. "דגי זהב" שלו, אולי הכועס ביותר בשירי "חול" על אף הגשה כבושה מהולה בעדנה וחמושה בניחוח בלקני, הוא פתחון פה מושחז לאיש הקטן כנגד שלטון חסר רגישות ורחמים: "...איפה שתשים את האצבע/ מעיין נובע/ של בורות, של עלבון ושל ערגה/ כי כולנו אסירי תודה// הם אוהבים אותנו ככה/ כמו גיבורים קטנים של קפקא/ דווקא/ ובאמת כבר אין לי שום דבר/ לתת להם// תעיף מבט אל האופק/ תראה את עצמך/ מיוזע משנאה ומפחד/ תטחוב עוד פתק לכותל/ או דגל בישבן, או רסיס משנה שעברה...".

זאת השפה שלו. דוגל בענייניות ובמעשיות, מתובלת בפיוט. לשון צולפת, מבקשת להחזיר מכה אחת אפיים, אולי גם להכאיב (למי שצריך) ואפילו לקרוא למרי. "כל התותחים נדמו/ כל הטקסטים כבר תמו/ בצידי הדרך/ נס גיבור אחד", הוא שר בתחושת דחיפות עזה ב"שריפה", רוק טעון וניהיליסטי משהו. "השריפה כבר שכחה (הכוונה לשככה, ע"א) מזמן/ הרקיע התקדר/ אין יותר דבר לראות/ קח את הקליעים מהרצפה/ מלא אבק שריפה... אין מה להתרגש/ קום ותאושש/ קום ותאסוף את עצמך/ אתה הולך על חבל/ עם סכין ביד/ הסערה הזאת היא רק סימן/ המשיח התבגר/ אין יותר על מי לסמוך...".

ארז דסקל, צילום: גאיה סעדון

מפחד לאהבה

העתיד, מנקודת מבטו החברתית של דסקל, הוא אפוקליפטי, אינו מבשר טובות. "ראיתי את הארץ מתפוררת מול עיניי/ בין הידיים/ ראיתי אנשים עוזבים משרות טובות/ דירות פאר קטנות בירכתי המדינה/ ומזדקפים... חזיתי בעתיד נכבה באופק/ ראיתי את המוות מתהולל/ ובתוך כל אלה/ חלקים גדולים מלב שלא יודע/ ממשיכים להתפלל/ לב אפל/ שחור משחור/ משוח זפת, הוא רק מקלט יעיל/ מפני הפחד/ מהחושך/ מהצל", הוא שר ב"חזון למועד" הבוטה, הנוקב והפסימי, היצירה הקצרה באלבום, נפתחת כהזמנה לתפילת רבים, ואולי מחמה נועזותה לא מוצאת את דרכה להופעה, למופע ההשקה לפחות, היחידה מבין שירי האלבום.

הפחד שמככב ב"חזון למועד", וחוזר ונשנה כמוטיב מרכזי בשירי "חול" (אחד מהם נקרא "פחד" במפורש, כאיור להשתלטותו על האדם, נפשית ופיזית, מלווה בגיטרה אריס סאנית/ אוזו בזוקית) מוכר על ידי דסקל כאחד משני הכוחות שמניעים את העולם. האחר הוא אהבה, שמפרנסת - בעצם מפורנסת - בשאר השירים, אם במישרין, אם אלגורית. כמו "נעלמת" נושא המבע הקונצרטי, על הידרשות לאהבה או למקום; "נס" האיטי והדרמטי, צבוע בנגינת פסנתר ג'אזית ומייחל לגישור על פני פערים, אם בזוגיות אם בחברה; בעיקר "טיטאניק" המרשים כדימוי למערכת יחסים - כגודל הציפיות כן ההתרסקות; וגם "רוחות מדבר של הים התיכון" ההזוי והמסויט, על זוגיות כבויה ומותשת, שנכפה עליה אקלים מדברי, מתסכל ובלתי אפשרי.

האלבום ננעל עם "התחלה חדשה" הקברטי, ניסיון - ספק נואש, ספק אופטימי - למצוא את עצמו מחדש בעולם הלא שפוי הזה, גם אם נותר בחוסר כל, כי "אני עמוס מדי ביופי/ אני המום מאהבה/ כולם רצו את מה שיש לי להציע/ עכשיו נשארתי בלי פרוטה... אין בי פחד/ אין לי ברירה/ יש לי רק דרך לעבור/ בלי מטרה". סיום מרשים.
הכתיבה יפה, שירית, לא נקייה, למרבה האכזבה והצער, מטעויות בעברית (נוסף על ה"שככה" לעיל, גודלת במקום גדלה, ריחשי במקים רחשי, רסיס בקמץ במקום בשווא, שתום במקום סתום, שלא לדבר על חוסר אחידות בגישה לניקוד ו' החיבור, בכל"מ ועוד).

אגב, המילה "חול" נזכרת רק פעם אחת באלבום, בשלהי "טיטאניק" ("הבאנו דלי קטן של חול לקבור את כל הטעויות..."), אולם משמעותה האלגורית נוכחת בו לא מעט. אם בהשראת העל המקראית של מעפר באנו ואל עפר נשוב, אם בכוחה של המציאות להרוס את הפנטזיות ולמחוק את הארמונות בחול, ואם בהרגשה של גרגרי חול שממלאים בכעס ובתסכול את הפה ואת העיניים...

ארז דסקל, צילום: גאיה סעדון

מבצע לא שגרתי

ההפקה המוזיקלית, המשותפת לדסקל ולאדם מילינר, והעיבודים המשותפים לו ול"רוב הסיכויים", להקת הליווי שלו, הופכים את הלחנים (כולם שלו, להוציא שניים שהלחין בשיתוף עם יואב אור ונמרוד גלבוע, נגן הגיטרות היוצא מהכלל שלו) ליותר מסיפורים סתם. ליצירות מוזיקליות, כמו פסיקול ממוענים, שמיטיבים לשרת את הגשתו הטרובדורית, הגיטריסטית באופייה, שגם הולמת את תפישת עולמו והתנהלותו כנווד, שמתנייד ברחבי הארץ (ובמחוזות היצירה) עם קרוואן. וגם את הפרפורמנס הקבארטי-שנסוני שלו שמזכיר לי - גם באלבום וגם על הבמה - פרשנים רבי הבעה כשלומי שבן, יהוא ירון (שהפיק מוזיקלית את אלבומו הקודם) ונטע ווינר, סולן "סיסטם עאלי".

זה, תרצו או לא, עיקר הכוח של ארז דסקל. הבמה. לא רק היצירה שלו לא שגרתית, גם הוא מבצע לא שגרתי. הדמות שלן מרתקת. ציורית. לראש קרחת בוהקת, זקן שחור וגם פלומת שיער מגודלת בעורף. לגופו וסט חסר שרוולים על גופיה לבנה, כשתליון כבד על שרשר עבה נחבט על לוח חזהו, בהתאם לתנועות גופו הקפיצי וחוסר המנוחה הקיומי שלו. אחרי שני שירים הוא חולץ נעליים ופושט גרביים, כמו להרגיש את הבמה באופן בלתי אמצעי, בדומה להתנהלותו להטעמת המילים בגופו, דוגמה לאמן שחי את הטקסט.

הבמה גם ממחישה את המוזיקה הבלתי ניתנת להגדרה של ארז דסקל. שם היא לא רק נשמעת, אלא גם נראית. נשענת על גרוב חסר מעצורים, טעונה באנרגיות רוקיות, צבועה באתניות ומתכתבת עם ג'אז, מוזנת בטקסטים פואטיים, מבוצעת בתיאטרליות עתירת מחוות גופניות, ועושה שימוש מושכל בשבעת הנגנים המצוינים של "רוב הסיכויים" - גלבוע הנהדר בגיטרה חשמלית, אמיר פנחסי בתופים (ענק!), אדם מילינר המדויק והיעיל בבס, סיון דהן המוכשרת בקלידים ובפסנתר, מורן צדוק המפתיעה בכלי הקשה, דניאל תנחלסון הנפלא בוויולה ורון זילברשטיין המעולה בטרומבון. בהחלט הרכב ליווי משובח.

נוסף על שירי "חול" (תשעה מהם), השמיע דסקל שירים מאלבום הבכורה שלו, בהם "תרנגול כפרות", הכלאה בין רגאיי מתורבת לפאנקי מבוית שמתפתח לסערה גראנג'ית אבל עדיין הרמונית להפליא, "גברים בעלמא" האפי שהגיע כבר למעמד של הימנון ושיר ללכת אחריו כמו היה החלילן מהמלין ו"חקירות פנים". ובתווך גם קורא, בטון דחוף של מחאה ואכפתיות, שיר בשם "גבולות" שנכתב במהלך "צוק איתן" על החומות שבינינו, עם רפרנסים והדהודים לשירים ישראלים לא מעטים.

בקיצור, "חול" וארז דסקל הם עסקת חבילה מומלצת, בימים אלה ובכלל. אין לי ספק שעוד נשמע ממנו.

ארז דסקל, צילום: גאיה סעדון

ארז דסקל. חול (קמע)
ארז דסקל במופע השקה ל"חול". תמונע תל אביב. רביעי, 15 באוגוסט 2018