מחול - קובי פרג': התמונה הגדולה

"פוטו פרג'", סרטו הדוקומנטרי של קובי פרג', ממשיך לקצור הצלחות ומגיע גם לפסטיבל שורשים בפתח תקווה

למרות שחלפו כשנתיים מאז יצא "פוטו פרג'", סרטו הדוקומנטרי המשובח של קובי פרג', הוא עדיין חי, בועט, נושם ומוקרן במקומות שונים ברחבי הארץ. ביום שישי, 31 באוגוסט 2018, תוכלו לצפות בו - כולל שיחה עם הבמאי - בהיכל התרבות בפתח תקווה במסגרת פסטיבל שורשים.

"אני מוזמן עם הסרט למקומות לא מעטים בארץ ובחו"ל", אומר פרג'. "בקרוב אסע לפסטיבל קולנוע בסיביר, בעיר נובוסיבירסק. זה אחרי שהיינו בז'נבה, לונדון, ונקובר ולוס-אנג'לס. יש משהו מאוד לוקאלי בסיפור הזה, ומצד שני משפחה יש בכל מקום בעולם אז אני שמח מאוד לגעת גם באנשים הנמצאים במקומות רחוקים".

"אין 'הפי אנד'"

נזכיר ש"פוטו פרג'" מתאר כיצד עלתה לארץ בשנות ה-50 משפחה עיראקית שמנתה חמישה אחים וחמש אחיות, והתיישבה במעברה בפתח תקווה. האח הבכור פרג' פרי יזם הקמת חנות צילום, תחום שהיה תחביב של כמה מבני המשפחה עוד בעיראק. החנות בפתח תקווה, שכל בני המשפחה עבדו בה, הפכה תוך כמה שנים סיפור הצלחה ארצי, וצברה מוניטין כפוטו מקצועי מתקדם לצילומי משפחות, כלות וחתנים ואף צילומי תחרויות מלכת היופי.

פרג' הוביל מהלך התרחבות: רכישת בניין בפינת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב בתל-אביב, בו שכן לפני כן קולנוע "ארמון דוד". לפתיחה החגיגית הגיעו כל שועי העם, מפוליטיקאים ועד אמנים מובילים. בבית פרג' החדש הותקנו מעבדות פיתוח משוכללות שנרכשו בחו"ל, ומהפכת הצילום המקומי הושלמה כשהוחל בפיתוח תמונות צבע "מהיום להיום", מושג ומותג שהפך שגור בפי כל.

אבל אז התחולל קרע בין פרג' פרי ושאר האחים, שהחליטו לפתוח סניפים של החנות במקומות נוספים בארץ, בניגוד לדעתו. הוא עצמו פצח גם בקריירת צילומי טבע ונוף במקומות שונים בעולם, אותם הציג בתערוכות משלו. אימפריית הצילום, שכוחה היה באחדות המשפחה, החלה להתפורר.

פוטו פרג', פתח תקווה, שנות ה-60, קודאק כרום. צילום: ארכיון פרג'

מה השאלה הכי שכיחה ששואלים אותך בשיחה שלאחר הקרנת הסרט?

"קודם כל, זה פותח לי מחדש את כל הסיפור. סיימתי כבר את מה שהיה לי להגיד ב-77 הדקות האלה, שלא מסתיימות ב'הפי אנד' ואנשים סקרנים לדעת מה קורה הלאה עם הנפשות הפועלות, כי לא נתתי להם בסוף הסרט צילום פריים-טיים.

"אנשים מסרבים להאמין שהאחים לא נפלו איש על צוואר רעהו ושואלים אותי למה קרה מה שקרה? אבל הסרט מטבעו פרום, כי אין תשובה מובהקת אחת. אנשים מחפשים את התשובה ואני אומר שחשבתי רבות כדי להשאיר אותו בסוף בלי תשובה מוחלטת. אני מכוון לכך שכל אחד שגדל עם אב או אח דומיננטיים יחפש את המקום שלו בסיפור הזה.

"בסופו של יום, גיבורי הסרט שלי מתחו את הגבול ולא היו פליטיקלי-קורקטיים. ואל אנשים כאלה, שטיפה הרחיקו את הגדר, אנחנו הכי נמשכים. כי אחרת, אם הבן אדם לא עשה כלום, אז מה מעניין בו? תמיד מעניינים יותר אנשים גדולים מהחיים. יש פה דמות יפהפייה (של פרג' פרי; נ"מ), מורכבת, עם יתרונות וחולשות, שבסופו של יום הוא הדמות המחוללת והדיון נע סביב השאלה האם היו צריכים להקשיב לו וללכת איתו או לא. נכנסים לניתוח מעניין - מה שקורה בהרכבים של מוזיקה, בהמון חברות ומשפחות. דינמיקה של אחים קיימת משחר ההיסטוריה.

"לא עסקתי פה בענייני עדות אבל לא אחת מגיעה ההערה, 'ככה זה אצל עיראקים'. אז אני צוחק ואומר, 'אתם צריכים להצטרף אליי למסע ולראות עד כמה גם אצל אשכנזים זה אותו הדבר'. אנשים ניגשים אליי ואומרים לי, 'כבר שנתיים אני לא מדבר עם אחי'.

"אגו, אהבה, גם מגלומניה היא לא מילה גסה, וכבוד - אלה תכונות אנושיות. מי לא רוצה כבוד?".

במבט חוזר שוב ושוב לאחור, אתה חושב שאולי אלה גרמו לפירוק "אימפריית פרג'"?

"אני באמת לא יודע עד כמה זה נבע מכך שהם לא ידעו להתמודד עם ההצלחה. זו דינמיקה שקטונתי מלהבין אותה. יש משפחות שבונות קונצרנים שהצליחו להתקיים עד היום, כאשר יש נאמנות אדירה בתוך בני משפחה שהיא גם עסק, ואין ציפיה לשום דבר אחר. וזה יתרון יחסי גדול, כי הקרבה זה גם כשאוכלים מאותה צלחת. אבל זה מה שהיה במקרה של פרג'. זה היה יפה למשך זמן ארוך וזה מלא נוסטלגיה וגעגוע, אבל זה נגמר וזה חלק מההשלמה.

"הניסיון שלי בסרט היה, בין היתר, לדחוף את עצמי לתמונה שלא זכיתי להיות בה. אני זוכר איך התגעגעתי כשראיתי אותם בחומרים שאספתי בהתחלה, או שמעתי אותם מדברים בסלילי הרבע אינץ' והרגשתי שזה מה שנבצר ממני".

פוטו פרג', צילום: ארכיון פרג'

תהליך התבגרות תראפויטי

מהם החומרים שצילמת ולא נכנסו לסרט?

"נשאר שם עוד סרט שלם על רצפת חדר העריכה, כמו שאומרים. רק על נורי חביב אפשר היה לעשות כזה סרט. עוד הספקתי לפגוש אותו בגיל 90 בניו-יורק, אבל הורדתי בחדר העריכה כמעט את כל הבלוק שלו. ראיינתי המון אנשים, בהם אריה חשביה, מוטי קירשנבאום ומיכה ברעם. חשבתי בתחילת הדרך שאני צריך 'דעות', אז אספתי הרבה 'מומחים', כמו שאני קורא לזה. והכל לא נכנס לסרט. רק על הסיפור של נורי ו'באין מולדת' (הסרט הישראלי הראשון בצבע, אותו יצר ב-1956, ופרג' פרי, אחיו סמי ואביו סלים עבדו כצלמי סטילס בו; נ"מ) רבתי איתו שעות ארוכות, כדי לתבוע את כבודו באיזשהו אופן, אבל זה לא עזר. אבל זה כבר סיפור אחר, ובסרט הזה הוא רק לוויין".

קובי פרג' פועל כבר שנים בעולם התרבות והבידור. הוא שחקן שעושה טלוויזיה, קולנוע, רדיו ועוד. אם כך, מדוע רק ב-2016 קרם הסרט המשפחתי שלו עור וגידים?

"כבר מנעוריי רציתי לספר את קורות בני המשפחה שלי ולהתעמת עם העשייה הקולנועית, אבל לא הייתי מבושל מספיק", הוא מסביר. "באתי לפרג' אחרי הצבא, בגיל 21, והוא אמר לי לא. אז השפלתי את הראש, עמדו לי דמעות בעיניים ואמרתי שעוד יבוא היום. בגיל 30 אחת הדודות שלי נפטרה, אז אמרתי עכשיו או לעולם לא. אני עושה את הסרט איתך או בלעדיך. אתה יכול להיות גיבור נוכח או נפקד, אבל אני מתחיל לצלם את הסרט. התחלתי בעבודה והאמנתי כל הזמן שיגיע היום שבו הדוד פרג' יישב מול המצלמה.

"אבא שלי אמר לי, 'תמשיך לבנות את האמון ובסוף הוא ייתן לך את מה שאתה רוצה'. כי לפתוח את הארכיונים ואת המקלט הוא כן איפשר, אבל לשבת מול המצלמה לא. אבל מבחינתי האמנתי שזה צריך לקרות. ובדיוק כמו באיזה מימד רוחני, ואני לא כזה רוחניק, יש דברים כאלה שכנראה יש עליהם מכתוב. כמו בכל סרט ביכורים היה גם פה תהליך התבגרות תראפויטי, כי זה סרט דוקו שנוגע במיתר הכי עדין של הלב וכנראה שבגלל זה הוא מצליח לעשות משהו לצופים.

"נכנסתי לזה בגיל 30 וזה היה אחרי קריירה כשחקן, קומיקאי, טלוויזיה ובידור, והייתי כבר בתיאטרון הקאמרי, אבל בסופו של יום אתה מחפש את השורשים שלך כשאתה מתבגר. אתה כן רוצה לחזור הביתה. בעולם הקומי אני מאוד נהנה, אבל זה לא הספיק לי. הרגשתי שיש לי מה לספר מעבר ללעשות עוד סקץ', או לעטות פאה או לשים ביגוד כזה או אחר.

"ידעתי שיש לי משהו שאני רוצה להגיד ויכול להגיד וראיתי בזה איזו שליחות, שהאחים יישבו ויאזינו האחד לשני. האמנתי בלב שלם שאשיג את התמונה השלמה שלשמה יצאתי לדרך. זה גם סוג של התפכחות בתוך התהליך, ואני מודה לאלוהים שזכיתי לעשות את זה, להכיר את האחים ולהיות גאה בהם. ויצא מזה שישבנו בראש השנה כמעט 100 בני דודים ביחד, וזה עורר איזה דם משותף. התמונה לא שלמה אבל זה עשה טוב".

לאור העובדה שהכרת את המורשת המשפחתית, הייתה לך איזו אג'נדה? משנה סדורה?

"אתה יכול להכיר סיפור מסגרת מבלי להכיר את הנפשות הפועלות במחזה. כדי לשמור על משל לבתים דומים של אחרים, התרחקתי מ'הפרטים הקטנים'. לא רציתי לשמוע על הכסף, הרומנים וכו'. ניסיתי להשאיר את זה למעלה ולהבין את המבנה הקלאסי של הסיפור - של דינמיקה, של המשפחה, של גיבור, של אנטי גיבור. כך הסתכלתי על ההרכב שלהם.

"זו הייתה להקה יפהפייה. כשהם עבדו יחד הם היו עוצמתיים מאוד. זו כמו טרגדיה קלאסית שבה בתוך הנפש של הגיבור קיים כל המשבר הגדול הזה. פרדוקסים בין הסוחר והאמן, האיש שצריך לקחת אחריות על משפחה וגם לבדוק את הלבד שלו באיזשהו מקום. זו הייתה חוויה מעצימה מאוד".

פוטו פרג', צילום: ארכיון פרג'

ממשיך במסעות הדוקו

מאז הסרט שומר קובי על קשרים טובים עם בני המשפחה וממשיך לפתח את הקריירה המגוונת שלו על שלוחותיה השונות.

"סיימתי עכשיו לשחק ב'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי, אני מתחיל לעבוד עכשיו על מחזה חדש בבית ליסין וממשיך לשדר עם אחי בן את 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל", הוא מעדכן.
וגם את יצירת הקולנוע הוא לא נטש. מאחוריו סרט דוקומנטרי נוסף, "אלבום פרטי", פרויקט מוזמן על 70 שנות המדינה.

"האמת היא שלמוריס בן מיור (עורך 'פוטו פרג''; נ"מ) ולי היה קשה להיפרד אחרי שעבדנו כמה שנים טובות יחד", הוא מספר. "אז פתחנו לנו סטודיו קטן ועשינו את הסרט הזה יחד ל'רשת'. זה היה פרויקט מקסים, סרט טלוויזיה אבל כזה שעסק שוב באנשים שחיים כאן וחזר ששוב לאלבומי התמונות שלהם. וזה זכה לביקורות יפות".

מה היה הקונספט שהנחה אתכם?

"זו הייתה כניסה לאלבומים אישיים של 17 אנשים פרטיים. משם שלפנו תמונה אחת שיכולה לספר סיפור שיושב על הנרטיב הישראלי. פגשנו אנשים נפלאים וזה יצא יפה. סרט תיעודי לטלוויזיה אמנם, אבל יצא קולנועי מאוד. כמו ב'פוטו פרג'', יש גם כאן דיבור ישיר על המגע עם התמונות ועם איזשהו עולם אנלוגי. ואני גם מתחיל את הסרט הזה עם תמונה שאבא שלי צילם אותי במלחמת המפרץ. זה גם סוגר איזה חשבון פנימי עם הסרט הקודם, לאחר שהנוכחות של אבי בו הייתה פחות חזקה, כי הדרמה הייתה שייכת באמת לאחים הגדולים.

"האמת היא שלא כל כך מיהרתי לעשות את זה אבל 'רשת' מאוד רצתה ושמחתי לפתוח את הנושא למרות שזו טלוויזיה מסחרית. אמרתי שאם זה המאסט שצריך לשלם כדי שזה יגיע לטלוויזיה, אז הנה יש לי סיפור טוב מאלבום התמונות שלי וזה באמת צילום יפה של אבא".

ואתה עובד עכשיו על משהו אחר, גדול ומשמעותי לא פחות.

"כן. זו אהבה גדולה אחרת שלי. אני עושה סרט ל'הוט' על יוסי בנאי. כל סיפור חייו נתפר כאן מרדיו, קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון. זה סרט שכל כולו ארכיון. אני בכלל לא מדליק מצלמה. אני נותן לו לגולל את סיפור חייו בקולו העבה והמיוחד. אנחנו כעת כבר בעומק העריכות לאחר שבמשך שנתיים רק אגרנו חומרים. הפכנו כל ארכיון וכל אבן ועכשיו אנחנו אורגים את הכל וזה יוצא מקסים. אני מקווה שבסוף השנה הבאה הסרט הזה כבר יהיה בחוץ".

נשמע כמו התחלה של סדרה על אושיות תרבות מקומיות מהעבר.

"כן. יש לי טעם מר על כך שעל חלק ניכר מהלבנים התרבותיות הראשונות שהונחו כאן אין עדיין תיעוד מקיף ונדבכים ראויים. עשו כבר סרטים על יוסי אבל לא בהיקף הראוי, לטעמי. ניקח כדוגמה גם את שייקה אופיר. שנים מחלקים פרסי קולנוע באירוע על שמו, אבל אין עליו סרט דוקומנטרי. קח למשל גם את שושנה דמארי. יש כאן כל מיני יסודות שצריך לדעת איכשהו להניח את הלבנים הבאות עליהם. האמת, גם פרג' היה חלק מזה. ראיתי בזה הדרן למשפחה שהשפיעה מאוד על הצילום המסחרי כאן. ראיתי בו מהפכן".

קובי פרג', צילום: יונתן בלום עבור מאקו

יש בך המון כבוד לעבר וצורך לגעת בסיפורים משם.

"יש בי את הפן הזה. שוכנת בתוכי כנראה נשמה מבוגרת. אני לא מתנהל כמו ילד שנות ה-80 ממוצע. יש בי גם את ההשפעות של מי שנולד פה בשנות ה-60, ויש לי כבוד לגיבורי תרבות שעיצבו את המקום. אני מודה שאני גם לא מוצא את עצמי בתוך התעשייה הטלוויזיונית היום, שבה אם זה לא דרמה אתה רואה המון עשייה שהיא רדודה ונמוכה. אני לא אומר שאין דברים טובים ויפים, אבל הם מעטים יחסית. אני מרגיש שבאמצעים שיש פה היו יכולים למשוך למעלה את הסיפור. אבל בחרו בדרך הקלה ומכרו אופיום להמונים. לדעתי היו יכולים לבחור מה לשדר, ועדיין היו צופים בזה באותן כמויות, אבל לא לקחו אחריות ואמרו כל הזמן, 'לכו לערוץ 1'.

"אם תלך היום ברחוב ותשאל בני 20 פלוס על שם מי פרס אופיר, לא יידעו להגיד לך. אני מרגיש שיש צורך לתקן את זה ולשמחתי ערוצי הדוקו כן עושים את זה. בז'אנר הזה יש את הפעילות הזו וצריך לקוות שגם בתוך התאגיד יגדילו את התקציב של הדוקו, כי שם באמת הכסף הציבורי נמצא. אני מרגיש שבדור שלך ושל אלה שמעליך יש ראשוניות כזו, שלא תחזור. ובראשוניות הזו יש דברים יותר רומנטיים. אם אני לוקח את הסיפור הזה של יוסי, הילד הזה ממחנה יהודה שהתקבל ל'הבימה הרוסית' - אז יש פה איזו אגדה. ואילו האגדות היום הן מפלסטיק. אגדות וירטואליות כאלה".

יש מצב שתעשה גם סרט עלילתי?

"אני לא רואה את עצמי עושה את זה. שם אני מעדיף להישאר שחקן עדיין. התאהבתי בלספר את המציאות. בדרכי. הדוקו מרגש אותי מאוד. אני לא איש כותב ובדוקו אני מוצא את היכולת לכתוב, להיות מופתע, לעבוד בלי תסריט ולבנות אותו תך כדי, ממה שקיים. ללוש תוך כדי הצילומים".

קובי פרג', שב-31 באוגוסט יחגוג את יום הולדתו ה-38, מתגורר עם בת זוגו נועה גלונסקה במרכז תל-אביב, לא הרחק מהסטודיו המשותף לו ולבן מיור. השניים חובקים בן בכור, שיהיה עוד מעט בן 3 חודשים, וקובי כבר מתחיל להנחיל לו את המורשת המשפחתית.

"זה יהיה ילד 'פוטוגני', מכל הבחינות", הוא מבטיח. "הוצאתי את מצלמת ההסלבלד הישנה של אבא שלי והיא כבר בפעולה. טוב, אין מה לעשות, להיות בן משפחת פרג' זה ייחוס מחייב".

פוטו פרג', תמונת יחסי ציבור

הקרנת הסרט "פוטו פרג'" במסגרת פסטיבל שורשים תתקיים ביום שישי, 31 באוגוסט 2018, בשעה 10:30 בהיכל התרבות פתח תקווה. מחיר: 30 ₪. פרטים נוספים והזמנת כרטיסים בטלפון: 03-9125222, או באתר ההיכל