מה הקשר?

לא הוותק הרב שלהם, לא מטען הלהיטים שהם סוחבים אחריהם, לא המעמד שלהם בתעשיית המוזיקה המקומית, מכשירים קווי דימיון ושיתוף בין שלום חנוך למתי כספי.

אף שהם בני אותו גיל כמעט ובני אותו דור לתקומה ולתחיה ברוק הישראלי (ושניהם קיבוצניקים מלידה), אין באישיויות וביצירה המוזיקליות של שלום חנוך (72 בראשית החודש, יליד משמרות) ומתי כספי (69 בעוד חודשיים, יליד חניתה) מאפיינים סגנוניים תואמים ומשיקים "טבעיים", כפי שמערך יחסי הציבור המקדים ביקש להציג.

נכון ששלום יצר בעבר סמבה אחת ("היה כדאי") שמזכירה ברוחה את ההשפעות הדרום אמריקאיות של כספי; ומתי חטא בהלחנת שני פזמוני רגאיי (אחד מהם "ימי בצורת"), שעשויים להעיד יכולת חריגה ז'אנרית. אולם אף ששניהם אחראים ללהיטי ענק, קלסיקות נצח ונכסי צאן ברזל (כפי שנהוג להתפייט) מוזיקליים, שניהם פעלו לאורך השנים בקווי יצירה מקבילים ובלתי פגישים כמעט (אלא באמנים ששרו אותם ואיתם, יהודית רביץ למשל).

שלום הוא רוקר, מתי הוא קלאסיקן. המוזיקה של חנוך בעיקר אמוציונלית, מוחצנת ומלהיבה, זו של כספי בעיקר שכלתנית, מופנמת ומרגשת. לאחד נטיה למחוות גדולות ועבר איצטדיוני, לשני ג'סטות אינטימיות וחוויה של דל"ת אמות. אם תרצו, האחד זמר מוגבל קולית, עם שירה מרוסקת והבעה מחוספסת. בעוד לשני מנעד קולי רחב באופן יוצא דופן, עם יכולות מודולציה ואלתור.
כך שאם תצטרפו לנקודת המבט שלי על החיבור הבימתי בין שלום למתי, תוכלו להסכים אתי שהוא מאולץ אם לא מופרך. וזה למרות הידיעה שקודם צאתם לדרכים סולניות - חנוך (אחרי חוויה לונדונית לא קלה רגשית ומאלפת יצירתית) וכספי (אחרי שלישיית "לא אכפת להם" והמפץ היצירתי המכונן של "מאחורי הצלילים" עם שלמה גרוניך) ניסו בשנות ה-70 המוקדמות להקים (ביחד עם אריאל זילבר ודני ליטני) הרכב-על ישראלי, כמענה מקומי לסופרגרופ האמריקאית קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. ניסיון שלא צלח, אך הוליד את להקת תמוז. 


מתי כספי ושלום חנוך צילום: אורית פניני
 
רגעים של פלא אמיתי
 
תכליתו העיקרית של "העיקר זה השירים" - במיוחד כשמועדון זאפה מעורב באריזה, בשיווק ובמכירה של ההפקה - היא כלכלית יותר מאשר אמנותית. זה שהשניים - מהאמנים-יוצרים האהובים והבולטים בישראל ב-40 השנים האחרונות - הם אמנים רציניים שלא יתנו ידם לחלטורה, אלא ישקיעו כשרון, מרץ וזמן בפְּרֶה-פרודקשן - כלומר בעיבודים, בהפקה המוזיקלית ובאיתור נגנים ראויים - זו תעודת אחריות שמבטיחה מצד אחד מפני התבזות אמנותית, ומצד שני - היצמדות עניינית לשם המופע. וכפי שיסתבר, השירים הם באמת העיקר.

25 כאלה על פני קצת יותר משעתיים (כ-125 דקות). 13 של חנוך, 12 של כספי. להיטים אחד-אחד. אם כי תרשו לי להטיל ספק באמירתו של שלום שכל אחד בחר את השירים של השני. שניהם - מתי במקטורן ארגמני חגיגי, שלום בטריקו שחורה נצחית - לא עוזבים את הבמה לרגע אולם לא מצליחים לשכנע בחיבור מוזיקלי-אמנותי מוחץ, אלא לפרקים. בפעמים המעטות שזה קרה, זה היה נהדר. אם לא נס, בהחלט פלא. וגם כשלא, לא נורא. אלה עדיין חנוך וכספי במיטבם.

הפתיחה ניסתה לשרטט מסגרת. מצד אחד ההיגיון של צמד ב"איך זה שכוכב אחד מעז" של נתן זך שהלחין כספי ("...כוכב אחד לבד/ אני לא הייתי מעז/ ואני, בעצם, לא לבד"), מצד שני מוטו אמנותי, הכרחי, שבלעדיו אי אפשר לעשות מוזיקה, כמו ב"שיר ללא שם" של חנוך ("כי שירי הוא בת קול ברוח/ מכתבי השלוח/ מסילת חיי/ געגועיי/ הד תפילותיי"). שניהם עם גיטרות אקוסטיות. מתי מוסיף מפוחית פה. המבע מרוכך, המגע מוכר, שירים הם חברים, בעבור הקהל המשתוקק, גם אם המבצעים נשארים בטריטוריות שלהם.

ב"למה לי לקחת ללב" שאריק איינשטיין היה שותף בכתיבתו, מתי מתכבד בפתיחה. כאן כבר נכנסת לפעולה חטיבת הקצב (שמונה את יונתן אלבלק המצוין בגיטרה חשמלית, פרננדו קנופף בבס, אלון הלל הוותיק בתופים וחן פפה מאיר הנמרץ בהקשה). לא מכרסמת בהזמנה לשירת רבים, ונאמנה למתווה המאופק והמיושב (בהתחלה לפחות) של גרסת הקונצרט המשותף, כשגם התאורה האפלולית (או היעדרה בהתחלה לפחות) תורמת מכובדות ורצינות.


מתי כספי ושלום חנוך צילום: אורית פניני
 
קורמת עור וזיקוקים

כספי מתרגל פתיחה מבודחת עם "ימי בצורת" (הרגאיי דלעיל) שציין פעם (בעזרת יעקב גלעד) קץ להפוגה יצירתית ממושכת, ונענה ב"בואי לרקוד" החלוצי ופורק העול מפעם של חנוך (ושותפיו דאז מאיר אריאל, דורי בן זאב ויענקלה רוטבליט). הטריטוריות עדיין נפרדות. שלום לא מעורב אצל כספי, מתי בהבעה קפואה אצל חנוך. מצבי צבירה שיחזרו על עצמם בלא מעט מהשירים.

האפשרות שייתכן אחרת קורמת עור וזיקוקים ב"לא חלמתי שתלכי ממני", שיר האהבה הנהדר שכתב אהוד מנור לכספי ב"פעמון" הזכור לטוב. מתי אמנם פותח מן הפסנתר, אבל שלום, שעבר לגיטרה חשמלית, מממש את הפוטנציאל הרוקנרולי של השיר, הופך אותו לריתם'נבלוז בן זונה ומחשמל - רגע מזוקק שמלמד על איכויות הרוק ביצירתו של כספי, שכמו דורשות מבצע מחויב וחסר פשרות.

אבל ההרהור הזה חולף בתוך דקה-שתיים, ב"שיר דרך" המהולל של שלום (מ"חתונה לבנה" הזכורה גם היא לטוב). מתי ישוב אל הגיטרה אבל ייראה לא מחובר בסטטיות שלו, מול השצף-קצף הסוער והמחושמל של שלום. טוב, זה רוקנרול שלו. זה מה שקורה, אבל להיפך, ב"הנה הנה" הפיוטי משהו (אהוד מנור) בהובלתו של כספי, שלא מקל בעיבוד ולא בא לקראת שלום בתזזיתיות המנגינה. "אתה תשתטה" הוא מציע-מתבדח על חשבון חנוך שלא מעז לעלות על רכבת השדים. לא כוס התה שלו.

לעומת זאת "גיטרה וכינור" של חנוך מ"מוסקט" (המשותף לו ולאיינשטיין) יושב בול על כספי בליריות הנוגה והאינטימית המובנית שבו, כשמשה לוי, מנהיג הרכב הליווי המשובח, מוציא צלילי עוגב מפתיעים מן הקלידים. ולמרות זאת, הביצוע המשותף קורקטי, לא משחזר את הקסם של "לא חלמתי", רק מצית געגוע ל... אריק איינשטיין.

גם ב"עוד תראי את הדרך" (שמרית אור), שלום - שנח בתחילת השיר, תורם קולות רקע בלתי מורגשים ולא מפריע להתנהלות השיר. קצת חבל. מעניין אם יכול היה לממש ולהוציא לפועל את פוטנציאל הFאנקי שלו. אתגר של מה-בכך ליוסי פיין, שאתו עבד שלום לאחרונה.
ואז עוד פנינה. "ילדותי השניה". שיר ענק (כספי ומנור) בכל קנה מידה. ובכל זאת. אחרי שמתי מגולל שוב (מן הפסנתר) את הסיפור המוכר על קורות השיר (שנועד במקור ליוסי בנאי), שלום מצטרף - במפתיע יש לומר - לשירה. לרגע ארוך של התמסרות ואמפתיה הוא כמו-מנכס את השיר לרפרטואר מלא ההוד שלו, לצד "אגדת דשא" ו"מאיה". עושה מערוף גדול לפרטנר הבימתי שלו, כשיד ימינו, משה לוי, תורם נגינה קסומה באקורדיאון. ולנו, שחשבנו כי שמענו הכל על ילדותי השניה, מתברר שלא.

גם ב"נגד הרוח" שלום לא משחרר. לא פותח את הדלת לחפש מכר. משאיר את השיר אצלו. שר, מנגן ומוביל. כספי מלווה רפות באקוסטית ובקולות. אבל מיד "מחזיר" לו, עם "לקחת את ידי בידך" (רוטבליט) מאצל הפסנתר. שלום יכול רק לנסות צעדי מחול, תנועות גוף ולהצטרף בפזמון, אבל השיר נשאר של מתי.

ב"לאט לאט" תחושת הנס מרימה ראש. שניהם שבים אל הגיטרות האקוסטיות. שלום מרפה מעט ומתי משחיל ליריות ורכות מענגות לרוק הגדול והמוחצן של חנוך. גם הוא - לא שלא ידענו אבל תמיד נעים להיווכח - יכול לעשות רוקנרול, אם כי בדרכו-שלו.

שיתוף הפעולה בשיר זה מסמן רצף של פצצות שבדיעבד הופך לשיאו של המופע. שלום מפנה באצילות את הזירה למתי, לפסנתר ול"סרט על חיי" (רוטבליט). רגע ארוך מרשים אחד של וירטואוזיות בנגינה ובשירה, בדיוק פנומנלי מפחיד של מטרונום (תיאור ששמחתי לשאול מבת לווייתי, מוזיקאית). אלבלק מוסיף שירה תומכת ליבבות החנוקות של הגיטרה החשמלית שלו. מרגש בעוצמות הדומות והידועות של "היא חזרה בתשובה" (של אותו כותב). שלום, בחשיכה, מעריץ, וכשהשיר מסתיים הוא יצטרף לתשואות כאומר לכספי: "אמרתי לך שאתה חייב לעשות את השיר הזה...". 
   
זאת ההרגשה של כספי (שפניו החתומות לא מסגירות רגשות, אך מחיאות הכפיים שלו בסיום מיטיבות להמחיש) נוכח הביצוע של שלום את "אחרי שנסעת" (ואותך), אולי השיר הכי מוקדם שלו במופע (73', מלים שלמה גרוניך). חנוך, בלי גיטרה, שר את כל השיר. לבד. מתי רק מלווה קולית. על אף קולו הסדוק, שלום צולל ומתמזג בסיפור האהבה והפרידה המרגש של השיר, מוסיף עוצמה להדרת הכבוד הקאנונית שלו, שבשקט יכול להצטרף למאסטר-פיסז "אגדת דשא", "מאיה", "שיר ללא שם" ו..."לא חלמתי" שמקודם. משהו.

וגם "מאיה" הבלתי נגמר יוצא כזה. לא ייאמן איך השיר השחוק הזה עובד ועובד ועובד פעם אחר פעם. והפעם בפיו של כספי, בפעם היחידה שלו במופע שאינו מנגן. רק יושב ושר נפלא, לנגד עיניו המלוחלחות (בצילום תקריב של הווידאו) של שלום, האבא של מאיה ושל השיר. החיבוק האמיץ ביניהם בסוף השיר הוא מחווה שכל אחד באולם היה רוצה להיות שותף לו, פיזית אם אפשר. והפרחים גם למשה לוי שנגינת הפסנתר המינימלית והנפלאה שלו, הכשירה את הריגוש.
לכו תפרקו עכשיו את הקתרזיס. עם "שיר עם נקי" העולץ (מנור) של מתי בפסנתר (ובקסילופון), משה לוי באקורדיאון ושלום חוזר לנערותו במשמרות, חג קמעה בצעדי ריקוד מעגליים. עם "סוף עונת התפוזים" הקלאסי (אריאל), בשתי גיטרות  אך בהצגת יחיד של שלום, כשמתי תולה בו עיניים משתאות ומעריצות. ועם "היה כדאי" כשיר סיום רשמי ("ההצגה נגמרת/ כבו את האורות/ כן זהו סוף הסרט/ פזרו את השורות/ כל הקסמים נגוזו/ גז גם החלום...") - אמנם שיר של שלום, אבל עם "קצב של הממבו שזה כמו סמבה" ועם כספי על הקונגוס, הוא בהחלט יכול להשתלב ברפרטואר של מתי.


מתי כספי ושלום חנוך צילום: אורית פניני
 
שורה תחתונה?
 
את ההדרנים פותח במפתיע "זה מכבר" הוותיק (לאה גולדברג) שהלחין כספי בעבור אושיק לוי. דואט (מתי מהפסנתר, שלום רק שירה) שמזכיר נשכחות ומעלה הרהורים על משמעות החיים ואפסות קיומו של האדם. ב"אהבת נעוריי" הם שלושה. לאקוסטיות שלהם מצטרף משה לוי באקורדיון. מתי פותח וסוגר בשירה, מרגיש כמו דג במים בבלדת האהבה המקסימה ומעוררת הערגונות של שלום. לעומת זאת חנוך מרגיש כמו דג על היבשה ב"ברית עולם" (מנור), מוותר על ההתמודדות הקולית עם גבהי המנעד המטורף של כספי ומעדיף לחולל בעומק הבמה, להסתחרר עם אלומת האור האנכית, ולחזור רק לשורה האחרונה, הנמוכה והפחות תובענית: "עוד מעט/ יעלה האור/ ואני שיכור/ ורוצה אותך לזכור/ ולשמור/ עד ימי הסוף/ עד שנחלוף/ ותגווע הלמות התוף".

וכשהנעילה מוכשרת, הם מייצרים מצב רוח טוב לסיום לצלילי "בגלגול הזה", שלום בחשמלית, מתי באקוסטית. האם להתייחס למלים כפשוטן? "זה לגמרי לא קל/ להיות פה בכלל/ ועוד, עוד ועוד/ בגלגול הזה". או שנחיל את התובנה של חנוך מן החיים גם על המופע עצמו? "שתהיה אל אחרים/ כמו שאתה אל עצמך/ שתתברך במה שיש/ ושתשמח בחלקך/ שתמצא את דרכך/ בכל דרך שתלך/ ושתדע להישרד/ מול הגורל המתהפך..."

אני רוצה לקוות שההרהורים שלי חלפו גם בראשם של הצופים. אבל גם אם לא - בכיף. תעשו מה בראש שלכם. כי לא כל יום תקבלו חבילה כזאת של שירים מכוננים שכאלה על במה אחת, בהפקה מוזיקלית ידידותית ומאווררת, ובביצוע שניים מהיוצרים החשובים במוזיקה המקומית. חיבור מאולץ? היעדר קווי השקה? לא אותה איכות קולית? קשקוש. למי אכפת בכלל.

שלום חנוך מתי כספי, העיקר זה השירים. המשכן לאמנויות הבמה תל אביב. שבת 22 בספטמבר 2018