היכן מתחיל סיפורו של נעם שריף, חתן פרס ישראל, חלוץ בתחום המוזיקה בישראל ומשגריריה, מורה שתלמידיו גם הם הפכו לחלק בלתי נפרד משרשרת המוזיקה העברית האוניברסלית? כן, מוזיקה עברית ולא בכדי, כיוון ששריף, שנפטר בחודש שעבר, האמין בכל מאודו במקורות השפה כמקורותיה של המוזיקה. "השפה היא השורש", אמר בראיון אינטימי, שהתקיים בביתו לפני שבע שנים, נגנז ומפורסם כעת לראשונה.
 
ריאקציה לאבא
 
"שורש", היא מילת מפתח להבנת האיש המורכב הזה. במהלך השיחה, שנפרשה על פני שעות ארוכות, חוזר שריף שוב ושוב אל שורשיו שלו. הוא מרבה לדבר על אביו, מאיר שריף, פועל עברי שהגיע לפלשתינה כדי להגשים את החזון הציוני, ומודה שגם בו נטמע משהו מעבודת הכפיים והצורך להגשים. "אין ספק, אני צריך לעבוד בידיים. זה חלק מעבודת הניצוח, מהנגינה ומהציור שהיה חלק משמעותי בחיי, עד שאמי דחפה אותי לעולם המוזיקה. אינני יכול להגיע למדרגה של אבי. אני רואה את עצמי, לעתים, כריאקציה לאבא שהסתפק במעט ואני, הלוא, רציתי כל כך הרבה".
 
שריף חוזר ליום בו הלך עם אמו, טובה, לרכוש את הפסנתר הראשון. "הלכנו ברחוב דיזנגוף עם המורה שלי, יקה חנוט בחליפה יפה ופפיון. עוד אנחנו עומדים בפתח החנות והנה עוברת עגלה. אבי יושב לצד העגלון בין חביות טיט, סיד וחול. הסוס נעצר ואבי יורד ושואל למעשינו. אמי עונה: 'הולכים לקנות פסנתר'. זה היה רגע אדיר של מפגש תרבויות - הפועל הרוסי וההגשמה, מול היקיות על כל ה'דאנקעשן' וה'ביטעשען' שלה. וולפגנג פרידלנדר, המורה, מסתכל על אבי, מניד בראשו ואומר: 'גוטען טאג'. אבי לא העז לומר דבר מול המורה הדגול. קנינו פסנתר. צירופי המקרים בין הפועל והאמונה שלו בהגשמה לבין הקולטורה, זה המפגש שמתקיים בי. נקרעתי בין השניים".


משמאל הוריו של נעם שריף באדיבות המשפחה

עדיין נקרע?
 
"את לא שומעת בדיבור שלי? הילדים היו צוחקים עליי. 'תראו את נועם היקה'. הייתי החנון שלומד מוזיקה ומנגן שופן. אהבתי כדורגל, אבל אף פעם לא הייתי אחד מהחבר'ה. זה אחד הדברים שאני נושא עמי, השני, הדיסוננס בין ההערכה להגשמת האידיאל והעבודה הפיזית, לבין ההערצה לקולטורה הגרמנית, אותה אני מכיר על כל צדדיה". 
 
דיסוננס מרתק בעיקר כיוון שאין בך סנוביזם כלפי המרחב שבו אנחנו חיים. ההיפך, אתה מרבה לעסוק בדיאלקטיקה של הים התיכון
 
"אני איש של העם. חלק ממנו. כל ההתנגחויות העדתיות בנושא המוזיקה, טיפשיות. יש מוזיקה טובה ולא טובה. אם אייל גולן, חיים משה, עמיר בניון או אביהו מדינה כותבים שיר טוב, אני נהנה הנאה אדירה. אגב, כולם מדברים על מוזיקה מזרחית שהיא, אם רוצים לדייק, המוזיקה הסינית. המוזיקה של המזרח התיכון ספרדית, איטלקית, יוונית וכולי. צריך להיזהר מהגדרות מבלי לדעת על מה מדברים. המוזיקה האתנית של יהודי עדות המזרח, הושפעה מהמוזיקה הערבית שאינה נשענת על מה שהמערב מגדיר כהרמוניה. ההלבשה המלאכותית הזו, שלעתים מאד חפיפניקית, יוצרת סגנון לא תמיד מוצלח, אבל אני אופטימי. יבוא יום ותתקיים המזיגה. כל עלייה גורמת לריאקציה נוראה ויש איזו תחושה שצריך לעמוד מולה כחומה בצורה. זה מגוחך. אבי אמר: 'באתי לכאן כדי שאף אחד לא יקרא לי: ז'יד'. צריך לעבוד קשה כדי לשמור על המקום היחיד הזה שמאפשר לנו חיים ביחד. זה מטורף שההתנגשויות האתניות האלה מתקיימות כאן. אנחנו טובעים במולטי-קולטי הזה שבישלנו ורק אם נשכיל, לא יתקיים תהליך הפירוד שעברו אבותינו. אני מאמין בסינתזה בין כוחות מנוגדים כשבאמצע, משתמר מצב רצוי דינמי".


מימין נעם ואביו, משמאל נעם עם הוריו ואחותו באדיבות המשפחה
 
סטטוס קוו?
 
"לא, מימוש. שמעי, לא הייתי מנוסה כשכתבתי את היצירה הראשונה לתזמורת. אבי שלא הבין איך אני כותב יצירה לתחרות, חשב שלכתוב מוזיקה כמו משוגע במקום ללמוד פילוסופיה, זה בזבוז זמן. הוא שאל אם אני יודע מה אני כותב. עניתי: 'כן'. הוא שאל אם אני שומע את התזמורת. עניתי: 'אחד לאחד. אני שומע את כל התזמורת מנגנת את היצירה'. הוא הביט בי המום. יש מי שיודע לקפוץ לרוחק, אני זוכר צלילים. העניין הוא להביא את הרעיון לכדי מימוש וזה דורש עבודה יומיומית, סיזיפית וקשה". 
   
ביוגרפיה פרטית ארצישראלית
 
שריף שולח יד אל האייפד שעל שולחן הקפה. האצבע מדפדפת בין תמונות. "יש תמונה שאני מאוד אוהב של הוריי מיום חתונתם. אבא לבש חליפה פעמיים בחייו – הראשונה, בחתונתו והשנייה, בקונצרט שלי. עניבה לא ענב ולו פעם אחת בחייו. מה הוא השתגע? סוציאליסט, ממקימי הארץ ילבש עניבה? הוא היה גבר כריזמטי בצורה בלתי רגילה. כל החיים רציתי להגיע לרמתו, אבל אני יודע שלא אגיע. הוא היה אישיות מן המעלה העליונה".
 
ידו ממשיכה לדפדף בין מאות תמונות בשחור ולבן. "איפה התמונה הזו שאבא מחזיק אותי בגאווה בידיו?", הוא אומר: "צריך לראות כדי להאמין שפעם הייתי תינוק". התמונה נמצאה. איש רזה אוחז תינוק ועיניו קורנות כאילו רואה בו את העתיד. "זה מצחיק, לא?", הוא אומר ספק לעצמו וממשיך לחפש את הצילום עם המנצח האיטלקי, קרלו מריה ג'וליני, שהעניק לו את הפרס הראשון בתחרות הפילהרמונית הישראלית על "שיר המעלות", אבן דרך בתולדות המוזיקה הישראלית הקונצרטנטית. "ג'וליני ביקש להצטלם עם המשפחה. בתמונה אבא מסתכל על אמא. מאושר. הייתה לו שמיעה איומה, אבל הוא היה גאה כל כך".
 
וכך עוברות התמונות והשנים שדרכן משתקפת הביוגרפיה הפרטית שלו וההיסטוריה הארצישראלית המתהווה: שריף וליאונרד ברנשטיין בפתיחת היכל התרבות של תל אביב בשנת 1957. פרדריק מאן ואייזק שטרן משוחחים על האקוסטיקה באולם כשברקע שריף בחזרה כללית של התזמורת. והנה תמונה בתום הקונצרט הראשון שלו בזלצבורג כשברקע הילד, דניאל ברנבוים. ושוב ברנשטיין. "האנשים האלה, שלפעמים אני כל כך רוצה לדבר איתם, אינם", הוא אומר.
 
אנחנו מדברים על תל אביב שעל אף שלא נולד בה, שמו חתום לנצח בין דפי ספרה. "בבית הוריי הייתי שוכב ער ומקשיב לחבר'ה עם הבללייקות שניגנו כל הלילה מוזיקה רוסית. היינו יושבים בדיזנגוף, מסתכלים על אלתרמן וחצקל איש כסית וחולמים שיתנו לנו להיכנס ואז עוברים ל'קליפורניה', שם ישבו אייבי נתן ודן בן אמוץ. אוכלים פול בכרם התימנים ומקנחים בעוגת השוקולד האולטימטיבית של 'קפה מרסנד' בבן יהודה לפני שקופצים לסם דובינר, בעלי הגלריה הראשונה ברחוב. זו הייתה תל אביב אחרת. היה לה סגנון, היום יש בה אופנות. זה מקום שאינו שייך לי יותר, עולם בו לא מבדילים בין ה-Content ל-Container".

נעם שריף ודן בן אמוץ באדיבות המשפחה

 
"הטריטוריה שלנו היא השפה"
 
העין מרפרפת ממני והלאה. הוא מציג כתבי יד של יצירותיו כרוכים בעור רך. אני מקרבת אותם לאפי ונושמת פנימה. הוא מחייך. "פעם הייתי, גם אני, מריח ספרים. זה תמיד מרגש", אומר ונודד למחשבה הבאה: "זו השפה העברית שמעוררת בי תקווה ביחס לארץ הזו, את יודעת? בעוד שהיוונית העתיקה של אפלטון נגוזה והלטינית נכחדה, העברית עודנה פה. התחדשות השפה, גם בצורתה הנוכחית המשונה, ממלאת תקווה. אנשים אומרים 'יאללה ביי', אבל גם 'אם אין אני לי, מי לי?' או 'בראשית ברא אלוהים'. אלו מילים שגם ילדים מבינים וזו שפת התנ"ך. אין לזה אח ורע. 30,000 כותרים נדפסים כאן מדי שנה. זה מצב ייחודי וזו תמצית הרעיון – הטריטוריה שלנו היא השפה. על זה אני רוצה לדבר. על הקשר בין הפיזי לווירטואלי, על הגנום היהודי ועל יבושת נפשית".
 
כלומר?
 
"יש כזו חיה שנקראת 'להיות יהודי' ואני גיליתי אותה על אף שגידלו אותי כצבר קשוח מול אותם שכינינו 'ילדי הגולה', שריחמנו עליהם והתייחסנו אליהם כאל 'לא משלנו'. גדלו אותנו ביבושת נפשית. עד היום, המאצ'ואיזם הזה חוסם אותנו מלבטא רגשות. יש לזה השלכות אדירות והצונאמי הנגדי זה שימוש היתר בשורש ר.ג.ש שהפך ל-Facon De Parler".
 
מעניין הקשר לשפה. סופרים בדרך כלל מדברים במושגים של חיים בשפה כמקום פיזי
 
"השפה מאפשרת מצבים מדהימים של דואליזם שיש בהם יותר מתשובה אפשרית אחת. זו כפילות שנותנת עומק. שתי עיניים מאפשרות לראות לעומק, שתי אוזניים מאפשרות לשמוע רחב יותר. המוח היהודי פועל כסטריאו ומביא אותנו למימד האחר כפי שאיינשטיין פתאום הבין. אני אומר 'פתאום' כיוון שגם במדע וגם באמנות, הדברים מגיעים כהפתעה. זו לא אבולוציה, אלא מצב צבירה אחר שנגלה לפנינו. ראיית 'המימד האחר' מתאפשרת בזכות העברית שאין עוד כמותה. זו השפה ממנה נולדה טבלת היסודות של מנדלייב וגם המוזיקה היהודית היא חלק ממנה ואני לא מדבר על מוזיקת כלייזמר".
 
אם אני מבינה נכון, אתה חוזר לטעמי המקרא?
 
"בדיוק. זה הרצון להלחין את השפה העברית, שפניה רבות כיוון שהיא עטופה בתרבות שבתוכה שהתה כל עדה ועדה והמוזיקה שלה משתנה בהתייחס למה שנקלט בבית הכנסת דרך המוזיקה הליטורגית היהודית. זה נכון שלעולים מצרפת ומתימן יש מבטאים משלהם, אבל כשמנקים את 'המבטא', נשארים עם מוזיקה פנטטונית. לאט במשך השנים, יקומו גם לנו מלחינים כמו פיאצולה או ז'ובים שמתוך הלאומנות, תהיה ביצירותיהם מידה של אוניברסליות".
 
כלומר שכעת זה לא קיים?
 
"עדיין לא. מה שקיים הוא המבצע היהודי, שמתרגם משפה לשפה, אבל מוזיקה לא ניתן לתרגם".
 
למה הכוונה: מתרגם?
 
"האם יש למוזיקה משמעות מעבר לתווים? בהחלט כן. גם למוזיקה יש מערכת תחבירית סינטקטית וסמנטית. אבל האם אני מבין את המשמעות של מוזיקה הודית? לא. אני רואה אדם יושב ומנגן בסיטאר ואומר - גדול. אני נהנה מהצליל ומהסאונד, מה'רעש' שהוא עושה במירכאות, אבל האם אני מבין את משמעות התחביר המוזיקלי ההודי? לא. האם אני מבין את המקאם? זו מוזיקה שצריך להיוולד לתוכה. אז תגידי, ובצדק, שהיפנים והסינים מנגנים בטהובן, מוצרט, באך ושופן ואני אומר, הם שמעו אותה בילדותם, הפנימו חלק ממנה, אבל לא את מהותה של המוזיקה המערבית".


נעם שריף צילום מירי שמיר באדיבות המשפחה
 
"בתנ"ך יש הכל"
 
מוזיקה זה עניין של מקום?
 
"מוזיקה היא מרחב פיזי וגם די.אן.איי של עם ותרבות. זה עולם של תדירויות, כמו צבעים שיכולים לגרום למצב נפשי מסוים. לא סתם אנחנו מגיבים אחרת לברהמס מאשר לפלסטרינה, פייר בולז או שטוקהאוזן. אנחנו מוגבלים בקליטת תדירויות גם בצבעים וגם בצלילים. החתול שלי, למשל, שומע צלילים שאינני יכול לשמוע. הוא לא מוזיקלי ממני, אלא פשוט שומע אחרת".
 
בעצם אתה אומר שאדם אינו יכול להבין לעומק מוזיקה שאינה "שלו"
 
"כך אני מאמין. אני יכול ליהנות ממנה, אבל לא להבין אותה. את לוקחת תווים של יצירה ואומרת שכל ביצוע של גוסטב מאהלר שונה, כי כל אחד מביא לתוכה את עצמו. האם מאהלר רצה שכך יהיה? האם אין ביצוע אחד אולטימטיבי? שאלה קשה. אבל בואי נדבר על פיסול. תסתכלי על דוד של מיכלאנג'לו מהצד של הטוסיק. זה לא דוד? זה דוד בפירוש. ואם אשים לו כיפה על הראש ומשקפי שמש, זה קצת פחות דוד? אגב, 'פסל' היא מילה נהדרת. לוקחים אבן ומפסלת ופוסלים את המיותר. זה למצוא את הדמות באבן. מכה מיותרת הייתה גומרת את ההבטחה למה שיהיה פעם פסל. האפשרות לראות את השלם ולהיפטר מהפסול או מהפסולת, זה כישרון".
 
אם לחזור לשפה העברית זה מעניין שנגזרות של המילה: "מנצח" הן ניצחון או נצח
 
"השפה העברית מאוד מדויקת. יש בה כל מה שאני מחפש ביופי. יש בה מוזיקה וקצב משלה 'שיר השירים אשר לשלמה ישקני נשיקות'. תקשיבי לש' השורקת שם, זה אדיר. אני זוכר את המטורפות של ברנשטיין לעברית. הוא אמר שאין בלתה. היופי שלה אדיר. מצערת הבורות כלפיה. תביני, אני רואה את עולם התנ"ך כאלגוריה שמביאה פילוסופיה ותורת מוסר אדירה. מולה הכתיבה היוונית, הומרוס וכולי, זו מוזאיקה שלא לשום תכלית מסוימת. היא כמובן מרהיבה, אבל בתנ"ך יש הכל וברמיזות".


נעם שריף עם המורה שלו פאול בן חיים באדיבות המשפחה
 
המנצח חייב להלחין
 
באתר האינטרנט של שריף קודם התואר "מלחין", ל"מנצח". מבחינתו ההיררכיה ברורה. "אני מייחס חשיבות עצומה למעשה היצירה וכמורה, אינני מלמד קומפוזיציה, אלא נגרות. אני דורש מהמנצח לעתיד שיהיה מלחין לא כיוון שאני מאמין שהוא צריך להיות מלחין גדול, אלא כיוון שזו המלאכה. זה שאתה לומד לקרוא ולכתוב, לא אומר שתהיה א.ב יהושע או עמוס עוז, אבל כדי להבין למה שמתי נקודה שחורה על נייר, אתה חייב ללמוד את השפה. 'ראיתי הרים, עמק, נחל, בני אדם ושמתי את כל זה כשתי נקודות על נייר. מה זה היה?', כמו שמאהלר אמר לתלמידו ברונו וולטר: 'אל תסתכל על העלים, כל זה ישנו במוזיקה שלי. תראה לאן זה הלך, ניקזתי את כל זה למה שייקרא להלן: 'מוזיקה', שהנשמה של הבנאדם הוא החומר שלה'. או כמו שכתוב באנציקלופדיה הערבית מן המאה ה-11 - החומר של המוזיקה זה נשמות המאזינים. זה נפלא. ביהדות תמיד היה הקשר הזה בין יוצר לבין מבצע". בדברו על גוסטב מאהלר ("קומפוזיטור ענק וגדול המנצחים אי פעם"), על פליקס מנדלסון וליאונרד ברנשטיין הוא מדגיש: "יהודים עוסקים בזה ובזה. אחרים למדו מאתנו את הקשר בין המצב הווירטואלי של התכנית לבין הרצון להגשים אותה". 
 
לכן אתה קורא לטכניקה נגרות?
 
"בהחלט. הנגרות היא היכולת הטכנית לעשות את הדברים. יהודים יצרו מוזיקה בארצות בהן גרו. מי יצר את המוזיקה האמריקנית אם לא קופלנד, ברנשטיין וגרשווין? הדברים ברורים גם אם העולם לא אוהב את זה. אני מזהה את 'האלמנט היהודי' במוזיקה של ברנשטיין, גרשווין, קורט וייל,אופנבך, פרומנטל הלוי,מאהלרואפילו ארנולד שנברג עם המוזיקה הדקטונית שלו. נסכם את העניין בכך שיום יבוא ובארץ גם המוזיקה הישראלית תעבור אותו תהליך שעבר המחזה הישראלי בתיאטרון. אם בתחילת הדרך, הבימה העברית היתה צ'כוב, מולייר ואיבסן ומי שמע על חנוך לוין, היום היצירה המקורית העברית שלטת. זה קיים גם באמנות הפלסטית ובמחול. במוזיקה זה מתאחר, אבל אני מאמין שזה יבוא".
 
למה זה?
 
"הצליל בא אחרי".
 
מה הופך יוצר לטוב יותר? האם צריך להבין את עמוד השדרה של החיים על מנת ליצור יצירה מטלטלת? להיות עשיר מבחינת ידע כללי? מה משמעות הגיל, אם בכלל?
 
שריף מקמט מצח ומהרהר. "שאלות קשות", הוא מפטיר. "אתה צריך להגיע לפשטות הרצויה באמנות. אי אפשר לעשות את זה בגיל מוקדם, על אף שזה אפשרי בגיל מוקדם מאוד". הוא מדבר על וידאו ויראלי שרץ ברשת האינטרנט, "Talking Twin Babies" בו שני פעוטות מדברים בשפה-לא-שפה שמצחיקה אותם. "זה בדיוק מה שאני חושב על ניצוח – העברת אנרגיות ושפה. זה מקסים. אנחנו מאבדים את האותנטיות ואת עצמת ההבעה העצמית שבידינו. אנחנו מגיעים לפשטות רק אחרי ויה דולורוזה, חוזרים אליה אחרי התמודדויות שהפכו אותנו למי שאנחנו".
 
כלומר גיל וזמן כן ממלאים, מעמיקים ומעשירים את היוצר והיצירה?
 
"זמן הוא מצב תודעתי. אבל יש גם חלל שבו מתממשת האנרגיה. לאנשים מסוימים הזמן הוא כמו עפר בצד הדרך. אנחנו, לצערי, מודדים הכל לפי זמן כרונומטרי, אבל אני מדבר על זמן שיוצר מוטציה במחשבה, השתנות בלתי צפויה שמעוררת רעיון. זה מצב אינטואיטיבי שבא כהבזק, STATE OF MIND שלא כולם חווים. אני לא יודע אם אפשר לרכז חוויות לכדי מבע או ליצור נוסחה גואלת שכל אחד יכול להזדהות איתו. יוצרים גדולים יודעים לצמצם הרבה חוויות לכדי אמירה. אם את שואלת האם ניסיון חיים ייתן משהו ליצירה אמנותית? אינני יודע". 


נעם שריף עם פלסידו דומינגו באדיבות המשפחה
 
"היום הכל כלכלה וביזנס"
 
 
הריאיון עם שריף נערך זמן קצר לפני נסיעה מתוכננת לפגישה עם המלחין והמנצח הצרפתי, פייר בולז, יוצר נערץ עליו ופורץ דרך, שנפטר בשנת 2016. "אני חולם על הפגישה הזו משנת 1962, כמו שהוא חלם לראות את סטרווינסקי, לגעת באיש שממנו יצא 'פולחן האביב'. זה נורא חשוב. זו בעיני משמעות המילה 'ידיד' – יד פוגשת יד. השיחה הראשונה שהייתה לי עם מלחין שאיננו יותר, הייתה עם לוצ'יאנו בריו. התחלנו לדבר והרגשתי, פיזית, את החלודה נוזלת מגלגלי המחשבה שלי. זה היה מרתק ומפעיל, אלו רגעים בהם אתה מרגיש חלק מדרך. יצאתי מהשיחה אדם שונה". 

אתה מדבר על העברת שרביט? כמו מרוץ שליחים שמקיים המשכיות?
 
"אדם מקבל לידיו מפה רוויות אפשרויות לפיה ינתב את דרכו. אני לא מאמין בלומר לתלמיד: 'עשה כמוני' ולו רק כיוון שאנו שוגים לאורך הדרך, אבל גם תלמידים של רפאל עמדו לצדו והתבוננו במעשי ידיו ולפעמים סיימו את יצירותיו. אנחנו מגיעים ליכולת הטכנית, שלפעמים איננה הגאונות עצמה כמו פרנץ זיסמאייר, שסיים את כתיבת הרקוויאם של מוצרט. כשמתבוננים ביצירה, ברור איפה עוברים הקווים של זיסמאייר וברור שמוצרט לא היה כותב כך. ובכל זאת, אני מאמין בכוחה של הקרבה למקור".
 
עולם השוליות והמאסטרים כמעט ואינו קיים, בטח לא בארץ. החליפו אותו מוסדות להשכלה גבוהה
 
"זה עמוק מזה. לפני זמן מה נסעתי לסנט פטרבורג. הייתי המום, לא רק מבית האופרה הנפלא והמוזיאון, אלא גם מרחובות העיר: דוסטוייבסקי, צ'ייקובסקי, שוסטקוביץ'. בתל אביב לא תראי רחוב על שם מאהלר, מנדלסון, גרשווין, שנברג? מה שיש זה שופן איפשהו בתל אביב, היידן שנמצא באיזה חור ביפו והוברמן שהועילו להנציח. זה גועל נפש וצריך לומר את זה בראש חוצות. אומרים שמאהלר היה יהודי מומר ובגלל זה אין לו זכר אצלנו. זו מחשבה קרתנית, 'קליין שטייטע'לה'. גם בארץ יש אנשים מדהימים. אותי לא לימדו פילוסופיה אנשים שכתבו ספרים על תולדות הפילוסופיה, אלא פילוסופים שזו הייתה מלאכתם. מרטין בובר, גרשום שלום, ישעיהו ליבוביץ ויהושע בר הלל -אלו היו האנשים. הכנר הראשון של תזמורת האוניברסיטה היה חיים שירמן, שלימד אותי שירת ספרד, ספרות עברית ודברים אחרים. איש מדהים. אלו היו דמויות להזדהות איתן. עם מי מזדהה היום הנוער? איפה לימודי הרוח? אין דבר כזה. זה כלכלה וביזנס".
 
ובכל זאת יש פס ייצור של מוזיקאים ישראלים שנמצאים בכל העולם בתזמורות הטובות ביותר
 
"זה קורה למרות הכל. יש כאן גניוס אדיר שצריך לדעת איך לנתב אותו. אני תוהה אולי אנחנו טובים כשאנחנו יושבים בין הגויים והם מסתתים ומעצבים אותנו. אין לי תשובות חד משמעיות, אבל זו שאלה שצריך לתת עליה את הדעת".
 
זה מזכיר לי שיחה עם סמי מיכאל שאמר משפט מטריד, מעין וריאציה על דבריך: "אנחנו עם נודד. אולי לא נועדנו לכנס את כל הביצים בסל אחד.
 
"זו שאלה מאוד קשה ואני מונע את עצמי מלענות עליה. ארנולד שנברג הלחין אופרה מורכבת בת שתי מערכות בשם 'משה ואהרון'. מסתבר שיש טקסט שאינו מולחן למערכה שלישית שמסתיימת בזה שליהודי אין תקומה רק כשהוא בין הגויים. עיניי חשכו. כך כתב ארנולד שנברג. האם המצב הזה אפשרי? האם הוא ייתכן? אני חי בארץ מימי טרום הקמתה ועם כל הקיטורים אני חושב שבכל זאת עשינו משהו, יש פה מדינה.  זה נכון שיש גם מצבים סוריאליסטיים, אבל הפיתרון יבוא ממקום אחר וממישהו בעל עוצמה ויכולת להוביל. אנשים מדברים הרבה, אבל מעטים הם העושים כי לעשות זה קשה. כמו במוזיקה יש כישרון וחוסר כשרון". 
 


נעם שריף ולאונרד ברנשטיין באדיבות המשפחה
 
חוטפים את התקרה בראש
 
 
בעניין כישרונות ויכולת הובלה - רבים וטובים בשדה המוזיקה זולגים מפה החוצה איפה הכשל?האם יש בישראל תקרת זכוכית?
 
"בוודאי. את מתרוממת וחוטפת את התקרה בראש. זה בדיוק כך. זה קורה כי אין לנו מערכת ערכים נכונה".
 
אתה מדבר על האקדמיה?
 
"כן. יש פרץ עצום של אנרגיה ואנשים שרוצים לעשות ויש את אלה שרואים בתפקידם למתן את הפרץ. ראי מה קורה בגופי אמנות שלכל אחד מהם יש מנהל אמנותי ומנכ"ל, שרצוי שיהיה עם עבר צבאי מפואר, יכולת ארגון ואובייקטיביות שמשמעות הדבר לעשות סדר, להביא קהל וכסף. 'אז מה עם צריך כינור עם חמישה מיתרים? נסתפק בשלושה'. זו מחלה זמנית שתעבור. בסופו של דבר נכיר בחשיבות. צ'יץ' אמר: 'גרוש למחיה וללחם וגרוש לתרבות'. לכן בתקופתו הייתה פריחה תרבותית בעיר. אני לא מזלזל באבנים, צריך גם אותם, אבל לעניין התרבותי יש להקצות מקום בהיררכיה. הקולנוע הישראלי למשל, מרגע שקבל תמיכה ראויה והכרה בייחוד שלו והפך לבלתי תלוי, יש לנו יוצרים בינלאומיים".
 
זה נכון גם למחול, ספרות ותיאטרון. השאלה למה יצירות של מלחינים ישראליים לא מיוצאות בהיקף כזה? ולפני כן, אולי בכלל צריך לשאול האם יצירות של מלחינים ישראלים מבוצעות מספיק בארץ?
 
"אינני רוצה לשפוט גופים ישראליים. חטפתי מספיק על ביקורות שהשמעתי, אבל קחי את פולין. כשהחל האוונגרד באירופה כמחאה כלפי המוזיקה שהייתה, פתאום בבת אחת קמו שם פנדרצקי, לוטוסלבסקי, גורצקי, רנסנס שלם. מנצח פולני לא יצא את תחומי פולין בלי יצירה גדולה של מלחין פולני. אצלנו זה אחרת" .
 
מוזר. בדרך כלל יש לנו גאוות יחידה
 
"נכון. לכן אני לא מנסה למכור, אלא לעשות. אני אומר משפט שאסור להגיד: 'כולם שווי זכויות, אבל לא כולם שווי ערך'". 

נעם עם קרן היער הראשון שלו באדיבות המשפחה
 
"בארץ הזו יש אנרגיות מסוכנות"
 
 
אתה חושב שיוצרים ישראליים נפגעים מהדימוי של ישראל בעולם? טבוע בנו אות קין?
 
"כן. מספיק לשמוע את המנצח הגרמני הצעיר כריסטיאן טילמן שהוא אפותיאוזה של פשיסט מצויץ גרמני אנטישמי והכל. לא ייתכן שהאיש הזה, גם אם ביצועיו לווגנר מדהימים, יאמר: 'בברלין יש יותר מדי יהודים'".
 
מתי זה נאמר?
 
"לפני כמה שנים והוא חזר על הדברים. גם דניאל ברנבוים יודע שבסופו של דבר יגידו עליו: 'היהודי'. שמעתי קונצרט שלו בברלין, וברנבוים הוא גאון מוזיקלי שאין עליו עוררין, אבל היה בקהל מי שאמר: 'מה יש לו לספר לנו על המלחין הזה?'. האלמנט האנטישמי שם. כשבאתי לגרמניה כסטודנט, הרגשתי מצוין כי הגעתי כישראלי. צפצפתי עליהם. באתי לחוות את המוזיקה. המוזיקה הטובה נכתבה בגרמניה – זה שלהם. אי אפשר לקחת את זה מהם אבל בלי לעשות הכללות אני יודע שבקונסטלציה מסוימת, זה שיושב מולי יכול היה לשלוף את הפיסטולטה ולירות ואז לחזור לפסנתר ולנגן. כשלמדתי שם שאלתי את עצמי האם היהודי הגרמני דומה לגרמני או אחר. אין לי תשובה. אני מניח שזה לא חד וחלק ועם זאת, לא הייתי משתמש לעולם במילה 'יודונאצים' של יהושע ליבוביץ. אני לא חושב שזה מותר".
 
אות קין. זו אנטישמיות או התנגדות למדיניות הישראלית?
 
"רק אנטישמיות. מדינת ישראל היא התגלמות והתממשות הרעיון הציוני. שנאת היהודים מנותבת למדינת ישראל אבל זה היינו הך. אחרי מלחמת ששת הימים, הגרמנים השוו את משה דיין לרומל. הם חגגו אותנו. אחרי זמן קצר זה השתנה. הם לא רצו לראות את הישראלי החזק. בשנת 67' חשבנו שלא יהיה לנו מחר, שהכל אבוד, אבל ניצחנו וזה פלא. הגניוס היהודי עשה בכל זאת משהו כשהעולם לא נקף אצבע. אנחנו צריכים להפנים מי אנחנו, לבנות ולא לחרב". 

אתה לא חושב שבנקודה מסוימת הכוח השחית אותנו?
 
"לא השחית. אני זוכר מכתב של סטפן צוויג למרטין בובר שניסה לשכנע אותו לבוא לפלשתינה שהיא המקום ליהודים. צוויג השיב: 'אינני רוצה. אני יודע מה יהיה בה – מדינה של גנרלים, טנקים ודגלים. אני מעדיף להיות איש התפוצות'. צוויג ואשתו ברחו מאירופה לדרום אמריקה ושם הוא התאבד. מדוע? העולם שלו, אותו עולם של אתמול, כבר לא היה קיים. לאברהם נאמר: 'לך לך מארצך ומולדתך'. היינו שבטים נודדים שהגיעו לכאן, אבל התנ"ך נוצר כאן. אז אם מתעמרים בנו, אנחנו יכולים לומר שנתנו לעולם ספר שהתרגום העברי שלו הוא הטוב ביותר וכשהוא נכתב, יתכן שאתם ישבתם על העצים. לכן יש לי זכות אבות לפחות כמו היוונים עם הפילוסופים שלהם. אני מאושר שאני חי את התקופה המטורפת הזו. עברתי את כל המלחמות וכל מה שקרה כאן ואני אומר שיש לאן לשאוף, אבל עשינו דברים. את השחיתות לא אנחנו המצאנו, היא הייתה קיימת לפנינו. עשינו גם דברים נוראים, אבל אנחנו בדרך. אלו חבלי לידה". 
 
אתה מדבר ואני חושבת שטבוע בנו געגוע מתמיד למקום אחר, ייחולים לאיזה מזרח תיכון חדש, לאיזו אירופה שהייתה ואיננה
 
"אני מתגעגע לירושלים גם כשאני נמצא בה. זה מוזר. הגעגועים תוך כדי המימוש שלהם הם הדבר המהותי. זו התבונה האחרת ושאר הרוח והמימד האחר. האילוזיה שהיא מציאות. אנשים מתגעגעים למה שאיננו ואני למה שישנו. ירושלים מעוררת בי דברים שאני לא יכול בכלל להבין. בארץ הזו יש אנרגיות אדירות, מסוכנות. זה מקום שיכול לגרום לאנשים לאבד את עצמם. גם לי זה קורה. עובדה שאינני יכול ליצור בירושלים כיוון שהיא ממלאת אותי באנרגיות שאינני מבין. זו עיר קשה". 



נעם שריף, צילום: נריטן טופצ'יו באדיבות המשפחה
  
"סתמו לי את הפה"
 
זמן קצר לפני קיום הריאיון, שריף הוכרז כזוכה פרס ישראל. עבור איש למוד אכזבות מהממסד המוזיקלי הישראלי שלא פעם הפנה לו עורף, יש במחווה צדק פואטי. "זהו רגע של חסד שבעזרתו, אולי, ניתן יהיה להוביל שינוי. אולי הפרס יאפשר ולו לזמן קצר לומר דברים ולהשפיע. הפרס, מבחינתי, אינו על איכות העשייה המוזיקלית אלא על הניסיון לתרום לארץ שבה אני חי מתוך החלטה שזהו מקומי. יש דברים שדורשים שינוי. זה יקרה תוך עשייה של דברים טובים גם אם קשה, לפעמים, כי יש מי ששמים מקלות בגלגלים, אבל אני אופטימי".
 
הנה הזדמנות לדבר על קלקולים
 
"אני צריך להיזהר בדבריי. בארץ, כשאתה מרים מרפק, אתה מרביץ בצלע של השכן. זו ארץ צפופה. אומר רק שאני רואה כיצד ניתן לעשות ולא נעשה מספיק. עברתי דברים קשים בחיי, הרגשתי שאני יכול לתרום ולו הייתי יושב במקום אחר, היה לי קל בהרבה. זו ארץ קשה. אם לחזור לפרס ישראל, כשאני בוחן את הדברים מהצד, אני לא יכול להבין איך זה קרה. כשהייתי צעיר, קבלתי מלגת לימודים רק כדי שאסע מכאן. לא רצו אותי פה, אמרו שאני טראבל-מייקר, שאני אומר דברים שאף אחד לא רוצה לשמוע. סתמו לי את הפה. זו לא פרנויה, זו האמת. יש דברים שנכתבו ונחרטו בזיכרון. דברים שאי אפשר לשכוח. אבל אני לא מדבר עליי אלא על להחזיר משהו מהחינוך שקיבלתי. אני, שנולדתי וגדלתי בארץ, גיליתי את היידיש והמסורת. הסתכלתי באהבה רבה על תמונות הסבים והסבתות שלי, שלא הכרתי, אבל הקשר ביני לבינם ברור לי. אני יודע שתפקידי לקחת את כל הדברים היפים שהיו מאז ומעולם וליצור מהם דיבור אוניברסלי. יש לי יצירות שיש בהן מיהדות מרוקו ואחרות מיהדות פולניה וכל זה עובר דרך הפריזמה שלי. אני קולט ומסנן דברים שקלטתי".
 
כמו לשקף את העולם דרך הפריזמה הפרטית שלך
 
"בדיוק. אני חוזר להתחלה ומה אני זוכר? איך העמידו אותי על כסא בגיל שנתיים לשיר אריות מתוך אופרות. את שירי הערש שאמי שרה לי והייתי בוכה כי זה היה כל כך עצוב ויפה. בזקנתה ביקשתי ממנה להקליט אותה שרה. אני מאזין לה גם היום. שירי ערש הם דבר יפה, משמעותי, שמנתב אותך לכל אורך חייך. לא שוכחים את זה. זה נצרב בנשמה. זה נשמע ציורי, אבל תינוק שומע מוזיקה ברחם אמו. אמי שרה כל חייה. גם אחרי שאבי נפטר. היא הייתה אומרת: 'אני שרה לשריף'. כך קראה לו. כל יום אני מבין את הזיכרונות אחרת. האם לזכור פירושו להבין? לא. התובנות מצטברות במהלך החיים".


נעם כמנצח בקונצרט הראשון באדיבות המשפחה
 
יש פסגות שעוד לא כבשת?
 
"יש תאוות. הייתי רוצה לעשות את כל הסימפוניות של מאהלר כי אני חושב שצריך לדעת לפרש את המוזיקה הזו. איש עם עשר סימפוניות שינה את כל עולם המוזיקה. הספרות על מאהלר אינסופית. מה כבר לא נכתב? מי לא כתב? והוא עדיין חידה. קשה מאוד להגיע אל האיש הזה ובכל פעם מחדש זו חוויה מטורפת . אני יותר ויותר מבין את הקטעים הבנאליים, כביכול, שלו. את זה הייתי רוצה להספיק לעשות".
 
להבין את היצירה זה להבין את האיש?
 
"כן, כי מאהלר הוא מלחין ביוגרפי. אני נורא מקנא באנשים שליכולות שלהם יש הדהוד בסביבה שלהם. כשאני רואה את סיימון ראטל (כיום מנהל מוזיקלי של התזמורת הסימפונית של לונדון ולשעבר המנצח הראשי בפילהרמונית של ברלין ובסימפונית של ברמינגהם, מ"י), שלקח תזמורת של כלום בברמינגהם ועשה ממנה תזמורת מהגדולות שישנן או את ולרי גרגייב, שנסק בזכות התנאים המאפשרים שהעמידה לו הסביבה. הכישרון שלהם מהדהד כיוון שבמחוזותיהם מבינים את חשיבות העשייה התרבותית בהיררכיה. ז'ורז' פומפידו קרא לבולז לשוב הביתה ואמר: 'אל תחייה בגרמניה. כל מה שתרצה תקבל כאן'. הכבוד הזה מעורר קנאה ומשגע אותי. אני לא מדבר רק על עצמי. גם הפילהרמונית הישראלית צריכה להתקנא בתנאים שמעמידים לרשות תזמורות אחרות בעולם. בכל זאת מדובר בגוף הדגל של מדינת ישראל בלי צל ספק. קחי את ברנבוים, מוזיקאי גאון, אבל הוא לא פה. ברנשטיין אמר לי, אחרי שהציעו לו את הפילהרמונית: 'אני לא רוצה לגור בארץ'. הייתי המום. הוא אמר: 'אני יודע מה יהיה. קודם אהיה מאסטרו ברנשטיין, אחר כך ברנשטיין, אחר כך ליאונרד, אחר כך לני ואז לאט לאט אף אחד לא יקרא לי. יתנו לי זבנג על הכתף ויאמרו: תלך'. ככה זה פה. אבל זה לא מוציא מכלל אפשרות את הרצון. לרצות מותר". 
 

נעם ו"לני" לאונרד ברנשטיין באדיבות המשפחה
 
"ניסיתי את כוחי בכל הז'אנרים"
 
הגעת אל המנוחה והנחלה?
 
"המילה נינוח מעוררת בי חוסר נוחות. יש בי אותן האנרגיות שהיו בי תמיד לגבי יצירה. אני לא מרגיש את גילי למרות שאני יודע איפה אני מבחינה כרונולוגית. יש בי ניסיון שנצבר. אני יודע שיש זמן לחיים, אבל אינני חושב בצורה כזו. שאלות קיומיות קיימות, אבל יש הרבה מאוד אנרגיות ויכולת עשייה. אני חושב על חברים שלי שכבר מזמן אינם ומתבונן במציאות ואולי בשל כך, לפעמים, אני מתקשר טוב יותר עם צעירים בגלל האנרגיות שיש בהם. אני עדיין מסתכל קדימה בתקווה ויש עוד דברים שאני רוצה לעשות, השאלה אם יהיו פרטנרים לדבר".
 
ויש את ההוראה.

"תמיד היה בי רצון אדיר ללמד. ברנשטיין אמר לי: 'כדי לנגן, לנצח ולכתוב, יהודי צריך שיהיה לו רב'. בפרקי אבות כתוב: 'עשה לך רב וקנה לך חבר'. לדבר הזה חייבת להיות המשכיות ובתוך כך יש לחנוך לנער על פי דרכו, כיוון שכל תלמיד שונה. צריך לתת להם לטעום מטעם החיים. דוד שלון, שלימדתי אותו מגיל 13 ואהבתי כבן, כשחשבתי שהוא מוכן אמרתי לגיורא גודיק שהציג את 'המכשפה', מהמחזות המוזיקליים הראשונים שעשיתי: 'הערב דודו ינצח'. זה היה סקנדל אבל כך היה. הוא ניצח על כל המחזה בעל פה. הצלחה אדירה. מישה סגל, שלמד אצלי זמן רב ויום אחד בא שפוף וכששאלתי מה קרה ענה שלפרנסתו הוא מנגן בבר ובכל ערב מישהו בא ונותן לו זפטה בגב וזה משפיל. שלחתי אותו למומחה לאמנויות לחימה שהכרתי. הוא היה המום ואמר: 'אבל זה לא מוזיקה'. אמרתי: 'הכל מוזיקה'. אנחנו מלמדים חיים. זה מה שנשאר. הקשרים האלה שנקשרים הופכים לחלק מחייך. אני מלמד אותם חיים וזה גורם לי אושר גדול כי אני יודע שהם ימשיכו בדרכם".
 
זה כמו הורות.
 
"בפירוש. גם דניאל אורן שהיה מגיע עם אמו לשיעורים ויום אחד, אחרי שהתאלמנתי, הביא את כל הצעצועים שלו, חבילה אדירה, ונתן אותם לבני, דניאל, שהיה בן חמש או שש. כשאנחנו מסתכלים זה בזה, יש בינינו קשר שאי אפשר להסביר בכל רמה. כך זה היה עם כל מי שלמד אצלי. גם אלה שבאו מהמוזיקה הקלה כמו סשה ארגוב שרצה ללמוד תזמור או יאיר רוזנבלום". 



אלה ונעם שריף באדיבות המשפחה
 
"רעייתי היא המנוע שלי"
 
 
לא בחלת מעולם במוזיקה הקלה למרות שיש נטייה לזלזל בה
 
"חס ושלום. כשהייתי צעיר, המוזיקה הקלה נחשבה 'מוקצה'. אמרו לי: 'זו חלטורה'. אבל אפילו צבי אבני עשה עיבודים כדי לחיות. אני הלכתי לפופ, לג'אז ולמוזיקה לסרטים. אהבתי את החבר'ה האלה מאוד והייתי רובץ באולפנים שעות ולילות. אלו היו חיים נפלאים".
 
אולי אם היו יותר מוזיקאים קלאסיים בתוך עולם המוזיקה הקלה, הכל היה נראה אחרת
 
"כשאלה, רעייתי, נבחנה לאקדמיה היא נגנה שיר שכתבה ומיד התקבלה כיוון שזיהו כישרון. אני תמיד אעדיף לשמוע במבחנים יצירה מקורית על פני שנברג או קוראל של באך, כיוון שדרכה ניתן לזהות כישרון. לאלה יש את האמת שלה, יכולת, התעקשות, נחרצות והתמדה. היא חרוצה באופן נדיר. ראיתי איך הגרמנים קיבלו את עבודתה ועכשיו היא עובדת על אופרה חדשה שאני משוכנע שתתקבל נפלא ("הבנאליות של האהבה" על פי ספרה של סביון ליברכט ובבימויו של איתי טיראן עלתה בינואר 2018 בבית האופרה של רגנסבורג, מ"י). אני מעריץ אותה. אלה הכירה אותי כשהייתי בן 48 ובסוף הקריירה שלי, לכאורה. בזכותה התחלתי את הדרך עם תזמורת ראשון לציון. אילולא היא, לא הייתי עושה את זה. הייתי ילד שגמר את קריירת הניצוח שלו וייתכן שיכתוב עוד כמה יצירות".
 
בגיל 48 סוף הקריירה למה?
 
"כי בארץ לא התאפשר לי שום דבר. החרימו. אף אחד לא הזמין, לא חשב, לא חגג, לא שלח. כלום. כל מה שקרה לי היה הפתעה – ניהול תזמורת ראשון לציון, תזמורת חיפה, התזמורת הקאמרית הישראלית. פתאום זה קרה. אז נכון שאלמנט ההפתעה והלא צפוי זה חלק מחייו של כל יוצר, אבל כל החיים? זו אלה שאמרה: 'תפסיק להיות מתוסכל, תעשה'. כשהגיעה ההצעה מראשון לציון היא אמרה שיש בכוחי לשנות וכך היה. פיטרתי המון אנשים ולקחתי נגנים חדשים ופתאום נהייתה תזמורת. אלה עם האנרגיות שלה החזירה אותי לעולם הניצוח".
 
היא מנוע?
 
"או-ווה. כן. זה לא תמיד קל. לפעמים כשיש קונפליקט גדול, צריך לעשות הפרדה, לארגן כל צד נכון ולהתחבר מחדש. זה מה שעשינו. גם אני נחרץ מאוד וכשיש לי אידיאה פיקס, אני הולך עד הסוף".


נעם שריף תמונת יחסי ציבור
 
 
געגוע וכמיהה לקיים
 
מה נקודות התורפה שלך?
 
"יש לי הרבה. פעם הייתי מתעלם מהחולשות שלי, היום אני מכיר בהן, מקבל אותן ומשתדל להתגבר עליהן. אני לפעמים לא סבלני. אני פחות חרוץ ממה שאני מוכשר. אני לוקח את הכישרון כמובן מאליו והייתי רוצה להיות מסוגל לעבוד עליו יותר. גם בציור ציירתי בטכניקה מושלמת מגיל אפס. ההכרה בכישרון עלולה להיות בעוכרינו. ויש את הרצון שלי לספק את עצמי בדברים שלא היו לי בילדות. אבא אמר לי: 'נועם אתה צריך חדר ושולחן, כל השאר מיותר'. אבל אני לא רציתי דירת פועלים של שני חדרים בגודל הנוחיות שיש לי כאן. רציתי בית גדול משלי עם דברים יפים. זו נקודת תורפה".
 
חששות יש?
 
"כל הזמן. בעיקר בנוגע לבריאות. אני לא רוצה להיות תלוי באחרים".


נעם כילד באדיבות המשפחה
 
שאלה אחרונה שעלולה להישמע טיפשית. אתה עושה את מה שרצית לעשות כשהיית ילד?
 
"כן. לחלוטין. הייתי רוצה לעשות הרבה יותר, אבל זה לא תלוי רק ביכולות. אני מרגיש שלם והשלמות נובעת דווקא משום שיש בה חוסר כיוון, כי זה מוביל אותך לרצות עוד, להתמלא עוד, להגשים עוד. אם הכל היה מלא בי, לא הייתי כותב עוד לחן אחד, לא הייתי מנצח על עוד קונצרט ולא הייתי מלמד עוד תלמיד. זה בא ממקום של געגוע וכמיהה לדבר שקיים".