לא סיישל, הורדוס

בתיאטרון יש לה הרבה קרדיטים וגם טלוויזיה היא הספיקה לעשות, אבל בקולנוע אפשר לראות את השחקנית יונית טובי בימים אלה בסרטה השני, הקומדיה הקייצית "הורדוס איילנד". ומתברר שהתיאטרון "עזר" לה לקבל את התפקיד. "נלי גיא, במאי הסרט ראה אותי על הבמה ב'קומדיה של טעויות', שבה עשיתי את דמותה של לוצ'יאנה", היא מספרת. "אחרי ההצגה הוא הלך לקופת הכרטיסים ושאל את הבחורה שעבדה שם אם אפשר לקבל את הטלפון שלי. מההפתעה היא נתנה לו, ואז הוא צלצל ואמר שמתארגנת הפקה, וזה ייקח עוד זמן כי עדיין עובדים על התסריט, אבל 'את ממש הצחקת אותי בהצגה ואני רוצה שנעבוד ביחד'".

אחר כך, בפסטיבל הקולנוע בירושלים היה פוסטר של בחורה שרוכבת על אופניים וקשורים אליה בלונים. נלי, שהיה אמור לעשות את קליפ לאירוע הפתיחה של הפסטיבל בבריכת הסולטן, צלצל אליי ואמר: את יודעת לרכב על אופניים? ולקח אותי כבר לעבודה הראשונה הזו איתו עוד לפני הסרט. בחלק מהצילומים לא הייתי יציבה מי יודע מה על האופניים, אבל לקחו את הטייקים הטובים. גם בסרט הייתי צריכה לרכב על אופניים, אז כבר לקחתי כמה שיעורים אצל האחיין שלי בן העשר".

הורדוס איילנד, יונית טובי ובן פרי,  צילום: דן סחר



ואז נכנסת להפקה?

"כן. הפגישו אותי עם בן (פרי, בן זוגה בסרט), צחקנו והייתה בינינו כימיה טובה והיה כיף לעבוד איתו ועם כולם. בכלל, זו הייתה הפקה שבה נקרענו מצחוק במשך כל הצילומים והיה כיף. זה לא כל פעם ככה. בכלל, הייתה לי הרגשה שאני בחברת אנשים מקסימים ומקצועיים, כולל אנשי הצוות הטכני, שנעשו מהר מאוד חברים שלי. יש לי רק דברים טובים לומר על החוויה הזו".

בסרט סודה (פרי) וקפטן (ליאור דראל), שני יזמים קטנים אך כושלים המנסים לשווק רעיונות לא מוצלחים, מצליחים רק לצבור לעצמם ים של דוחות חנייה ומגיעים שוב ושוב למגרש העירוני אליו נגררה מכוניתם. עקב כך עולה במוחם הקודח רעיון אבסורדי: לסמן בכביש ליד הדירה בה הם מתגוררים חניה פרטית השייכת לכאורה לשגרירות מדינה שהמציאו - איי הורדוס. קפטן מתחפש לשגריר וסודה לעוזרו, מתורגמנו ואיש סודו. תחילה היוזמה מצליחה בגדול והשניים נהנים מחיבוק הרשויות, כולל משרד החוץ המצרף אותם לאנשי הסגל הדיפלומטי הזרים ומזמין אותם למסיבות שלו, השב"כ שמציע להם את מאבטחיו במקום אלה החובבנים שהם מעסיקים וכולי. רק פקחית החנייה שושנה (שני קליין), המסתובבת ברחוב שלהם וכבר העניקה להם לא מעט דוחות חנייה בעבר, עדיין חושדת שמשהו כאן לא כשר.

הורדוס איילנד, יונית טובי ובן פרי,  צילום: דן סחר



לקחת אמת ולייצר אשליה

עבור טובי זהו כאמור סרט שני. הראשון היה "אפס ביחסי אנוש", סרטה של טליה לביא מ-2014: "קומדיה שחורה מגניבה שהיינו איתה בפסטיבל טרייבקה", נזכרת טובי. "זו הייתה חוויה מדהימה להיות בהקרנה עם קהל אמריקאי שצופה בסרט בעל הומור מאוד ישראלי-צבאי ושואג מצחוק במקומות הנכונים. היה אדיר, חוויה בלתי נשכחת. ואז זכינו בפרס הסרט הטוב ביותר וזה היה מאוד משמח. אם אני משחזרת לאחור, עברתי חמישה שלבים עד שזכיתי בתפקיד, זה לא היה פשוט, אולי כי הייתי על תקן הטרג'יק-רליף.

"אחר כך היו ההקרנות של הסרט בארץ, שבעקבותיהן היו פונים אליי ברחוב ואומרים לי: 'לא חבל? לא חבל? בשביל גבר...' (היא גילמה את תהילה המתחזה לחיילת כדי להיכנס לבסיס על מנת לפגוש את חברה החייל, שמתברר כי יש לו כבר חברה אחרת והיא מתאבדת עקב כך)".

מאז עברו כמה שנים. התגעגעת לעשות שוב קולנוע?

"כן. אני מאוד אוהבת את המדיום הזה. קולנוע זה חודש של צילומים שבהם אתה עובר את התהליך שלך עם הדמות. אני גם מאוד אוהבת את העבודה על הסט, את הקצב שבו הדברים קורים ואת תחושת המשפחה שיש בזמן הצילומים. זו תקופה פרודוקטיבית כזאת. אני מאוד מתחברת לתהליך הזה".

למרות שבניגוד לתיאטרון צריך להמתין לא מעט זמן לראות איך יצא ואם לא הורידו אותך בעריכה...

"נכון. יש תקופת המתנה ואת צריכה גם לוודא שלקחו את הטייקים הטובים שלך, אלה שבהם את נראית הכי בסדר... נכון שבתיאטרון האימפקט הוא מיידי. אפשר לראות ישר קהל בוכה, יש קינוחי אף וכאלה, או צוחק, ויש מחיאות כפיים. כך שלכל מדיום יש את היתרונות שלו. בסופו של דבר בשניהם זה להיות שחקן, אבל בכל זאת בקולנוע יש בזה משהו שונה. כשאת מול מצלמה הכל הרבה יותר קטן, אינטימי, אישי. אבל בשניהם יש אמת. יש ציטוט מ'ביבר הזכוכית' שאומר בערך ש'קוסם לוקח אשליה ומייצר ממנה אמת, ושחקן זה מישהו שלוקח אמת ומייצר ממנה אשליה'. כך שגם בתיאטרון יש הרבה אמת, אבל את צריכה להגיע לשורה האחרונה באולם. זה יותר גדול, יותר להוציא החוצה, להשתמש בקול לגמרי אחרת. בעוד שמול מצלמה זה אפילו הפוך. לגרום לכך שהקהל יגיע אליי. אז בשורה התחתונה אני אוהבת גם וגם".

הורדוס איילנד, צילום: דן סחר




בטלוויזיה עשית בעיקר את "גאליס" ו"מתים לרגע". קל לך לעשות סוויץ' מתכנית שמיועדת לילדים לכזו שמופנית לקהל יותר בוגר?

"אין לי בעיה עם זה. קהל של נוער זה מאוד כיף, כי הם מתלהבים ומפרגנים וממש חמודים. הייתי לא מזמן בלונה פארק, אז בדרך לרכבת הרים צעקו לי, 'היי, הנה דנה שוורץ מגאליס'. ובכל זאת, עברו כבר כמה שנים מאז. ב'מתים לרגע' שיחקתי בעונה השנייה את נעמה, וזה היה תפקיד יותר דרמטי. תפקיד קומי נוסף היה לי בעונה האחרונה של 'החברים של נאור'. הייתי הבת של אורי גלר, והוא באמת כופף כפית... עכשיו אני מצטלמת לסדרת רשת בשם 'גננות', גם כן קומית. זה באמת נכון, בתיאטרון אני עושה לרוב דברים יותר דרמטיים ובמדיומים אחרים יוצא לי להיות יותר קומית. אבל מה שהכי חשוב זה לעשות. להיות כל הזמן בעשייה". 



 
החיים בוורוד

הז'אנר משתנה אבל המהות שלך כשחקנית נשארת.

"כן. בכל מקום יש סיפור לספר, ובכל פעם הדמות היא אחרת. ובכל פעם צריך ללמוד טקסט. עכשיו למשל אני לומדת טקסטים לאיזו הפקה ישראלית-צרפתית ואנשים בכל מיני מקומות רואים אותי מדברת לעצמי בצרפתית, חושבים מה נסגר עם הבחורה הזאת? ושואלים אותי, 'מה קורה, הכל בסדר?'".

את דוברת צרפתית?

"אני לומדת צרפתית כבר ארבע שנים, מאז שקיבלתי את התפקיד של פיאף. כמובן שהייתי בפריז לצורך לימוד הדמות, אז חלק מזה היה גם היכרות עם השפה, והתאהבתי בה".

זה המקום לציין שגולת הכותרת בעבודתה של טובי עד כה היא דמותה של אדית פיאף, בהצגה אותה העלה עבורה נתן דטנר בתיאטרון באר שבע. התפקיד זיכה אותה בפרס שחקנית השנה בטקס פרסי התיאטרון לשנת 2010, לאחר שכבר הופיעה בתיאטרון באר שבע ב"הנערה מן הכפר", שזיכה אותה במועמדות לפרס השחקנית המבטיחה לשנת 2008, ב"השחף", "קומדיה של טעויות" ו"הרוזן ממונטה כריסטו".

כשאני מסתכל על מניפת הפרויקטים שלך, כמו גם של שחקניות ושחקנים אחרים, נוצר הרושם שאתם לא כל כך מסננים, לוקחים כמעט כל דבר כי התעשייה כאן קטנה וצריך גם להתפרנס מזה.

"אולי. אבל יש דברים שמציעים לי ואני לא לוקחת, מכל מיני סיבות. למשל, הציעו לי להשתתף בסרט קצר שהצטלם באלסקה, ואני ממש רגישה לקור. אז מצד אחד זו הייתה אמורה להיות חוויה ומצד שני הייתי אמורה לעלות עד קצה הר שבו ממש קפוא. אני יודעת שזה נשמע הזוי כי זו חוויה של פעם בחיים, אבל בשביל מישהי אחרת, לא בשבילי. אז נאלצתי לסרב וויתרתי על זה. בדרך כלל כשמציעים לי משהו אני מתייעצת עם הסוכנת שלי, פרי כפרי, ולפעמים אנחנו מחליטות יחד שזה לא מתאים". 
 


הורדוס איילנד, הבמאי וצוות שחקני הסרט 

מעורב פולני-תימני
 
טובי, 34, נולדה בהרצליה לאב ממוצא תימני ולאם ממוצא פולני, משם עברה המשפחה לגבעתיים. אפשר לומר שהיא סוג של נס רפואי. יש לה אחות הגדולה ממנה ב-12 שנה, "ואז היו ניסיונות של אמי ללדת פעם נוספת, שלא צלחו", היא מספרת. "בשלב מסוים הגינקולוג אמר לאמי שאם היא רוצה להביא עוד ילד לעולם, היא צריכה להיות בשמירת הריון מוחלטת. אז היא פשוט שכבה במיטה תשעה חודשים, וכך הפכתי ליקירה הקטנה של המשפחה. ההורים מפרגנים לי בכל דבר שאני עושה, באים לכל ההצגות וכל החברים שלי מהתיאטרון מכירים אותם כבר".

האמנויות השונות ליוו אותה בכל תחנות חייה. היא למדה במגמת תיאטרון בתיכון תלמה ילין, בצבא הייתה סולנית בלהקת חיל האוויר, למדה בבית ספר לאמנויות הבוסתן במגמת תיאטרון, מחול ושירה. לאחר שירותה הצבאי פנתה ללימודי תיאטרון בבית צבי, זכתה במלגות וסיימה את הלימודים בהצטיינות. כבר בשנה השלישית ללימודים הצטרפה לתיאטרון באר שבע ובהמשך שיחקה גם בקאמרי ובתיאטרון חיפה.

גובהה של טובי 1.53 מ' ואני שואל אותה האם, מעבר לעובדה שזה התאים למידותיה של אדית פיאף, זה היה אי-פעם אישיו בחייה האישיים והמקצועיים. "אני מתה על זה", היא מכריזה. "זה חלק ממני. אני מתה על להיות קטנה, קוקטית, קומפקטית. זה כיף כי ככל שאני מתבגרת אני נשארת צעירה ועדיין חושבים שאני ילדה ומבקשים ממני תעודת זהות בבארים, וזה כל פעם מצחיק אותי מחדש".   

יונית טובי בפרימיירת הסרט הורדוס איילנד, צילום: ורד פרקש


בנוסף לעבודתה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, טובי היא גם מוזיקאית, זמרת ויוצרת. טוב, כנראה שללא המרכיב הזה באישיותה האמנותית, היא לא הייתה יכולה לעשות את אדית פיאף באופן כל כך מושלם. "זה היה הדבר הראשון שעשיתי בתחום האמנויות", היא נזכרת. "כבר מגיל מאוד צעיר ניגנתי מוזיקה קלאסית על פסנתר, ומשם זה התפתח גם לכיוונים אחרים".

היום טובי גרה בתל אביב, יותר נכון מחפשת דירה חדשה בעיר, "רצוי מאוד עם חניה בטאבו", היא מחייכת. היא עושה זאת יחד עם בן זוגה זה כמה שנים: "הוא מוזיקאי, גיטריסט מדהים ואנחנו מנגנים יחד. אנחנו מאוד אוהבים להיות יחד גם בעולם היצירה ואני אוהבת את העובדה שגם בבית אנחנו יוצרים יחד ויכולים להתייעץ זה עם זה. ליצור ביחד, לנגן ביחד, להופיע ביחד - הופך את הבית למקום מאוד בטוח, נעים ורגוע. גם על הבמה אנחנו מבינים אחד את השני.

"הוא עוזר לי ללמוד את הטקסטים השונים של הפרויקטים שלי וכשאני כותבת שיר חדש אני משמיעה אותו קודם כל לו וכשאני מנגנת את האקורדים על הפסנתר הוא מנגן אותם בגיטרה. יש לו אולפן ביתי קטן, ואני מאוד אוהבת את השילוב הזה. בהתחלה היססנו אם להביא את העבודה הביתה, אבל זה נהיה כך באופן טבעי. אי אפשר שלא".