מחול - עולים השבוע: "דוג-מן" ועוד

סרטו של מתאו גארונה חזק ומצוין, "משודרג" אינטליגנטי להפליא, ו"הפרפר" הוא רימייק סביר

"דוג-מן" (איטליה 2018)

דרמה. סרטו של מתאו גארונה, המבוסס על מקרה אמיתי. מרצ'לו (מרצ'לו פונטה) גר בפרבר מרוחק, נידח ומוזנח של רומא ומפעיל שם פנסיון לכלבים. הוא רוחץ ומספר את ההולכי על ארבע של לקוחותיו, ובתו הצעירה סופיה (אלידה בלדארי קלבריה) מסייעת לו מדי פעם. הוא פרוד מאמה אך הם מגדלים אותה במשמורת משותפת. מרצ'לו אהוד על ידי תושבי הפרבר ויש לו במקום לא מעט חברים, בין היתר בשל העובדה שהוא גם ספק הקוקאין שלהם. הוא זקוק ל"השלמת ההכנסה" הזו, כדי לממן לבתו ולו הפלגות תיור באזור, בהן יש להם את זמן האיכות המשותף שלהם. אחד הלקוחות הקבועים של מרצ'לו הוא סימונה (אדוארדו פשה), מתאגרף עבר, בריון שקט אך כזה שמתעצבן בקלות ואז נעשה אלים ביותר. הוא מהווה מטרד עבור רבים מתושבי המקום שחוששים להתעמת איתו, אבל הקשר שלו עם מרצ'לו - הסובל מדרישותיו ומהתעללויותיו נון-סטופ כמעט והופך לקורבן הקבוע שלו - מתהדק עד לכדי טבעת חנק שממנה יש רק מוצא אחד. 102 דקות.

"גומורה", סרט קשוח ועתיר אדרנלין על המאפיה הנפוליטנית. "ריאליטי", התבוננות על "תרבות האח הגדול" בסגנון הריאליזם הפיוטי. אלה הן שתי עבודות מעולות שיצר הבמאי האיטלקי מתאו גארונה במרוצת שנות ה-2000 (הרפרטואר שלו כולל תשעה פיצ'רים עלילתיים ועוד כמה קצרים ודוקומנטריים). וכעת מגיע "דוג-מן", סרטו החדש, המצוין לא פחות משתי יצירותיו הקודמות שהוזכרו כאן. למעשה, זהו הסרט החזק ביותר שראיתי השנה עד כה. עבודת קולנוע מהפנטת בעוצמתה. גארונה מיטיב לשרטט את האווירה הניאו-ריאליסטית באופייה בפרבר הרומאי הנידח והנשכח שסובל מהזנחה קשה ואנשיו מפלרטטים עם הפשע. יש בכיעור של המקום משהו יפהפה, כובש, שגארונה עוטף באהבה בעזרת הצלם ניקולה ברואל. העוני כאן מצטלם כמו אלגוריה על המציאות, בדומה למרחב הקיומי ששרטט אטורה סקולה ב"משפחת המלוכלכים" המופתי שלו. גם ב"דוג-מן" אלה חיי הישרדות חסרי תקווה, אבל איכשהו רגעים קטנים של אושר יוצרים הרמוניה בחיי הגיבור. הריטואל של שטיפת הכלבים, תספורתם וסירוקם, המסב לו סיפוק הנאה. מרצ'לו משתף בעיסוקו את בתו כשהיא אתו והוא גאה בה וסומך עליה. ההפלגות שלהם לשומקום (לא רואים אותם עוגנים ביעד מסוים) הם כמו חדר הבריחה שלו. בועה של אושר לשניהם, המנותקת מהחיים עצמם. וכשהוא חוזר, כמעט תמיד נוחתות עליו דרישותיו המאיימות של סימונה ומפרות את שגרת חייו. זה סרט על אדם פשוט, תמים ושוחר טוב, הייסורים שמסב לו "חברו" והגאולה שלו. זה בתמצית, אבל יש כאן הרבה יותר - משל על החוויה האנושית, חוזקתה ושבריריותה. מרצ'לו פונטה, רזה, נמוך קומה, שמראהו מזכיר ליצן בקומדיה דל ארטה ויש לו קול צפרדע סדוק, עושה כאן עבודת משחק נפלאה שזיכתה אותו בצדק בפרס השחקן בפסטיבל קאן. גם אדוארדו פשה מצוין, על תקן "שוטה הכפר" הבריוני וצר המוחין (הוא הציף לי לתודעה את הדמות שעשה דייוויד וורנר ב"כלבי הקש" או את זו של ג'ון מלקוביץ' ב"על עכברים ואנשים"). וכאמור, הכל כאן ארוז באופן הדוק בתוך חלל של אסתטיקת דלות מרהיבה בכיעורה וביופיה בו-זמנית. לא להחמיץ.

דירוג: *****

למועדי הקרנות

דוג-מן, באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים

"משודרג" (אוסטרליה 2018)

בדיוני-אקשן. סרטו של לי ווהנל. העלילה מתרחשת בעתיד הלא רחוק בו המחשבים שולטים ברוב תפקודי חיינו והופכים אותם לנוחים הרבה יותר. לגריי (לוגאן מרשל-גרין), מכונאי אולד-סקול, ולרעייתו אשה (מלאני וואלחו) העובדת בחברת הייטק, יש בית המשרת אותם ואת כל צרכיהם. השניים נוסעים לביתו ההייטקי שמתחת לאדמה של ארון (הריסון גילברטסון), מהנדס גנטיקה והנדסה מלאכותית נודע, כדי להחזיר לו רכב שגריי תיקן עבורו. הוא מראה להם את "סטם", שביב קטן ותמים למראה, שלדבריו הינו תחליף מתקדם למוח האדם. בדרכם חזרה, מכוניתם לוקחת אותם בניגוד לפקודה שקיבלה לשכונה המפוקפקת בה גדל גריי ומתנגשת בגל גרוטאות. גריי ואשה לא מספיקים להתאושש והם נורים על ידי חבורת תוקפים. אשה מתה במקום וגריי נותר משותק עד הצוואר ומוגבל לכסא גלגלים. ארון מציע להשתיל לו בדיסקרטיות את "סטם", וכך חוזרת אליו היכולת להלך ולהשתמש בגפיו ובעצם בכל גופו. כשגריי נוכח לדעת שמפקחת המשטרה קורטז (בטי גבריאל) לא מצליחה לעלות על זהות התוקפים שרצחו את אשה ופגעו בו, הוא מחליט לאתרם לבד. בעזרת "סטם" כמובן. מכאן הופך הסיפור אתגרי, אפל ומסובך. 100 דקות.

זהו בסך הכל סרטו השני של הבמאי האוסטרלי לי ווהנל, אם כי יש לו יותר מ-30 קרדיטים כשחקן (בהם כמה מסרטי האימה בסדרת "המסור", שהוא גם היה שותף לכתיבתם). כל השחקנים כאן, חלקם אמריקנים, חלקם אוסטרלים, רחוקים מלהיות כוכבים או מוכרים בקרב ציבורים רחבים. ולמרות נתוני הפתיחה הלא מבטיחים אולי של עבודת הקולנוע האוסטרלית הזו, ווהנל יצר סרט מד"ב-מתח-אקשן אינטליגנטי להפליא. מצד אחד זו הפקה צנועה (תקציבה 5 מיליון דולר) אבל הפרודקשן-ווליו שלה נראה שלא מהעולם הזה ועדיין נטול פומפוזיות, יוהרה ויומרה. היקום האוטופי-עתידני שווהנל מרכיב, על חוקי המשחק הקונקרטיים שלו, קוהרנטי, מנומק ו"מדבר" בשפה רהוטה. והכוונה לא רק לתחביר הקולנועי אלא גם לאספקטים הטכניים (צילום, עריכה וכו'). הנרטיב בעל אופי דרמתי לאורך כל הסרט, אבל יש רגעים יוצאים מהכלל הזה. למשל, בסיטואציה בה "סטם" מתחיל לנהל דיאלוג "דו-מוחי" עם גריי, המהלך הקולנועי הזה יוצר לא מעט קומיק-רליפים וכך הנימה של הסרט לא נשארת אך ורק רצינית, כבדה ומעיקה. מתקבל הרושם שהבחירה בשחקן האמריקני לוגאן מרשל-גרין (המוכר בין היתר מ"המרגל סנואודן", "ההזמנה" ומשלל סדרות טלוויזיה) לגילום הפרוטגוניסט של הסרט, נועדה לגרום לקהל בארצות הברית לבוא לצפות במעלליו על המסך. ועם או בלי קשר, מדובר באחלה סרט.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

משודרג, תמונת יחסי ציבור

"הפרפר" (צ'כיה-ספרד-ארצות הברית)

דרמה-מתח. סרטו של מייקל נואר, בהתבסס על "פרפר" ו"בנקו", האוטוביוגרפיות שחיבר הנרי "הפרפר" שרייר על מעלליו וזכרונותיו, שראו אור לראשונה ב-1969 והפכו לרבי מכר. אבל בעצם זהו רימייק לסרטו הנודע של פרנקלין ג'יי שאפנר מ-1973, בו כיכבו סטיב מקווין ודסטין הופמן. העלילה מתרחשת בראשית המאה ה-20. שרייר (צ'ארלי הונם), פורץ כספות הפועל בעולם התחתון של פריז, מופלל ברצח אותו לא ביצע ונשלח למושבת עונשין בקולוניה הצרפתית גיאנה שבדרום אמריקה. הוא חובר שם למנהל החשבונות עשיר וזייפן הכספים לואי דגה ושומר עליו לבל ייפגע, בידיעה שיוכל להשתמש בכספו כדי לשחד את מי שצריך כדי לברוח. חוויות מייסרות עוברות שם על שניהם בעבודות הפרך המוטלות עליהם, והכאת שומר שחבט בדגה גורמת לכך ששרייר נשלח לגלות בכלא בו הוא מוחזק בבידוד ומעטים האסירים שהצליחו להעביר שם את תקופת העונשין שלהם מבלי שדעתם נטרפה. שרייר מצליח, מוחזר לכלא המרכזי וחובר מחדש ללואי. ניסיון בריחה של שניהם נכשל והשניים נשלחים לאי השדים, הנמצא על פסגת סלע תלול ממנו איש לא הצליח לברוח. 117 דקות.

כל מי שזוכר את הקלאסיקה (באורך שעתיים וחצי) של שאפנר משנות ה-70 בכיכוב מקווין והופמן, יתקשה תחילה להתרגל לגרסה החדשה, מה גם שהיא נראית כחיקוי כמעט זהה של המקור, וישאל את עצמו לשם מה היה צריך לעשות לו רימייק? מה גם שצ'ארלי הונאם ורמי מאלק (שמסקרן יהיה לראות אותו כפרדי מרקיורי בסרט "רפסודיה בוהמית", על להקת "קווין") רחוקים מלהיות שחקנים בקליבר של מקווין והופמן. אבל ככל שהסרט מתקדם, מתברר שהבמאי הדני נואר, שזהו סרטו האמריקני הראשון, יצר עבודת קולנוע בהחלט סבירה העומדת בזכות עצמה ומתאימה לאלה שלא מכירים את המקור וירצו להתוודע ולחוות באמצעותה את סיפורו המצמרר של שרייר. הבמאי נואר מטפל בסיפור באופן הוגן, מכובד ומכבד, בכלל זה שחזורי התקופה ומקומות התרחשות העלילה. גם הונאם מאלק ושאר השחקנים שלצדם ממלאים את תפקידיהם באופן קורקטי למדי.

דירוג: *** וחצי

למועדי הקרנות

הפרפר, תמונת יחסי ציבור

"עשיר בהפתעה" (ארצות הברית 2018)

קומדיה. סרטו של ג'ון מ. צ'ו, בהתבסס על רב המכר של קווין קאוון "אסייתיים עשירים מטורפים" מ-2013. רייצ'ל צ'ו (קונסטנס וו) וניק יאנג (הנרי גולדינג) הם בני זוג ניו-יורקיים ממוצא סיני, המקיימים קשר רומנטי הרמוני כבר כשנה. ניק מחליט להפתיע את רייצ'ל, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו-יורק, ולקחת אותה איתו לחתונת חברו הטוב בסינגפור, שבה הוא אמור לשמש כשושבינו של החתן. אלא שניק "שכח" לספר לרייצ'ל שהוא בן לאחת המשפחות הטייקוניות העשירות ביותר בסינגפור, וכשהיא מגיעה לטירה המפוארת של בני משפחתו היא נדהמת. ומתברר שזו רק ההתחלה של מה שהיא עתידה לעבור שם במהלך הימים שעד החתונה. מתברר שבני משפחתו של ניק רואים בו את היורש המיועד של אימפריית הנכסים והממון, וצעירות מקומיות המקורבות למשפחה רואות בו את הרווק הנחשק שחובה לצוד אותו. רייצ'ל חשבה שהיא מגיעה לחופשה קצרה שאחריה תחזור עם אהובה לניו-יורק, והנה תפנית בעלילה. ואם זה לא מספיק, אלינור (מישל יאו), אמו של ניק, לא סובלת את רייצ'ל ותעשה הכל כדי להפריד בינה ובין בנה.121 דקות.

זוכרים את "שושלת"? או את "דאלאס"? ובכן, זוהי פחות או יותר גרסה סינית קולנועית לטלנובלות האייטיז הטלוויזיונית האמריקניות ההן, על משפחות שבתפר שבין מולטי-מיליונריות ומולטי-מיליארדריות. הרומן של קווין קאוון עליו מבוסס הסרט הוא ראשון מתוך טרילוגיה. שני הספרים הנוספים בסדרה הם "החברה הסינית העשירה" ו"צרות של עשירים". בקלילות ובנונשלנטיות גורפת מתאר הבמאי ג'ון מ. צ'ו בסרט את אורח החיים הפזרני וההדוניסטי של אצולת הממון הסינגפורית שרייצ'ל נקלעת אליה בעקבות נסיעתה עם אהובה למחוזות העושר (ולא בטוח גם האושר) של משפחתו. בחן, בהומור ובמיומנות אורג הבמאי את התככים והאינטריגות של בני המשפחה לפני ומאחורי הקלעים, בנסיונות לשכנע את ניק לוותר על אהובתו לטובת ירושת האימפריה של אבותיו. וכיאה לכל טלנובלה ראויה לשמה, יש כאן את הביצ'ית המובילה, בדמות האם אלינור (בכיכובה הנהדר של מישל יאו) ואת ביצ'ית המשנה, בדמות הסבתא אה מה (ליסה לו). לקומיק-רליפים אחראית פייק לין גו (אקוופינה), על תקן חברת הנעורים הלא יוצלחית של רייצ'ל. ויש כאן ים של טיפוסים שונים וחתיכות וחתיכים סיניים צעירים הטובלים בעושר ללא גבולות על כל דימוייו: לוקיישנים מהסרטים, בגדי ותכשיטי מעצבים, מסיבות מפוארות, ארוחות שחיתות ובכלל חיי צמרת על אנושיים של אנשים הנושמים אוויר פסגות חסר דאגות. כיף לראות סרט אסקפיסטי שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי ומאפשר לצלול לתוך פנטזיה של שעתיים.

דירוג: *** וחצי

למועדי הקרנות

עשיר בהפתעה, תמונת יחסי ציבור

"בובה של רצח" (ארצות הברית 2018)

מתח-אקשן. סרטו של בריאן הנסון. תארו לכם יקום בו בובות יכולות לדבר וגם לנהל חיים שלמים לצד בני האדם. העלילה מתרחשת ברובע עזוב אך מלא חיים שבו מסתובבים בני אנוש ובובות זה לצד זה בהרמוניה כמעט מושלמת. כמעט, כי הבובות עדיין נחשבות לאזרחים סוג ב'. שני בלשים יריבים הנושאים עמם סוד כמוס, בת האנוש קוני אדוארדס (מליסה מקארתי) והבובה, הבלש הפרטי פיל פיליפס, נאלצים לדאבונם לשתף שוב פעולה זה עם זה כדי לפתור את תעלומת הרציחות הסדרתית של בובות ממשתתפי תוכנית ילדים הקלאסית The Happytime Gang. 90 דקות.

למועדי הקרנות

בובה של רצח, תמונת יחסי ציבור

"סלנדרמן" (ארצות הברית 2018)

אימה. סרטו של סילביין ווייט. העלילה מתרחשת בעיירה קטנה במסצ'וסטס. רן (ג'ואי קינג), היילי (ג'וליה גולדני טלס), קלואי (ג'אז סינקלייר) וקייטי (אנליס באסו) הן ארבע נערות הלומדות יחד בתיכון. באחד הערבים הן מבצעות טקס בניסיון לחשוף את המיסתורין שמאחורי סלנדרמן (חביאר בוטט), דמות הרשת הבדיונית (מתוארת כאדם גבוה ורזה מאוד, חסר תווי פנים, לעיתים מרובה גפיים, הלובש תמיד חליפה שחורה). כאשר אחת מהן נעלמת לפתע, שלוש האחרות מתחילות לחשוד שהיא הפכה לעוד קורבן שלו. 93 דקות.

למועדי הקרנות

סלנדרמן, תמונת יחסי ציבור