שירים טובים, קאסט משובח, וסיפור בסיסי שנותן תירוץ מספק לאלה להפגין את יתרונותיהם, הם הנכסים שיוצרים מחזמר מצליח שלא מתיישן גם 41 שנה לאחר שנוצר, ומכל זה יש בשפע ב"אנני".
לחפש את אמא ואבא
המחזה שנכתב על ידי תומס מיהאן מתרחש בניו יורק, 1933. אנני, יתומה ג'ינג'ית בת 11 השוהה בבית יתומות בחלק הפחות נוצץ של ניו יורק, חולמת למצוא את הוריה ובורחת, פעם נוספת, מבית היתומות וממנהלת המקום קרת הלב, מיס האניגן, אך נתפסת על ידי שוטר המשיב אותה לידיה של האניגן.
זמן לא רב לאחר מכן מגיעה למקום גרייס פארל, העוזרת האישית של המיליונר אוליבר ווארבאקס, המבקש להזמין יתום להעביר את החג בביתו. גרייס בוחרת באנני, למרות ניסיונותיה של האניגן להסיט אותה לבחור באחת היתומות האחרות השוהות בבית, ואנני יוצאת לשבועיים בהם תחיה את החלום האמריקאי במיטבו, כשברקע הדים לסיפור המקביל של הקריסה הכלכלית בארצות הברית של שנות ה-30.
המחזמר אנני, צילום: אור דנון
לבו של ווארבאקס נקשר, כמובן, בלב הילדה והוא מבקש לאמץ אותה, אך אנני עדיין חולמת למצוא את הוריה. המיליונר, שמקושר היטב בכל החלונות הגבוהים, מציע פרס של 50 אלף דולר לבני הזוג שיוכיחו שהם אכן הוריה, וכאן נכנסים לתמונה אחיה של מיס האניגן וחברתו, המתחזים להוריה כדי לזכות בפרס הגדול.
המחזמר אנני, צילום: אור דנון
כוחם של השחקנים הבוגרים
למרות שילדים וכלבים הם גונבי הצגה קלאסיים ושניהם נמצאים פה על הבמה באופן מקסים למדי, ומעבר לשירים המצוינים, לתפאורה ולסיפור, מה שמעניק להפקה הזו, בבימויו של צדי צרפתי, כוח משלה הוא קאסט השחקנים הבוגרים. חוץ מהיכולות הבימתיות שלהם מביאים אלה גם ערך מוסף של אישיות ואנושיות שחורגת מעבר לגבולות התפקיד וקורנת על הבמה.
אבי קושניר, בתפקיד ווארבאקס, סוחט מחיאות כפיים ברגע עלייתו לבמה ומביא את הקסם האנושי הזה שעובר בכל מילה ובכל תנועה שהוא מפיק. טלי אורן - מיס האניגן - היא, כידוע, חיית מחזות זמר משובחת שהמקצועניות המושלמת שלה לא באה על חשבון המשהו האישי הזה שיש בה, גם בהפקות הגרנדיוזיות ביותר.
המחזמר אנני, צילום: אור דנון
דליק וולניץ יוצר דמות חמודה במיוחד של הנשיא הנכה רוזוולט המרותק לכיסא גלגלים, ומעורר חיוך עם כל הברה שיוצאת לו מהפה, וחני נחמיאס כגרייס פארל מצליחה לעשות את אחד הדברים הקשים לכל שחקן ולשמור על האיפוק המתבקש מתפקידה, לצד חבריה לבמה שתפקידיהם מאפשרים להם להיות יותר משוחררים ומשולחי רסן.
וכמובן, אנני, המגולמת לסירוגין בידי שתי שחקניות בנות 13, שי הראל וליה שקד. בערב בו נכחנו אנחנו שיחקה שקד, והביאה לבמה, לצד יכולות משחק ושירה, גם כריזמה שבלטה בקלות עד לשורות האחרונות במשכן לאמנויות הבמה.
המחזמר אנני, צילום: ניר סטולו
ממתק לעיניים
נקודת תורפה מסוימת היא בעיית הסאונד במקום, שאינו אחיד בכל חלקי המשכן לאמנויות הבמה. אין ספק שהישיבה באולם מחמיאה הרבה יותר לשירה ולנגינה, המענגות פחות את האוזן כשיושבים במקומות פחות מרכזיים במשכן.
בעיה נוספת, קבועה במשכן, היא ההפסקה הקצרה מדי שגורמת לכולנו להפוך לעדר המסתער במהירות על המזנון, במרוץ מטורף נגד הזמן שבקושי מאפשר להספיק לעמוד בתור, לקנות בייגלה וקפה - ולאכול אותם.
המחזמר אנני, צילום: אור דנון
ובחזרה לאנני. כל המתרחש על הבמה עטוף בשירים המצוינים - בנוסח עברי מצוין שיצר דניאל אפרת - ובראשם TOMORROW, "מחר תזרח השמש", שיר הנושא שנשזר לאורך כל חלקי המחזמר כתמה המרכזית, בתלבושות היפות ובתפאורה שעושה את העבודה ללא מאמץ. כוחה של התפאורה הוא דווקא בכך שהיא מצליחה להעביר את הברק של הייצוג הניו יורקי הקלאסי כפי שהוא ניבט דרך כל מחזות הזמר הידועים, מעצבת את תחושת הפאר מול תחושת העליבות באמצעים מועטים אך יעילים, ויוצרת במה שהיא ממתק לעיניים.