תיאטרלי, מוזיקלי ואינטגרלי

אני ניגשת אל ארון הספרים של מיכאל. מתוך מאות הספרים שמצטופפים להם על המדפים, שולפת את הספר שעל צדו, ברמיזה, שטים ענני תכלת. "דירה להשכיר". לאה גולדברג. אני מתבוננת בכריכה הממורטטת ובדפים שעליהם ניכרים עקבות הזמן. "אזני חמור", קראו בילדותי לשולי הדף שקופלו לסימון המקום בו הופסקה הקריאה. למה דווקא חמור? אני לא יודעת.

אני עוצמת עיניים, מעלה בדמיון את תקליט הוויניל השרוט, שנארז גם הוא בעטיפה מאוירת באיוריו של שמואל כץ, חג במעגלים תחת מחט הפטיפון החורקנית בבית הוריי. עולם אחר. אבל הספר נותר כשהיה והוא כעת של מיכאל. אחת לכמה זמן אנחנו חוזרים אליו. בעולם מהיר ורווי, צריך לרצות להיעצר על קלאסיקות, להתעקש על זה, למצוא את הדרכים הנכונות "להעביר את זה הלאה".

בפסטיבל "צלילי ילדות" שייערך בתיאטרון חולון, בחרו להיעצר על "דירה להשכיר", שלובש ופושט צורות לאורך השנים במגוון רחב של עיבודים. הפעם "מעבירים את זה הלאה" באמצעות אירוע תיאטרלי-מוזיקלי ייחודי, בו קהל הילדים וההורים הוא חלק אינטגרלי מיצירת ההצגה שיכתיב, במידה רבה, את מימושה.

"זה הפרויקט הכי מדהים שעשיתי", אומר הבמאי רובי קסוס, שאחראי גם על עיבוד הספר לבמה. "כשקהל הצופים הוא חלק מהותי בסיפור, אתה למעשה יוצא לדרך עם סימן שאלה אחד גדול. אני לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית, כיוון שהרבה תלוי בשיתוף הפעולה שיתרחש ברגע האמת. זה מאוד מסקרן ומאתגר". 



דירה להשכיר, צילום: רובי קיסוס



לקבל את האחר
 
את הרעיון מאחורי הפרויקט יזם אורי לשמן, מנהלו האמנותי של הפסטיבל והוא למעשה מושאל מהמיזם המוזיקלי החברתי "קולולם", שנולד מתוך כוונה לייצר באמצעות שירה בציבור, מרחב מחבר בין אנשים מכל קצות הקשת החברתית. פסטיבל "צלילי ילדות" בתיאטרון חולון לוקח את הרעיון המקורי ומשתמש בכלים דומים, על מנת ליצור קהילה באמצעים תיאטרוניים מוזיקליים.

כמו במקור, גם פה ייפרם הקהל לקבוצות. מעין סדנת עבודה מכינה, שבסופה ייאספו כל הפזורות על מנת להרכיב ביחד את השלם. על כרטיס הכניסה יצוין לאיזו משפחת חיות משתייך כל אחד. הקבוצות ינדדו בין שלוש סדנאות שונות: הכנת תלבושת ואביזרים, למידת טקסט קצר מתוך ההצגה ופראזה מוזיקלית הקשורה למשפחת החיות הרלוונטית. בסופו של דבר ירדו כולם בתהלוכה צבעונית אל אולם התיאטרון כשהקהל יהפוך לדיירים הקבועים בבניין בעוד שאת השוכרים הפוטנציאליים המתחלפים יציג הרכב מוזיקלי, שחקנית ומספר.

"אין הפרדה בין הבמה לאולם ולמעשה כולם שותפים יחד לבניית האירוע", אומר קסוס. מפגשים אינטראקטיביים בין קהל לשחקנים ויוצרים יש לא מעט, אך בפרויקט הזה הקהל הוא חלק בלתי נפרד ממרכיבי היצירה ולא בכדי. "זו תקופה של הסתגרות ואני חושב שהיום יותר ויותר עולה מחדש הצורך של אנשים להרגיש חלק מקהילה. אנשים רוצים לצאת מהמחשב, הטלוויזיה, הטלפון ולהסתכל סביבם, לראות אנשים, לתקשר. אני חושב שהאירוע הזה יוצר מפגש קהילתי מחבר. אתה בחלל אחד עם אנשים אחרים, יוצר, עושה חזרות, שר ביחד. המפגש האנושי הזה הוא חלק מהותי מהעניין. מעבר לכך, רציתי לתת לילדים ולהורים טעימה, גם אם רק על קצה המזלג, מעולם הבמה, התיאטרון, אמנות הסיפור והמשחק. זה המפגש בין אמנות לקהילה שמעניין אותי. האופן שבו אמנות משפיעה ונוגעת".

כשקסוס מדבר על להשפיע ולגעת הוא מכוון לא רק לצורה - שמחברת בין קהל וקהילה ומפגישה בין אמנות לבאים בשעריה – אלא גם לתוכן עצמו. הסיפור שכתבה לאה גולדברג פורסם אמנם לראשונה ערב קום המדינה בשבועון "משמר לילדים", אך נדפס בסוף שנות ה-50 בעקבות המהומות בוואדי סליב בחיפה שחוללו מרד אזרחי נגד שלטון מפא"י.

"זה סיפור שעוסק בקבלת השונה ובאחר, בחיים משותפים ובאופן כללי בשותפות. יש פה אמירה מאוד ברורה שתקפה גם היום. אנחנו חיים בתקופה שבה נשאלות שאלות חשובות ומהותיות על האחר שבתוכנו. זו הזדמנות לומר את שלנו בנושא ואין גיל מוקדם מדי להתחיל לדבר על זה". 
  


רובי קיסוס, צילום: שחף ברגר


"יש לי שליחות חשובה"
 
את הרכב הנגנים על הבמה, שכולל את נגן הקלידים ארנון פרידמן והמתופף טל ליבני, מוביל נגן כלי הנשיפה אריק לבנת שמשמש, בין היתר, גם כמספר לצדה של השחקנית והזמרת, עינת אזולאי. ביחד מנתבים החמישה את הקהל המשתתף בין שבילי הסיפור.

בדומה לעיבוד המוזיקלי הקלאסי של "פטר והזאב", כך גם פה מייצג כל כלי מוזיקלי חיה אחרת שמאפשר למאזין לדמיין את עולמה. את היונה מייצג חליל הצד שלדברי הבמאי מסמל ישראליות שורשית. את החזיר, שבעיבוד של קסוס הוא איש נדל"ן תאב בצע, מייצג תוף הבס - כבד ובועט. הנמלה היא הפיקולו הקופצני בעל הצלילים הגבוהים.

"חיפשנו 'צידוקים' לבחירות המוזיקליות. רציתי שהמאפיינים של כל דמות ודמות ישמרו על הומור ויאפשר לדבר לתקשר עם ילדים, שהם קהל היעד, אבל גם עם ההורים. זה מדבר בשני תדרים".

אתה עובד הרבה שנים עם ילדים כשחקן בתיאטרון אורנה פורת וכבמאי במקומות שונים. לכאורה נורא קל לשבות את ליבו של הקהל הצעיר אבל זה לא בדיוק ככה.

"בואי נאמר שזה בא עם משקל האחריות. יש פה לחלוטין תפקיד חינוכי חשוב והמשימה שלי, כמו שאני רואה אותה, היא לחבר תכנים יצירתיים לחיים של ילדים ובני נוער. דווקא בגלל שאנחנו חיים בעידן שבו ילדים מעדיפים מסכים על פני כל דבר אחר, השליחות שלי היא למצוא את נקודות החיבור בלי להתחנף, להוזיל או להוריד את הרף". 
 


עטיפת הספר דירה להשכיר, תמונת יחסי ציבור


פותחים דלת לקלאסיקה
 
לאה גולדברג זו קלאסיקה עברית. כשבאים לעבד סיפור כמו "דירה להשכיר", זה בוודאי לא פשוט.

"ניגשתי לזה בחיל ורעדה. כל חרוז ומשקל נבדק בקפידה. אי אפשר להקל ראש במעמד היצירה או הכותבת ולכל אורך הדרך עבדתי עם הספר תוך כבוד רב. באותה נשימה, התפקיד שלי פה הוא ביצירת החיבור.

קראתי לפני כמה ימים כתבה על זה שהספר 'ג'ינג'י' של גלילה רון פדר כבר לא עובד. זה קורה בכל העולם עם יצירות שנחשבות לקלאסיקה ואני שואל איך ילדים יכירו אותן אם לא נחבר את זה לכאן ועכשיו? אם לא נפתח להם את הדלת? צריך למצוא דרכים יצירתיות להביא את זה לפתחם בצורה מעניינת שקשורה לחיים שלהם".

אתה נשוי לבמאית רוני ברודצקי, שמנהלת את קבוצת הצעירים בתיאטרון חיפה. אבא למורי, בן השנתיים. הורות משפיעה, משנה, מובילה דרך בבחירות האמנותיות?

"אני לא חושב. הבן שלי נולד למציאות מאוד מעניינת עם שני הורים שעוסקים בתיאטרון, מוזיקה וכתיבה. הוא נולד לתוך הדבר הזה שהוא חלק משגרת יומנו. בואי נאמר שאני מאוד מקווה שההצגה תרוץ לאורך זמן, כדי שגם הוא יוכל לבוא כשיגדל לחוות אותה". 



דירה להשכיר, צילום: רובי קיסוס

 
ההצגה "דירה להשכיר" (גילאי 4 ומעלה) תתקיים ביום שלישי, 25 בספטמבר 2018 ב-16:00 ובימים רביעי וחמישי, 26-27 בספטמבר, ב-10:00, במסגרת פסטיבל "צלילי ילדות" בתיאטרון חולון. מחיר כרטיס: 45 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-5023001 ובאתר תיאטרון חולון