הבגרות והפשטות של רונית שחר מחזיקים הופעה שהעיקר בה הוא המילים, הכנות והאינטימיות. בלי שואו ובלי מניירות. זן נדיר.
לרצות לחבק
אשה קטנטונת, ביישנית וקצת נחבאת אל הכלים עלתה השבוע על במת הגולדסטאר זאפה בתל אביב. בלי מלווים, בלי להקה רונית שחר והגיטרה הפכו את מרכז תל אביב ההומה לאי של שקט ושלווה. אי של שפיות מוזיקלית.
שש שנים חלפו מאז אלבומה האחרון של רונית שחר. לא מזמן היא הוציאה את "להתחיל להמשיך", אלבומה השלישי, שמאופיין בשירים אישיים מאוד ופרטיים, שנותנים תחושה שהיא בכלל משתפת את המאזינים בסודות הכי כמוסים שלה. התרגום של האלבום לבמה נראה בדיוק אותו הדבר. בהתחלה היא קצת מהוססת, מתעסקת בגיטרה בין שיר לשיר, ובקושי מישירה מבט אל הקהל. מחיאות הכפיים כאילו מביכות אותה, והיא ממשיכה ברצף שירים מאלבומה החדש.
אחרי כמה שירים מצטרפים גילי רייכנטל על התופים ואלדד גואטה על הבס. אז כבר היא יותר בטוחה בעצמה, ושרה את השירים שהקהל לא רק מזמזם את המנגינה, אלא ממש יודע את המילים. "עכשיו אני סולחת", "תרגעי עכשיו" ו"תמיד זה בינתיים" מהאלבומים הקודמים נשמעים הרבה יותר בשלים ובוגרים ממרחק הזמן. בשלב הזה גם מחיאות הכפיים הרבה יותר חזקות. ככה זה - כשמכניסים קצת תופים ופלפל למופע, הוא תופס תאוצה.
רונית שחר היא לא זמרת שיכולה למלא את קיסריה. היא גם לא כזו שילדים יתלו פוסטרים שלה על הקירות בחדר. היא מביאה משהו אחר. השבריריות שלה גורמות לרצות לחבק אותה, ולהקשיב לה עוד ועוד. כשנשבר הקרח והיא ממש מדברת עם הקהל, החיוך שלה מסגיר את מה שחשבתי לאורך כל הדרך - קצת פחות ביישנות וקצת יותר אסרטיביות יכולה להפוך אותה ממישהי לזמרת וליוצרת הרבה יותר מרכזית בנוף המקומי.
לא משנה אם אוהבים אותה או לא, קשה להישאר אדישים למילים שלה. אתמול על הבמה היא ממש היפנטה אותי, דווקא משום שהיא באה בלי שום מניירות ולא מנסה לעשות שואו גרנדיוזי. הכנות והפשטות שהיא מביאה איתה הפכו את ההופעה לאינטימית ולמיוחדת מאוד, למרות שלא יצאתי צרודה ועם צפצופים באוזניים.
לפרטים נוספים
12/04/2006
:תאריך יצירה
|