"מה יגידו כולם" (נורווגיה-גרמניה-שוודיה-צרפת-דנמרק 2017)

דרמה. סרטה של איראם האק. נישה (מריה מוזדה), נערה נורווגית יפהפייה, חיה חיים כפולים. בבית היא צעירה ממושמעת, בת מושלמת להורים קפדנים שמגדלים אותה על ערכי המסורת המוסלמית-פקיסטנית, משם היגרו לנורווגיה. ובבית הספר ובמחיצת חבריה היא בת ה-16 שספגה תרבות וערכים מערביים, המנהלת חיים רגילים של מתבגרת ומתעסקת בטלפון שלה, בבחורים ובחברות. לילה אחד, כשאביה מרזה (עדיל חוסיין) תופס אותה בחדרה עם ידיד שאין לה איתו אפילו קשר רומנטי, שני העולמות מתנגשים ומטלטלים את חייה של נישה. עד מהרה אביה לוקח אותה לאיסלמבאד, פקיסטן, לבית אחותו, שם ינסו בני משפחתו להקנות לה מחדש חינוך שמרני המנוגד לחלוטין לחיים הליברליים אליהם התרגלה בחייה בנורווגיה. אבל גם שם יימשכו תלאותיה, ושוב לא באשמתה, עד לנקודה שתדחוק אותה לפינה ולפעולה. 106 דקות.

הרעיון של קלאש תרבותי מהסוג המתואר בסרט אינו חדש, לא במציאות, בעיקר בעידן של הגירה מאסיבית של מוסלמים למערב, וגם לא בקולנוע (נתקלנו בו, בין היתר, בסרטים של יוצרים גרמנים ממוצא טורקי, וגם של אחרים). יוצאי מדינות מוסלמיות המהגרים לאירופה מתקשים לשמור על המסורת אותה הביאו מהבית, אל מול ערכי החברה המערבית הנספגים בהם. נוצר קונפליקט קשה, כמעט בלתי פתיר. הסיפור של נישה, דמותה ואירועי נערותה, מבוססים חלקית על חוויותיה האישיות של הבמאית הנורווגית ממוצא פקיסטני איראם האק, שזהו סרטה הארוך השני. גם היא נחטפה על ידי אביה לפקיסטן כדי למנוע מההשפעות האירופיות לחלחל לנשמתה, ואולצה להישאר שם שנה. כתוצאה מכך התסריט שחיברה משדר יושרה ואמינות, והסרט שיצרה נראה משכנע ומטלטל רגשית. ובהיותה גם שחקנית, מצליחה האק להעביר באופן אמיתי ולא מניפולטיבי את הסיפור באמצעות השחקנים אותם ליהקה, ובראשם מריה מוזדה בת ה-18, שזהו סרטה הראשון, והיא עושה בו את המוטל עליה באופן מושלם. בצד שרטוט התרבות האסלמית הנוקשה יש בסרטה של האק את הבלמים הנחוצים כדי לא להפוך אותו למניפסט אנטי-אסלמיסטי או כזה המעורר רגשות אנטגוניסטיים להגירה מארצות אלה. האב למשל, המסמל את הפטריארכליות המזרחית הבלתי מתפשרת, נראה מאנטש ומפגין גם אמפתיה כלפי בתו ה"סוררת". והסרט כולו עוסק בסיפורה האישי של נישה מבלי שהיא תוצג כדימוי לכל הבנות האסלמיות המדוכאות במערב.

דירוג: **** 

                 
למועדי הקרנות

דרמה. סרטם של טל גרניט ושרון מימון. עדן (סתיו סטרשקו), טיגיסט (נצנת מקונן) וקשת (נועם לוגסי) הן נערות וחברות טובות הלומדות בבית ספר תיכון אינטגרטיבי בירושלים. לקראת נשף הסיום המפואר שמתוכנן עם סיום לימודי התיכון של המחזור, נוצר אצלן לחץ חברתי להיראות הכי טוב שאפשר, כדי שיצליחו להשיג דייטים שווים לנשף ולנצוץ ולזהור שם כמו מלכות אמיתיות. המשימה היא לצאת לניתוחים פלסטיים להשתלת-הגדלת החזה באמצעות סיליקון בקייב, אוקראינה, ומאחר שמדובר בסכומים יקרים מוכנות השלוש לשלם מחיר אישי וגופני יקר – מכירת כליה - שגם עלול לסכן את חייהן. בדרך להגשמת החלום יגלו טיגיסט וקשת שלעדן, שהיא טרנסג'נדרית  שעדיין מחפשת להגדיר לעצמה את זהותה, סיבה משלה לצאת למסע הזה. עם אסי לוי, מיכה סלקטר, ניב סולטן, יהונתן וילוז'ני. 97 דקות.

סרט טרנדי ברוח התקופה, ישיר, נועז ומקורי. אם יש נישת נעורים קולנועית אמריקנית מיינסטרימית שעדיין לא חלחלה אלינו, אף שבשטח התופעה בהחלט תפסה אחיזה גם אצלנו – זוהי סוגת ה- Prom . גם אצלנו צעירים וצעירות המסיימים תיכון מארגנים נשפי סיום, כמה שיותר בומבסטיים ומפוארים. זה מסמל עבורם את המעבר מנעורים לבגרות. הנערים נעשים גברים, הנערות נשים. הם קונים או שוכרים בגדי נשף של מותגים מובילים בצמרת האופנה, מגיעים לנשף במכוניות מהודרות והכי חשוב – מצטיידים ומצטיידות בבן או בת זוג שווים, שאפשר ללכת איתם שלובי זרוע, להציגם לראווה ולהתגאות בהם. ותוסיפו לכך את הסקרנות לקראת בחירת מלך ומלכת הנשף בסיום הערב. בסרטים ישראליים לא ראינו עדיין את התרבות הזו, והנה כאן היא מגיעה אלינו במלוא תפארתה. הגיבורות שלנו עסוקות בחיפוש זהות ובהגדרה עצמית, בהבנת המגדר אליו הן שייכות ובעיצוב דמויותיהן והתדמית ודימוי הגוף שיוקרנו מהן החוצה. בכל אלה עוסקים באופן יסודי, מסקרן ומעורר הערכה הבמאים טל גרניט ושרון מימון, שמאחוריהם מספר סרטים קצרים שעשו יחד, כמו גם פיצ'ר מדובר, הקומדיה השחורה "מיתה טובה". קיים דמיון בין סרט זה ל"הנשף". בעיסוק בגוף האנושי, על חולשותיו וחוזקותיו. בהתערבות כירורגית שעלולה לסכן חיים, ובהליכה מדודה על התפר שבין העולם הזה והבא. ויש כמובן את הנגיעה בתחום הסחר באיברים. ב"מיתה טובה" אלה הם הגופות הקמלים של סוף הדרך וב"הנשף" אלה הן צעירות בראשית פריחתן הפיזית והנפשית, המקריבות איברי גוף שלהן כדי לשדרג אחרים. איך שלא מסתכלים על זה, ההשוואה וחיפוש הדומה והשונה בין שני הסרטים - מרתקים. "הנשף" הוא סרט מצוין הראוי לעיון ודיון מעמיק.

דירוג: **** 
                  
למועדי הקרנות 

הנשף, יחסי ציבור

Voice Over

דרמה. אסופת סרטים קצרים שיצרו שישה במאים שלמדו ב"סם שפיגל", אותה יזם ואצר רנן שור כמחווה לסרט הקצר הקלאסי של אברהם הפנר מ-1968, "לאט יותר". סרט המקור המוקרן תחילה מתאר וידוי, מריבה ופיוס בין בני זוג מזדקנים (פני ליוביץ ואברהם בן יוסף) בתל-אביב. את מהלך העניינים מתאר קולה של האישה, בקריינות. ב"בצל כפות תמר", בבימוי מאיה קניג, פליטת פה של חברה במסיבת בנות לחוף הכנרת גורמת לצעירה (יעל פינקל) שנפגעה ממנה, לבחון מחדש את יחסיה עם הגבר שלה (ישראל ברייט). ב"רעבעצן", שביימה סיגלית ליפשיץ, רב חרדי (אילן דר) שוכב על ערש דווי חסר הכרה בעוד אשתו (גילה אלמגור) יושבת ליד מיטתו וקוראת תהילים ותלמידיו ואנשי קהילתו מנסים לעוררו בזמירות ובתפילות. קולו של הרב, הנמצא בתרדמת, מתאר את האירועים. "ואתה שותק", סרטה של אורית פוקס רותם, מתאר את שגרת חייו הלא משתנה של בעל מכולת בולגרי מבוגר (אברהם סלקטר), טיפוס שקט ומסוגר, שסיפורו מובא בקולה של בתו (אלמה דישי). ב"30 כדורי שינה" שביים איתן ענר, מובא סיפורו של גבר (מכרם חורי) הכעוס מקשר מאכזב ונוסע לבדו לחורש מרוחק כדי לקבל החלטה גורלית. ב"העץ", סרטו של ניר ברגמן, אישה מבוגרת (גילה אלמגור) הסובלת מניוון שרירים עומדת להיות מועברת לבית חולים סיעודי, בעודה שומעת גנן כורת ענפי עץ מחוץ לחלון חדרה. ב"הכל כישוף", של תום שובל, צעירה היפראקטיבית (דאנה איבגי) עוזרת למלא מיניבוס הנוסע לירושלים ובדרך לא מפסיקה לדבר ברצף אקסטטי על כל נושא שבעולם ולהטריף את הנוסעים והנהג. 85 דקות.

פרויקט מיוחד מאתגר שהינו כבר חלק שנעירי בטרילוגיית מחווה של במאים בוגרי "סם שפיגל" לסרטים קצרים שנעשו בשנות ה-60 ונכנסו לקלאסיקה המקומית. האוסף הראשון, "עקבות בירושלים" מ-2013, נעשה במחווה ל"בירושלים", סרטו הדוקומנטרי הנפלא של דוד פרלוב מ-1963, וכלל סרטים של תשעה במאים בוגרי סם שפיגל. ב" Voice Over ", סרט המקור של הפנר באסופה הנוכחית, היה הרהור וערעור על הזקנה ותופעותיה, ושאר ששת הסרטים כאן מביאים פרשנויות חופשיות שונות לסיטואציה, קרובות ורחוקות מהמקור כמיטב דמיונם והשראתם של היוצרים. לטעמי, לא כל הסרטים אחידים ברמתם, באופן טבעי אולי. אהבתי יותר את "רעבצען" ו"בצל כפות תמר" (בהם יש התכתבות ברורה עם הקונפליקט הזוגי שקיים ב"לאט יותר") ואת "הכל כישוף" שלוקח למחוזות אחרים, ובו תראו את דאנה איבגי כפי שלא ראיתם אותה מעולם. השלושה האלה קוהרנטים ומגובשים יותר מהאחרים.

דירוג: *** וחצי     

למועדי הקרנות  

לאט יותר, צילום: אדם גרינברג







"סרט בורקס" (ישראל 2018)

דוקומנטרי. סרטה של אורית רונאל. נינתו של סמי אלקולומברי הבולגרי, מייסד "סמי בורקס", חנות יפואית לממכר בורקסים שקמה בשנות ה-70 בשדרות ירושלים ביפו, מציגה את סיפור הפיכתה לסיפור של הצלחה מסחררת, התפשטותה לרשת מסועפת ולקריסה לבסוף ב-1996. גיבורי הסרט הם בנו של סמי איציק, אחותו עדנה ובעלה פפו, שהפעילו את הרשת. רונאל מגוללת את הנראטיב הקולנועי אותו הרכיבה בתחקיר מעמיק בעזרת סיפוריהם, קטעי ארכיון מגוונים, צילומים של יפו בהם הייתה טריטוריה בלתי מעורערת של העדה הבולגרית, חברים אישיים ועסקיים של המשפחה, בהם מיכאל שטראוס והכדורגלנים שלמה שרף ויצחק שום, שקנו מהם זיכיונות לפתיחת סניפים בכפר-סבא. המשפחה עברה ממכר בורקס חם בלבד לייצור בורקס קפוא שמחממים בתנור, וכך הוצבו תנורים לצורך זה בסופרמרקטים והרשת הלכה והתרחבה. אלא שהראוותנות של בני המשפחה, בעיקר של דוד איציק, גררה נהנתנות חסרת גבולות, מהלכים עסקיים לא מתוכננים ולא אחראיים והסתבכות בחובות, מה שגרם בסוף לנפילה. 74 דקות.

סרט נוסטלגי-פולקלוריסטי שבו מיטיבה רונאל לשרטט חלק מתולדותיה של הקהילה הבולגרית המפוארת ביפו של שנות ה-70, באמצעות הסיפור המשפחתי האישי של בני משפחתה. היא איתרה חומרי ארכיון מגוונים, באמצעותם היא מתארת את האווירה לתוכה נכנס הבורקס ותפש מקום של כבוד בקולינריה הישראלית כולה. היא מציגה את העובדות המתועדות בנוגע להתנהלות הרשת, בצד רשומון הגרסאות של איציק, פפו ועדנה, ומביאה פרופיל שלם ומורכב של משפחה שעלתה מבולגריה, הפכה לטייקונית מזון ולבסוף התרסקה עסקית. הסרט מתובל בקטעי שירה בבולגרית מבית אבא של מקהלת נשים, במשחקי קלפים ובמנהגי פולקלור אחרים של העדה, בצד עלילות הבורקס של האחים, בהם בולט חלקו של איציק, שרבים טעו וחשבו שהוא סמי, טיפוס דרמתי ומשעשע כאחת, שבימיו הגדולים היה מנכ"ל הרשת  שלא ידע שובע, לקה בשיכרון כבוד ואיבד פרופורציות בניהול העסק. רונאל יצרה כרוניקה משפחתית מרתקת ומרגשת שיש בה גם תפריט וגם תסריט – ארוחה קולנועית טעימה ומזינה.

דירוג: ****     

למועדי הקרנות  

            
סרט בורקס, תמונת יחסי ציבור



"נקמה חריפה" (ארה"ב 2018)

מתח-אקשן. סרטו של פייר מורל. ריילי (ג'ניפר גארנר) היא אישה שמחה בחלקה החיה בלוס-אנג'לס. היא עובדת במשרד עסקי ובעלה כריס (ג'ף הפנר) מוסכניק, ויש להם בת קטנה מתוקה. כדי לבסס כלכלית את המשפחה מתפתה כריס לשמש כנהג שוד עבור קרטל סמים בראשות דייגו גארסייה (חואן פבלו ראבה), אך מחליט לבסוף לוותר ומשלם על כך את המחיר היקר ביותר. בעת ביקור בלונה פארק עם רעייתו ובתו חולף רכב לידם ומרסס אותם למוות. רק ריילי ניצלת. היא מצליחה לאתר את היורים במסדר זיהוי, אך השופט מזכה אותם. ריילי נעלמת לחמש שנים, בהן היא מאמנת את עצמה להפוך למכונת מלחמה אנושית, ואז שבה לעיר כדי לנקום בעוצמה בכל מי שהיה מעורב בחיסול משפחתה ובאי עשיית צדק. על הדרך מעשיה גורמים למיגור הפשע בעיר ובשיח ברשתות החברתיות ובתקשורת היא נתפשת כמלאך המגונן של כל החלכאים והנדכאים. 102 דקות.

זה סרט נקמה (או בעגה המקצועית: ויגי'לנטי) טיפוסי, סוג של "משאלת מוות" (סדרת סרטי סבנטיז בכיכוב צ'רלס ברונסון) בגרסה נשית. נכון שג'ניפר גארנר תמיד יפה ומרשימה, ונכון שהאקשן והמתח בסרט עשויים היטב ומדביקים אותך לכיסא, אבל הסיפור כל כך מגוחך ומופרך שגם אם תחפשו בקדחתנות קצה חוט הגיוני כדי להיאחז בו, לא תמצאו. לא ברור להיכן נעלמה הגיבורה לחמש שנים, איך רכשה את כישורי הלחימה הקרביים המעולים שלה, והתסריט חסר ההיגיו ההיגיון נראה כמו שלד נרפה ולא מפותח למעללי גיבורת-על חסרת מורא של ההמונים. יש כאן רק את סצנות האקשן, כולל פיצוצים, יריות בכל סוגי האקדחים ותתי המקלע וכמובן הזדהות אינסטינקטיבית עם הגיבורה ה"מענישה", פעולותיחה ומניעיה. סרטים קודמים של הבמאי פייר מורל בז'אנר דומה פחות או יותר, כמו "חטופה", "מפריז באהבה" ומתנקש על הכוונת", נעשו באופן הרבה יותר מהודק ובהרבה פחות רישול וזלזול באינטליגנציה.

דירוג: ** וחצי     

למועדי הקרנות  




נקמה חריפה, תמונת יחסי ציבור     



"עיר המתים 2" (ארה"ב 2018)

אימה. סרטו של הקטור הרננדז ויסנס. זואי (סופי סקלטון) היא סטודנטית לרפואה השוהה עם חבורה של ניצולים במתקן מבוצר שהקימו לעצמם בתקופה פוסט אפוקליפטית בה רובו של העולם נשלט על ידי זומבים. על החבורה מפקד מיגל (ג'ף גאם), איש צבא נוקשה וקפדן ואילו בין זואי ואחיו באקה (מרקוס ואנקו) מתפתח קטע רומנטי. זואי, המשמשת כרופאה של הצוות, מטפלת בילדה חולה ולמרות הסיכונים היא שולחת צוות שיביא לה מבחוץ תרופות להצלת הילדה. בחוץ נמצא צבא שלם של זומבים הכלואים במעין מכלאה, אבל החשש הגדול הוא שהם ישתחררו ויסתערו על המתקן המבוצר. בנוסף לכך אחר זואי רודף פציינט מעברה המאוהב בה והבעיה היא שלאחר שננשך על ידי זומבי הפך ליצור כלאיים, חצי זומבי-חצי אדם. זואי מאמינה שאם חבורתה תלכוד אותו ותיקח דגימה מדמו, היא תוכל לפתח חיסון שיסייע לנפגעי הזומבים להישאר אנושיים. 90 דקות.

סרט אימה-זומבים זול, נחות וחסר כל בשורה. את כל מה שאנחנו יודעים על הז'אנר, מאפייניו וסממניו המופיעים כאן ראינו כבר בסרטים קודמים. אין כאן כל חידוש אלא מחזור של חומר לעוס עד כדי עיסה דביקה. קשה להבין מדוע ועבור מי נעשה הסרט הזה, אלא אם כן יש נישת הארד-קור גדולה מספיק של שפוטי הקטגוריה הקולנועית הקונקרטית הזו שיצרכו בלי אבחנה כל מוצר נוסף שיסופק להם. פשוט סרט אימה רע, מסויט וחסר כל טעם.

דירוג: *

למועדי הקרנות  

אימה. סרטו של קורין הארדי - חלק שלישי בסדרת "לזמן את הרוע". השנה היא 1957. כשנזירה צעירה במנזר מבודד ברומניה מתאבדת, כומר בעל עבר רדוף (בוני ארונס) ונזירה צעירה בתחילת דרכה (ורה פרמיגה) נשלחים על ידי הוותיקן לחקור את המקרה. יחד הם חושפים את הסוד האפל של המנזר ומסכנים לא רק את חייהם אלא גם את אמונתם ונשמתם. השניים מתמודדים עם רוע בדמות אותה נזירה דמונית והמנזר הופך לשדה קרב מחריד בין החיים לבין הארורים. 96 דקות. 
  
 למועדי הקרנות 




הנזירה, תמונת יחסי ציבור