"תעלומה בסילבר לייק" (ארה"ב 2018)

ב-2014 יצא למסכים "מישהו למות איתו", סרטו השני של הבמאי האמריקני דיוויד רוברט מיטשל. זה היה סרט אימה שפרץ את גבולות ומגבלות הז'אנר, זכה בשבחי המבקרים והצליח מאוד גם בקופות, אף שהיה סרט עצמאי דל תקציב. מיטשל סומן כהבטחה, אותה הוא מממש עד הסוף לדעתי ב"תעלומה בסילבר לייק". סאם (אנדרו גארפילד), בחור חסר מטרה, זרוק ודי אבוד החי בשכונת פרבר באל.איי, עוקב מחלונו אחר שכניו ואת עיניו צדה בחורה יפה המשתזפת בסמוך לבריכת השחייה שבחצר קומפלקס המגורים שלהם. נוצר ביניהם קשר, הוא מגלה ששמה שרה (רילי קיו), הם מבלים ערב היכרות בביתה, עד ששותפיה מגיעים. סאם חש שהוא מתאהב בה אלא שלמחרת הוא מגלה שהיא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. מבלי להתכוון לכך הוא עוטה על עצמו את גלימת הבלש הפרטי החובב ופוצח בחיפושים אחריה, שלוקחים אותו להרפתקאות בטריטוריות ביזאריות וסוריאליסטיות ברחבי אל.איי. בדרך המפתיעה שלפניו הוא יחשוף קונספירציות, סקנדלים, מסתורין ותגליות מרעישות שמעבר לכל דמיון.

 מבחינתי, זוהי אחת ההפתעות הגדולות של השנה. סרט פילם-נואר מובהק באופיו, יצירתי מאוד בכל מרכיביו הקולנועיים - מתסריט לא צפוי, צילום מרהיב, עריכה מרתקת ובימוי והדרכת שחקנים לגמרי קוליים. בזמן הצפייה בסרט נזכרתי שוב ושוב ב"שלום לנצח", של רוברט אלטמן, מ-1973, שעבורי לפחות נראית כמו השפעה מרכזית כאן. בסרט ההוא גילם אליוט גולד את הבלש פיליפ מרלו, באחת האדפטציות הקולנועיות היותר מלהיבות לטעמי לכתבי ריימונד צ'נדלר. "תעלומה בסילבר לייק" גם מהדהד לי לסרטי אל.איי של פול תומאס אנדרסון, "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מידות רעות".

ולמרות כל ההשפעות האלה שאני מוצא אצל מיטשל, עבודתו זו מתאפיינת במקוריות ובייחודיות. הן בכל המרכיבים היצירתיים והטכניים אותם כבר ציינתי, אבל גם בתפיסת המרחב הנרטיבי ובבניית סיפור פרוע, חסר גבולות ולגמרי לא צפוי (צריך לראות כיצד הוא מתפתח ולאן הוא לוקח, כדי להבין). הוא משקף אולי את החברה האמריקנית היום - הנבוכה, הקלולסית, המחפשת פתרונות, אפילו מטאפיזיים. ויש כאן גם קריצות לתולדות הקולנוע. למשל, ריילי קיו עושה הומאז' למרילין מונרו בסצנה שממש מועתקת מסרטה הלא גמור של האייקונית הגדולה, "משהו חייב לקרות", שצולם ב-1962, מספר שבועות לפני מותה.  אנדרו גארפילד הוא שחקן שאני מאוד מחבב. הוא לא לוחץ, לא מתאמץ להיות כוכב, ולכן משכנע בדמויות אותן הוא מציג על המסך. בשנים האחרונות הוא עשה זאת ב"הסרבן", "שתיקה" ו"לנשום" (סרטי "ספיידרמן" בכיכובו זו כבר קטגוריה אחרת). ממליץ לא להחמיץ את "תעלומה בסילבר לייק".  

 
תעלומה בסילבר לייק תמונת יחסי ציבור        

"ציפורים נודדות" (קולומביה-דנמרק-מקסיקו 2018)

זו פעם שנייה שיוצרי הקולנוע הקולומביאנים כריסטינה גאלגו וצ'ירו גוארה חוברים יחד לעשיית סרט. בפעם הקודמת זה היה "חיבוק הנחש" (הוקרן בפסטיבל חיפה ב-2015) שגוארה ביים וגאלגו הפיקה, וכעת היא ביימה יחד איתו. סרטם מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו החל משנות ה-60 ועד ה-80 בקהילה כפרית-חקלאית בחצי האי גואחירה בצפון-מזרח קולומביה. רפאייט (חוזה אקוסטה) שם עין על זאידה (נטליה רייס) היפה משבט הוואיו, ביום בו היא עוברת את טקס החניכה שלה והופכת מנערה לאישה. אמה המטריארכלית אורסולה (כרמינה מרטינז) מקשה עליו בנושא המוהר שעליו לשלם למשפחתה ובסוף מתרצה כשהוא עומד במשימה. רפאייט עושה זאת בעזרת חברו מויסס (גחון נבארז). השניים מספקים מריחואנה למתנדבים אמריקנים היפים המגיעים לאזורם, בתקופה בה דור הביט מטביע חותם על הצעירים באמריקה הנושאים את דגל החופש, המתירנות וההתנגדות למלחמת וייטנאם. לאט אבל בטוח מקימים רפאייט ומויסס קרטל עשיר ומשגשג לייצוא לא חוקי של מריחואנה לארה"ב, כבר לא להיפים אלא לאנשי עסקים. אבל מויסס, הנחשב כזר והשבט מתייחס אליו בחשדנות, הופך יהיר ובלתי זהיר, מחסל קליינטים מארה"ב בגלל שעבדו גם עם קרטלים אחרים, ומעורר נגדו אנטגוניזם מצד רפאייט ושאר נציגי שבטים החיים ועושים עסקים באזור בהרמוניה ובהבנה יחסיים. וזוהי רק ההתחלה של הידרדרות המרקם השבטי והמשפחתי ההדוק שאורסולה ביקשה לשמור עליו עבור בתה זאידה וחתנה רפאייט. הדברים מגיעים עד לכדי שבירת הכלים, הכללים, המוסכמות והקווים האדומים הבלתי נחצים שהיו נהוגים ביחסים שבין השבטים במקום.

זהו סרט מאפיה אחר, אם כי גם בו מוצג הקרטל כארגון משפחתי בעל קודים של כבוד ואתיקה פנימית, אבל כאלה המבוססים גם על מסורת, אמונות תפלות ומיסטיקה – מה שהופך אותו למרתק ומהפנט. למעשה, זוהי אחת מאותן יצירות חזקות שחופרות לעומק שורשי והתפשטות תופעת הסחר בסמים בקולומביה ותוצאותיה האלימות ההרסניות. גאלגו וגוארה השתמשו כאן בתבונה בשחקנים מקצועיים ולצדם נון-אקטורס, והרכיבו בעזרתם פרופיל אמין ומדויק של מרקם חיים אותנטי אותו חוו במשך שנים רבות שבטים מסורתיים במחוזות כפריים נידחים בקולומביה. זאת עד שרוסקה ברית הקודים של כבוד בין המשפחות ואלמנטים מתוך השבטים עירבו בענייניהם הפנימיים את קרטל מדיין, שריסק באלימות  את האתוס שעל פיו חיו וגרם לטרגדיה מדממת.

         
"לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" (רומניה-צ'כיה-צרפת-בולגריה-גרמניה 2018)

הבמאי הרומני הוורסטילי ראדו ג'ודה הוא בן בית בפסטיבל חיפה. "האומה המתה", "בראבו" ו"לבבות מצולקים" הוקרנו בו בשנים האחרונות בזה אחר זה וגם השנה לא ייפקד מקומו. בסרט זה הוא שוב בא חשבון (כפי שעשה ב"האומה המתה") עם עברה הפאשיסטי/פרו-נאצי המובהק של מדינתו בתקופה שלפני ובעת מלחמת העולם השנייה. מריאנה (יואנה יאקוב) היא במאית תיאטרון אידיאולוגית ואידאליסטית הנשכרת על ידי מועצת עיר גדולה להכין מיצג גדול, מופע חוצות לציון ניצחונה של רומניה בחזית המזרח במלחמת העולם השנייה. מריאנה מחליטה לשים דגש מיוחד בהדמיה שתיצור על השתתפותם הפעילה והמובילה של הרומנים, בסיוע הנאצים, בטבח עשרות אלפי יהודים וצוענים באודסה, אוקראינה, באוקטובר 1941. ברומניה שלט אז יון אנטונסקו, בן ברית של הנאצים, שהוא זה שנתן את ההוראה.

מהר מאוד מבינה מריאנה שלהרבה אנשים מאלה העובדים איתה לא נוח עם כוונותיה. הם מעדיפים להדחיק את כתמי הפשעים נגד היהודים והאנושות שביצעו הרומנים אז. בעודה עוסקת באימון הנון-אקטורס והסטטיסטים, ובבחירת תלבושות מתאימות, כלי נשק ורקוויזיטים שונים כדי להשיג אמינות מיטבית במיצג שלה, מובילה (אלכסנדרו דאביג'ה), איש המועצה שהזמין אצלה את הפרויקט ובא לבקר אותה על הסט, מנסה להניא אותה מתכניותיה. הוא מערער על האמת ההיסטורית של טבח הרומנים את היהודים והצוענים, ומדבר על חוסר הנוחות שתיגרם לעירייה המארחת אם הדברים יוצגו כך. אבל מריאנה לא מוכנה לטייח את העבר ומגייסת לעזרתה את כתבי הפובליציסטית והוגת הדעות היהודייה ממוצא גרמני חנה ארנדט, את "תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה" של וולטר בנג'מין ומקורות נוספים המדייקים לאמת. בד בבד מתוארת מערכת היחסים שלה עם איש חיקה, טייס נשוי (סרבן פאבלו) המוטרד לשמוע מפיה שהיא אולי נכנסה ממנו להריון ומתעקשת להביא את הילד לעולם ולגדלו לבדה גם אם לא יתמוך בה. חלק זה בסרט לא מפותח מספיק לטעמי. ג'ודה רצה כנראה להראות גם את פן החיים האישיים של הגיבורה, שיש בהם אולי צד  "לא מוסרי" בניגוד לאג'נדה המקצועית שלה בה היא דבקה באמת הפנימית שלה, ואולי להציג אישה מודרנית עצמאית שהולכת בכל תחום עד הסוף עם בחירותיה, מבלי להתחשב בחברה או במתנגדים לדרכה.

להערכתי, לא במקרה בחר הבמאי בשחקנית רזה ונמוכת קומה, שבסופו של יום היא אישה קטנה-גדולה, כזו החולשת על גדודי גברים המשרתים את עבודתה ולא מתכופפת בפני אלה המתנגדים לה. כזו המנהלת המון ויכוחים היסטוריים ופילוסופיים ארוכים, עמוקים ומתישים עם האחראי מטעם העיריה שיכול למנוע ממנה לבצע את המיצג החי הענק. ברגישות רבה מגלמת השחקנית המצוינת יואנה יאקוב, בהדרכת ג'ודה, דמות חכמה שאינה גונבת את ההצגה אף שהיא במרכזה. הפמיניזם שלה שקט ולא הצהרתי והיא מפלסת לעצמה דרך בעזרת האינטלקט שלה ובפירוש לא תוך שימוש בנשיותה. סגנון הסרט - הכמו-דוקומנטרי ברבים מחלקיו - משרת את רעיונותיו ומסריו, מה גם שנעשה בו שימוש בלא מעט קטעי ארכיון מצולמים מקוריים אותנטיים, הממחישים את האירועים בהם מדובר. בעיניי זוהי עבודת קולנוע מלהיבה שתתאים למי שלא פוחד מסרט בעל מלל רב (מרכיב המאפיין לא מעט סרטים רומניים) ומוכן לצלול ללא חשש לנבכי הטראומה ההיסטורית הרומנית ההיא.


לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים תמונת יחסי ציבור

"אישה במלחמה" (איסלנד-צרפת-אוקראינה 2018)

כמו בתחומים אחרים, הוכיחה מדינת האי הקטנה איסלנד שיש לה מה להציע לעולם גם בתחום הקולנוע. רק בשנים האחרונות יצאו משם "לב רחב", "דרורים"  ו"איילים", סרטים נהדרים בבימוי יוצרים איסלנדים ובקופרודוקציות הפקתיות עם מדינות אירופיות נוספות. השחקן והבמאי של "אישה במלחמה", בנדיקט ארלינגסון, מוכר בזכות סרט הביכורים שלו "על סוסים ואנשים" (2013). כאן הגיבורה שלו האלה (האלדורה גייראהרסדוטיר) היא אישה רווקה עצמאית כבת 50, שימיה מלאי פעילות יוצרת, אבל היא גם חיה חיים כפולים. מצד אחד היא המנצחת הפופולרית של מקהלת נשים וגברים ששרים א-קפלה, מתאמנת בטאי-צ'י, שוחה בריכות ורוכבת לכל מקום על אופניה. אך מצד שני, בחשאי, היא גם אקטיביסטית אקולוגית נחרצת.

לשיטתה היא מצילה את הסביבה מזיהום תעשייתי בכך שהיא מחבלת שוב ושוב בקווי מתח גבוה המספקים כוח חשמלי לאמצעי הייצור של מפעל אלומיניום שבו היא רואה את התגלמות השחתת כדור הארץ ופגיעה באמא אדמה. האלה, המכונה "האישה מההרים", מעולם לא נתפשה על חם, אף שלאורך זמן פעולותיה הופכות ממחאה לא ממש מזיקה לפעולות חבלה מטרידות. במקביל ניצתת תקווה חדשה בחייה. בהיותה רווקה נטולת בן זוג וילדים, היא מקבלת הודעה שנמצאה עבורה ילדה אוקראינית מקסימה לאימוץ, שהתייתמה מהוריה. האלה מבצעת פעולת חבלה אחרונה, קריטית במיוחד, ואז יוצאת לאוקראינה. אלא שבדרך לעלייה למטוס מתברר לה שאנשי המשטרה המקומית עלו על עקבותיה ועומדים ללכוד אותה.

אין כמו סרט ויוצר איסלנדיים לייצג את העניין האקולוגי והניסיון לשמור על כדור הארץ כמקום נטול זיהום תעשייתי. ארלינגסון מגולל את הסיפור הקולנועי בעל המעוף שלו תוך שימוש וירטואלי במלווים שהוא מצמיד לגיבורה, על תקן שורת מקהלה המפרשת את הלך רוחה, מפרגנת לה כשצריך ומזהירה אותה בעת צרה. אלה שלושה נגנים (אקורדיוניסט, מתופף ונגן טובה), ובנפרד שלוש זמרות א-קפלה הרמוניות, בבגדים מסורתיים. כך מעניק הבמאי לסיפור מימד פיוטי ונופך של אגדה, במיוחד כאשר "האישה מההרים" נתפשת כסוג של מיתולוגיה מקומית שיש המצדדים במעשיה בעוד הרוב מתנגד להם. גייראהרסדוטיר בת ה-50, בדיוק כמו האלה אותה היא מגלמת, היא שחקנית בעלת קבלות רבות. בין היתר היא הופיעה אצל ארלינגסון כבר בסרטו הארוך הראשון בתפקיד משנה, ושיתוף הפעולה ביניהם כאן עולה מדרגה, כשהיא בנעלי הדמות הראשית ונושאת את כל משקל הסרט על כתפיה, ועוד בתפקיד כפול! סרט מומלץ מאוד. קודם כל בזכות הסיפור המקורי, עבודת הבימוי היצירתית והביצוע המצוין של השחקנית. ולא פחות מכך - בגלל האג'נדה.


אישה במלחמה תמונת יחסי ציבור

"אופק" (גאורגיה-שוודיה 2018)

יש עניין לא קטן בשנים האחרונות בקולנוע הגיאורגי. די אם ניזכר בסרטים הקטנים והמינימליסטיים "מנדרינות" (2013) או "אי התירס" (2014), כדי להיווכח שמשהו טוב מתחולל שם. אבל בניגוד לשני אלה, שבוימו על ידי במאים, מאחורי "אופק" עומד במאית, טינאטין קג'רישווילי, שזהו סרטה השני וגיבורה הראשי כאן הוא גבר. גיורגי (גיורגי בוכורישווילי), מעצב פנים מצליח בטביליסי, מתקשה לקבל את רוע הגזירה: אשתו היפה אנה (יא סוקיטאשווילי), אם שני בניהם, נפרדה ממנו לפני זמן מה ולא מעוניינת לחדש את היחסים איתו, למרות שאיפתו העזה לגרום לכך שזה כן יקרה. היא עובדת בסצנת האמנות בעיר ויש לה כבר חבר חדש, ניקו (סרגו בויגישווילי), איש עסקים עשיר אותו היא אוהבת. גיורגי עובר לגור בבית אמו ועדיין מנסה לשדל ולשכנע את אנה לחזור אליו. אבל כשהוא קולט שמאמציו למעשה אבודים, הוא נוטש את העיר ועובר לבקתה קטנה ליד הים השחור, באי מבודד (מזכיר בנופיו ובאווירתו את הלוקיישן של "אי התירס"). שם הוא חולק את זמנו עם כמה אנשים בודדים ועריריים שהתחברו למעין משפחה אלטרנטיבית. אנה וילדיו עכשיו מרוחקים ממנו אבל הקשר של גיורגי איתם נמשך והשבר הנפשי שלו רק הולך וגדל.

לדברי הבמאית קג'רישווילי, שזהו סרטה הארוך השני, היא בחרה הפעם לכוון את עדשתה בעיקר לעבר גבר, שמצד אחד מאוד חזק ובקושי מפגין רגשות, אך מצד שני מתגלה כשביר ופגיע כשאין ביכולתו לשקם את יחסיו עם האקסית שלו. זהו סרט קטן, דרמה פסיכולוגית על גבר, אישה ומה שביניהם - קשר שהיה פעם מאושר ואהבתם הניבה את פריה, שני בנים. אבל כעת האהבה הזו מרוסקת, מתעתע ומותיר את שני הצדדים ספוגי חרטות, רגשות אשם ותחושת אי נוחות. אבלי הגבר הוא הסובל העיקרי, משום שלא השכיל לעבור הלאה. הסרט מציג על הדרך גם את הפער הגדול שבין סגנון החיים המתורבת והנוצץ בבירה הגיאורגית ובין הקיום ההישרדותי הפשוט באי הנידח בו מתפרנסים בעיקר מדיג וחיים בדלות ובדוחק. זהו מעין מהלך פנורמי הסוקר תחילה את חלון הראווה היפה של החיים בגיאורגיה, עד שהעדשה מגיעה לחצר האחורית, הלא פוטוגנית, בלשון המעטה. וזה בדיוק המהלך הפיזי והנפשי שחווה גיורגי.


אופק תמונת יחסי ציבור
           
"קפצן" (רוסיה-אירלנד-ליטא-צרפת 2018)

ב-2016  הציג הבמאי הרוסי איוון טוורדובסקי את סרטו השני טורד השלווה "זואולוגיה", על עובדת גן חיות שצמח לה זנב והיא מנסה להיפטר ממנו. עכשיו הוא חוזר עם עוד יצירה עוכרת שקט, "קפצן". בראשית הסרט רואים אישה הנוטשת באישון לילה את תינוקה שזה עתה נולד בתיבה של מוסד המתברר כבית יתומים. לאחר 16 שנים שבה אותה אישה, אוקסנה (אנה סליו), ומבקשת לקחת לביתה את בנה דניס (דניס ולאסנקו). לאחר שמנהל המוסד מסרב, האם והבן בורחים מהמקום. דניס שמח על כך שאמו הביולוגית באה לקחת אותו הביתה, אף שהוא קובל בפניה על שלקח לה כל כך הרבה זמן. היא מביאה אותו לביתה המהודר, שם יש לו חדר מעוצב משלו והיא רוקמת איתו קשר קרוב, שנראה על פניו מושך לכיוון רומנטי. בעת שהותו של דניס במוסד חבריו נהגו לקשור אותו בחבלים ולהדק אותם סביבו בחוזקה – מעין משחק הנהוג במקום – כדי לגלות עד כמה ארוכה הסיבולת שלו בטרם יקרוס ויתעלף. ייתכן שהמשחק הזה חיזק אצלו את "תסמונת החוסר המולד של תחושת כאב", תכונה שאוקסנה אמו יודעת עליה ומתכוונת לנצלה. היא שולחת אותו לאיש משטרה מושחת המארגן תאונות דרכים שמשמשות לאחר מכן כמסחטת כספים תוך שימוש בכל הרשויות שבדרך הנוטלות חלק במזימה: בית החולים, מערכת המשפט וכו'. דניס הוא זה שאמור להיות דרוך ומוכן לזנק על מכסה מנוע של רכב נוסע, לגרום לו נזק ולצנוח על הכביש כנפגע קשה של תאונת דרכים. לאחר הצלחתו במשימה הראשונה, דניס לא רק מתוגמל כספית אלא שהוא מוזמן למועדון לילה יוקרתיים בעיר, והופך לאחד מחביבי המקום כשכולם שם, נשים וגברים, משבחים אותו ואת עבודתו ואמו הגאה בו ממשיכה לעשות לו טיזינג. זאת עד שדניס יתמרמר על תפקידו ואז תתחולל תפנית בעלילה.

עלילת הסרט נראית כל כך מופרכת והזויה (אף שהוא מבוסס על אירועים אמיתיים!) - הרי לא סביר שיש "מקצוע" כמו זה של ה-Jumpman, אליו מגויסים נערים בעלי כושר וסיבולת שגם ניחנים בחסינות מפני כאבי חבטות ופציעות. ברור שמדובר כאן באלגוריה שמשמעותה ביקורת נוקבת וחריפה. ולא קשה להבין לעבר מי מפנה טוורדובסקי את חיציו החדים. הוא מתאר בסרט את מערכות המשטרה, הבריאות והמשפט של רוסיה כמושחתות ורקובות עד היסוד. כאלה שיעשו הכל בעבור בצע כסף ואינטרסים אנוכיים. גם האליטות החברתיות נראות דקדנטיות ומסואבות. כך הן משתקפות במסיבות הפאר ובאירועים הנוצצים שדניס אורח רצוי בהם כל עוד הוא מזנק על פרונטים של מכוניות ומסכן את חייו. והתמונה רחבה עוד יותר אם חושבים על כך שגם האמהות שמוסרות את ילדיהן בינקותם ובתי היתומים שקולטים ומגדלים אותם כשותפים ל"מפעל" הפיכתם לקפצנים – הם חלק מהקונספט ומהקונספירציה. זה סרט המציג חברה שרוב אנשיה חסרי מוסר ועכבות, כולל אוקסנה המנצלת בציניות את יכולותיו המיוחדות של בנה וגם חוטאת בגילוי עריות, או מכוונת לכך, כשהיא מנסה לשכב איתו. טוורדובסקי לא חוסך את שבטו מאורח החיים ושיטת הממשל והמערכת הציבורית בארצו ומציג את החיים בה כג'ונגל של אינטרסנטים אכזריים חסרי אנושיות ורגש. ואם להשתמש בדימוי של הסרט - כאלה שלא חשים דבר. מומלץ מאוד.


קפצן תמונת יחסי ציבור
      
"צעד אחד מאחורי השרף" (רומניה 2017)

סרט הביכורים באורך מלא של הבמאי דניאל סאנדו, שאת תסריטו חיבר בהשראת חוויותיו כנער מתבגר שבילה חמש שנים בסמינר תיאולוגי ברומניה. לדבריו, עלילת הסרט מדויקת לאירועי האמת שחווה בלא פחות מ-80%. במרכז הסיפור גבריאל (שטפן יאנקו), או בקיצור גבי, המובא על ידי הוריו הקפדנים לסמינר אורתודוקסי יוקרתי בו ילמד וכשיסיים יהיה כומר מוסמך. בעקבות החינוך שקיבל, לא רק הוריו אלא גם הוא עצמו מצויד באמונה ובאידיאולוגיה דתית וחש שלהיות כומר זהו ייעודו בחיים. מנהל המקום המקבל את פני התלמידים, איבאן (ולאד איבנוב), מתגלה מהר מאוד כאדם שמצד אחד מסביר פנים ונעים הליכות, אבל מאידך נוקשה, אכזר וחסר רחמים. בייחוד כשזה מגיע להפרות משמעת קטנות כגדולות מצד תלמידיו. שלב אחר שלב מגלים גבריאל וחבריו שהמנהל הכוחני מנסה לסכסך ביניהם, לגרום להם להלשין איש על רעהו, לאיים עליהם בסילוק מהמקום, ואף להדיח אחדים מהם כדי שהאחרים יראו וייראו. התלמידים (אחד מחבריו של גבי הוא איד, צעיר ערבי קתולי שנשלח למקום מישראל – מגלם אותו עלי אמיר – לא מישהו שאנחנו מכירים - בהופעת בכורה על המסך) מבחינים בכך שיש לאיבאן מאבק כוחות עם מורה חילוני ערמומי, מושחת וחסר מעצורים. לנוכח מה שהם רואים לנגד עיניהם במוסד הדתי, שאמור להיות טהור ונטול שיקולים זרים ואינטריגות, מאבדים גבי וחבריו את תמימותם ומתחילים לגנוב, לברוח מהמקום בשעות שונות כדי לבלות בחוץ, לשתות אלכוהול, לשחק ביליארד ואף לרקום קשרים עם בנות ולעשות איתן סקס. באופן שיטתי מדורג נבנה מתח בין המנהל הצבוע, החשדן ותאב הכוח ובין תלמידיו, מה שעלול להוביל לפיצוץ גדול.

מעבר לכל זהו עוד אקזמפלר טיפוסי של הקולנוע הרומני המצוין שהתפתח בשנות ה-2000. כזה המתמודד באופן ישיר ואמיץ עם קונפליקטים חברתיים, פוליטיים, מוסריים ותיאולוגיים - שמשתקפים בעבר ובהווה של המדינה. אבל מאחר שמדובר בסרט שעלילתו מתרחשת בהווה, בולטת בו במיוחד הביקורת על הממסד הדתי, מאפייניו והתנהלותו המחפירה. ואסור לשכוח שאנחנו מדברים על רומניה של חזרה לקתוליות בעידן הפוסט-קומוניסטי. עוצמתו של הסרט נגזרת מהעובדה שהבמאי תיאר כמעט במדויק את דרך החיים שהוא וחבריו חוו במוסד קתולי דומה לזה אותו אפיין כאן, והאלגוריה לקונפליקט הכה-מוכר בכל מקום וחברה בעולם בין הקונפורמיזם הדתי והליברליזם החילוני.


צעד אחד מאחורי השרף

 "פרא אציל" (ישראל 2018)

לא מזמן זכה כוכב הסרט נווה צור בפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר כשהוא עוקף, יהיו שיאמרו במפתיע, את נבו קימחי, כוכב "שרוכים". שירה האס קטפה בזכות סרט זה את פרס שחקנית המשנה. מרקו כרמל חתום על הסרטים "הסודות של מישל", "אחותי היפה" ו"כמעט מפורסמת", אבל "פרא אציל" זוהי ללא ספק יצירתו החזקה ביותר. העלילה מבוססת על ספרו רב המכר של איש שכונת התקווה במקור, דודו בוסי. אלי (צור) הוא נער שמן מאוד שלא מסוגל להשתלט על בולמוס האכילה שלו, ועקב כך נידון להקנטות חבריו בשכונה הדרום-תל אביבית המוזנחת בה הוא מתגורר. אמו סימה (ליאת אקטע), נרקומנית בגמילה, כמו גם בן זוגה יפת (יעקב זדה דניאל), מתגאה ב"שלב 9" אליו הצליחה להגיע. סימה ויפת מנסים לקיים משפחה נורמטיבית (מונח השגור בפיהם), אבל זה לא כל כך הולך. הן משום חוסר יציבותם הנפשית ולא פחות מכך בגלל אלי. זה עושה מאמצים כדי לקרב מחדש בין אמו ואביו הביולוגי יום טוב (אלון אבוטבול), צייר מחונן אך אלכוהוליסט מכור החי אף הוא בשכונה. אלי מתיידד עם אנה (האס), צעירה ממוצא רוסי הלומדת איתו ומוצא עניין מחודש בחייו. אבל כל הנפשות הפועלות האלה רחוקות מלקיים קשר הרמוני ביניהן, והפיצוץ הוא רק עניין של זמן.

את כוחו שואב הסרט בראש ובראשונה מתסריט אותנטי, כתוב היטב, נאמן למקור של בוסי. נכון שהוא מחוספס, לעיתים גס, ולגמרי לא מעודן, אבל הדבר נובע מהחומרים החברתיים הנפיצים בהם הוא עוסק. בניגוד לסרטיו הקודמים, מרקו כרמל הולך כאן על הארד-קור ומכה מעל ומתחת לחגורה. השפה קשיחה, היחסים בין הנפשות הפועלות לעולם לא יתנהלו על מי מנוחות. הגיבורים הם בני אדם טעונים שעלולים בכל רגע להתפרץ ולהתפוצץ. אווירת האלימות שמתחת לפני הקרקע מלווה את הסרט לכל אורכו. בהדרכת כרמל, השחקנים כולם לקחו על עצמם משימה לא פשוטה: לשמור על מתח מתמיד ביחסים ביניהם, שאף אחד לא ידרוך ולו לרגע על קרקע בטוחה - והם עומדים בזה בהצלחה רבה. אין ספק ש"פרא אציל" הוא סרט בוטה, לרגעים אפילו וולגרי, אבל הוא אמור להיות כזה כדי לא לחטוא לאמת שלו. אין דרך אחרת לשרטט את החיים המורכבים והלא פשוטים של דיירי השכונה הרעועה בדרום העיר, המתנדנדים בין חיים נורמטיביים (אם לצטט את המנטרה של סימה ויפת) וחיי פשע, ובאיזשהו מקום גם בין שפיות ושיגעון. נווה צור וליאת אקטע מתעלים,   אבל גם אלון אבוטבול, יעקב זאדה דניאל, שירה האס ומוריס כהן משלימים את הפאזל האנושי המטריד הזה. סרט לא קל, אבל אני ממליץ לכם לא להחמיצו.

"עץ תאנה"  ( ישראל 2018)

הבשורה הטובה היא שהסרט, שהיה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב, זכה לפני מספר ימים בפסטיבל טורונטו בפרס Audetia המוענק על ידי הקרן האירופית Eurimage בשיתוף עם הפסטיבל לסרט שבוים על ידי אישה. והיוצרת בה מדובר היא עלמוורק דוידיאן, שזה הפיצ'ר הראשון שלה. הוא צולם כולו באדיס אבבה, אתיופיה, עם שחקנים מקומיים והוא דובר אמהרית. העלילה מתרחשת ב-1989 ומתאר את סיפורה של מינה (בתלחם אסממאווי), נערה יהודייה, בתקופת מלחמת האזרחים ששוטפת את המדינה וזורעת כאוס בכל מקום. בני משפחתה חותרים לנצל את זכותם לעלות לישראל ולברוח מהמלחמה, אבל מינה חוששת לאבד את חברה הנוצרי אלי (יוהנס מיוס). היא חיה עם משפחתה המורחבת בכפר קטן בשולי אדיס אבבה ואוהבת לבלות עם אלי באזור הנהר ותחת עץ התאנה המבודד. זוהי חלקת אלוהים הקטנה שלהם. אבל כאמור, על רקע הנוף השקט והפסטורלי, מרחבי הטבע והחיים הפשוטים, מתחוללת מלחמה ואלי נאלץ להסתתר מהחיילים שחוטפים נערים צעירים מרחובות העיר והכפרים שסביבה ומגייסים אותם בעל כורחם לצבא הרודן מנגיסטו היילה-מריאם. בעוד משפחתה של מינה מתכננת לעזוב את אתיופיה ולעלות לישראל הצעירה, שלא מוכנה לעזוב את אלי מאחור, טווה תכנית משלה כדי להבטיח את הצטרפותו למסע. והיא עושה זאת בדרך שתסעיר ותקומם עליה כמעט את כל בני משפחתה. השאלה היא מה יהיו תוצאות מעשיה.

הבמאית ילידת אדיס אבבה עלתה בגיל 11 עם משפחתה לארץ ולמדה כאן במכללת תל חי ולאחר מכן בסם שפיגל. לדבריה, הסרט אינו אוטוביוגרפי אבל מבוסס על חוויות וסיפורים של אנשים שחיו שם אז. "עץ תאנה" זו יצירת קולנוע פשוטה ונטורליסטית. דוידיאן צילמה-שיקפה תמונת מצב משפחתית בתפר שבין שנות ה-80 וה-90. היא מתארת מציאות חיים אותנטית של משפחה אתיופית סטנדרטית, על כל מאפייניה, בכלל זה עבודות פיזיות לא קלות וריטואלים קבועים ביומיום שלהם. בני ובנות המשפחה מנהלים את שגרת חייהם הקבועה, אלא שהמלחמה המאיימת שברקע משמשת כזרז לתוכניותיהם לעלות ארצה. על מינה עוברת תקופת התבגרות מרגשת והיא שמחה שיש לה את אלי, מושא אהבתה הראשון. הסיפור הזה, הלכאורה קטן בתוך התמונה הגדולה, הוא בעצם המרכיב העיקרי בעלילה שמגוללת כאן דוידיאן. מינה בונה לעצמה את הדרמה הרגשית האישית שלה, וכמו כל מתבגרת מתעניינת במימוש אהבתה יותר מבכל דבר אחר. ואת הנראטיב הזה מיטיבה הבמאית לבנות. היא מציגה סיפור התבגרות רומנטי בתוך הרוגע והחיים הפסטורליים, אלא שתיכף תבוא המלחמה ותטרוף למינה את הקלפים. מומלץ מאוד. 

             
"אדום" (ארגנטינה-צרפת-הולנד-ברזיל-גרמניה 2018)
         
 לא מעט סרטים, ארגנטינים ואחרים, נעשו על אותה תקופה חשוכה בתולדות המדינה הזו - שלטון חונטת הגנרלים (1976-983) האכזרי. אבל נושא זה מרתק כל פעם מחדש. הסרט שלפנינו, השלישי של בנחמין ניישטאט, במאי עולה הנחשב לאחד הקולות הרעננים של הקולנוע הארגטיני העכשווי, מתרחש ב-1975, בשלהי תקופת חואן פרון, אבל יש כבר לא מעט סימני אזהרה באוויר. ד"ר קלאודיו מורה (דריו גרנדינטי) הוא עו"ד בורגני שמנהל חיים שלווים עם רעייתו (אנדריאה פריגריו), בתו הרקדנית פאולה (לורה גרנדינטי, שהיא אכן בתו בחיים של דריו) בעיר הפרובינציה גרנדה, הרחק מבואנוס איירס. תקרית לא נעימה עם אדם זר לכאורה (דייגו קרמונסי) שהטריד אותו במסעדה, מוביל לתוצאות קשות. מורה נאלץ לחיות עם החלטותיו ובחירותיו, בהן חטא קדמון של מעשה לא חוקי בו היה מעורב כעורך דין, כשסייע לאדם מהמילייה החברתי שלו (קלאודיו מרטינז בל) להשתלט ולקבל חזקה רשומה בכתובים על בית שדייריו נטשו או ברחו מהמדינה ולא נראה כי ישובו. הסיפור הזה ועוד מקרים קטנים אחרים מחזקים את ההבנה שהחברה הארגנטינית הבורגנית נגועה בשחיתות, בסודות מודחקים ובאלימות חבויה שעלולה להתפרץ בכל רגע. מורה ובני ביתו יצטרכו להידרש אליה באופן בלתי נמנע, בייחוד לאחר שלתמונה נכנס הבלש הצ'יליאני המניפולטיבי סינקלייר (אלפרדו קסטרו). זה מתחיל לרחרח בחשדנות סביב מורה ומעמיד אותו במצב מאוד לא נוח.


אדום תמונת יחסי ציבור

כבר מראשית הסרט בונה הבמאי ניישטאט אווירה מתוחה וחסרת רוגע, אה-לה פילם נואר, שבה בולטים החשד, חוסר האמון האישי וההרגשה של משהו לא טוב באוויר. עו"ד מורה מוצא עצמו מעורב באירוע שמוביל אותו לפרשייה אותה ינסה לקבור, אבל מתברר כי יש מי שמסיר מעליה את העפר. זאת בעוד כל מה שקורה סביבו בכלל לא סימפטי. משפחה שהוא מכיר יוצאת בפתאומיות לנסיעה לא מתוכננת ולבסוף "נעלמת", צעיר המקורב לבתו נעלם אף הוא מבלי שייוודע להיכן, והאווירה הציבורית היא של פראנויה ותחושת רדיפה, כשאינך יודע מי מהסובבים אותך נשאר אמין ונאמן, ומי התקרנף, ילשין עילך וישתף פעולה עם "כוחות הרשע". אף אחד לא מדבר ולא מזכיר את "המלחמה המלוכלכת" של חונטת הגנרלים שתיכף תכניס את המדינה לטראומה בלתי נשכחת, אבל היא מרחפת מעל כצל כבד. משחקו המצוין של גרנדינטי משקף את חוסר הוודאות, חוסר האונים ואובדן השליטה המתחילים לתפוס תפקיד מכריע בחיי הגיבור. הוא לא מצליח להגיע לחיים השלווים להם הוא שואף וגם תמיכתה הנאמנה של אשתו האוהבת לא מסייעת בכך. נכון שהסרט לא נוגע בדבר עצמו, כלומר בהפיכה הצבאית שתשנה את המדינה ותחולל בה משטר פחד, אבל דווקא משום שהאירועים כאן הם "רגע לפני", הסיטואציה הדרמתית מועצמת. שחזור התקופה נעשה באופן מוקפד ביותר, לא מעט בזכות עבודתו המצוינת של הצלם הברזילאי פדרו סוטרו. שווה מאוד לתת צ'אנס לסרט הזה, שיוקרן במקביל לחיפה גם בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד.