שיח אמנותי מפרה

זה נשמע כמו סלוגן מצוין: "חברים גדולים של תיאטרון קטן", אבל בפועל, למימושו של פסטיבל תיאטרון הפרינג' הבינלאומי, יחיד מסוגו בישראל, שיזמה קבוצת תיאטרון מלנקי ונפתח בסוף השבוע, נדרשים בהחלט חברים טובים באמצע הדרך.

הפסטיבל, שמתקיים השנה לראשונה, נולד בניגוד לכל הסיכויים ולמעשה, זוהי פסגה נוספת שכובש כמעט ללא רוח גבית, תיאטרון קטנצ'יק עם חזון ענק, שאיכשהו, לאורך 21 שנותיו, מצליח לשרוד במינימום תמיכה וחשיפה ובמקסימום כשרון ומעוף.

בשנה החולפת בלבד הוצגו ארבע הפקות של מלנקי ברוסיה, פולין וגרמניה וזכו להצלחה מרובה וביקורות מחבקות. שנה קודם לכן הציג התיאטרון בקרואטיה, צרפת ופולין. מסעות אלה, שלא היו מביישים, בלשון המעטה, את התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים הפועלים בישראל וזוכים לתמיכה ממסדית מקיר לקיר, הובילו למפגשים עם יוצרים וקבוצות תיאטרון ממקומות שונים ועוררו תיאבון לשיח אמנותי מפרה ומעשיר, דיאלוג שיהדהד פנימה בתוך הקהילה האמנותית והחוצה בקרב קהל שצמא לעשייה תיאטרונית אחרת.

להרים פסטיבל, קטן וצנוע ככל שיהיה, בתיאטרון שיוצר חלומות בסטודיו שגודלו דירת שני חדרים קטנטונת, היה בלתי אפשרי. לטובת הפרויקט חבר תיאטרון מלנקי לתיאטרון הסימטה ביפו, שמארח באולמותיו חלק מהאירועים ובו נפתח אמש הפסטיבל עם עיבוד ייחודי לגרסת תיאטרון בובות וחפצים של היוצר הרוסי, מרק ברונשטיין ותיאטרון Interior מסנט פטרבורג למחזה "המלט" מאת ויליאם שקספיר. 



המלט, תמונת יחסי ציבור
 
נלחמים בקונבנציה
 
"זו שנה ראשונה, ניסיון ראשון ליצור קהילה או סביבה של אנשים שחושבים כמונו, יוצרים שמדברים בשפה דומה, שמאמינים באותם הערכים", אומר השחקן והבמאי מיכאל טפליצקי, מי שמוביל בארבע השנים האחרונות את תיאטרון מלנקי ומשמש כמנהלו האמנותי. כשטפליצקי מדבר על חשיבה, שיח וערכים דומים הוא מהרהר על מהות העשייה של מלנקי בנוף הישראלי ובכלל. "ניסיתי להגדיר לעצמי אינספור פעמים מה זה בדיוק שאנחנו מנסים לעשות. זה מחזיר אותי שוב ושוב למשוואה שהציב נסים אלוני: בידור – דייסה. מזה אנחנו מנסים להימנע, מדי פעם נופלים לזה, אבל הניסיון הוא עדיין לעשות אמנות". 

למה אתה נשמע מתנצל?

"כי בימינו זה נשמע אידיוטי להתעקש על אמנות. זו מלחמה במרכאות מול הקונבנציה כמה שזה נשמע טיפשי אנחנו עדיין מנסים לחפור לעומק, להניע תהליכים, ללכת למקומות פחות ברורים מאליהם או 'בטוחים' כי ככה בעינינו צריך".

אני מניחה שגם בתיאטרון הרפרטוארי החיפוש מתקיים

"רק שבתיאטרון הרפרטוארי האילוצים הברורים יוצרים מגבלות. התיאטרון הרפרטוארי, כמו שהוא מתנהל היום, עובד בנוסחה מאוד ברורה. זה לא שהם לא רוצים לקחת אבל לא תמיד יכולים לקחת סיכון"

אז בעצם מה שאתה אומר זה שלמלנקי אין מה להפסיד?

"עדיין יש לנו מה להפסיד. עדיין יש קריטריונים שצריך לעמוד בהם כדי לקבל תמיכה, גם היא קוצצה ב-20 אחוזים השנה במקום לגדול. קבוצות התיאטרון עדיין מנסות להתקרב לנוסחה אבל בתוך זה יש לנו עדיין חופש גדול יותר להתנסות, להסתכן, לא לעשות בידור. הפסטיבל, במובן זה, הוא המקום שבו אנחנו אומרים לעצמנו: אנחנו לא לבד".
 
דילוג מפריז לירושלים
 
כמו כל דבר שקשור למלנקי גם הפרויקט הנוכחי הוא לא בדיוק קונבנציונלי. שתי הפקות בינלאומיות מתארחות בפסטיבל, בהן "אני אדית פיאף", מונודרמה על חייה של הזמרת הצרפתייה מאת נינה מזור בהפקת "ברלינר אינטרנשיונל תיאטר" ולצדן הפקות שהן שיתופי פעולה מסוגים שונים בין מחזאים ובמאים מחו"ל לבין קבוצת התיאטרון הישראלית.

כך למשל קריאה מבוימת של המחזה "שפירא" מאת קרול סידון, הרב הראשי של הרפובליקה הצ'כית, שהגיע ארצה כאורח של הפסטיבל. המחזה, שלמעשה ייחשף לראשונה במסגרת זו, מספר את סיפורו האמיתי של ויליאם שפירא, אספן וסוחר עתיקות שחי ופעל בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19 והתפרסם כזייפן עתיקות בינלאומי, שעמד במרכזן של פרשיות זיוף שהסעירו את עולם הארכיאולוגיה, בהן גילוי מגילות ים המלח במערות קומראן, שהובילו בסופו של דבר להתאבדותו.

"זה מחזה מאוד מסקרן שנוגע לנו ישירות. סידון הוא דמות מרתקת שבתוכה מתקיימים עולמות תוכן שבעיני הישראלים נראים כמתנגשים, אבל למעשה הם משלימים. הוא ממייסדי התיאטרון השחור בצ'כיה, כותב ספרים מאוד פופולריים ובה בעת מנהיג את הקהילה היהודית. מאוד חשוב לו להעלות את המחזה, שמתרחש בלונדון ובישראל, פה בארץ, ואנחנו שמחים על האפשרות לשיתוף פעולה עם אדם ויוצר כמותו". 
 


אני אדית פיאף צילום: אלה כריסינה

עושים יש מאין
 
הפקה מיוחדת של מלנקי שתעלה בבכורה בפסטיבל היא "ההיסטוריה של דובי פנדה כפי שסיפר הסקסופוניסט שיש לו חברה בפרנקפורט", שמציגה לראשונה בישראל עיבוד למחזה אוונגרד של המחזאי והעיתונאי הרומני-צרפתי, מטיי וישניאק, בבימויו של השחקן והבמאי הרוסי אלכסנדר ברגמן. "וישניאק הוא מחזאי אוונגרד שכותב אבסטרקט. זכינו לברכת הדרך שלו ואני מאוד מקווה שבהמשך הוא גם יגיע לכאן. זו הצגה על אהבה ומוות במובן העמוק של המילה שביים אלכסנדר ברגמן, שחקן ובמאי ענק מרוסיה וזהו שיתוף פעולה מעשיר ומעורר מחשבה באופן יוצא דופן", אומר טפליצקי.

ההיסטוריה של דובי הפנדה, צילום: אולגה דובוב


לצד זה תיערך קריאה נוספת של המחזה "הרוסייה" מאת הסופר הרוסי, סרגיי דובלטוב, מהיוצרים הבולטים של הספרות הרוסית העכשווית. העיבוד למחזה, שעוסק בעולמם של מהגרים והיטמעות בחברה חדשה, הוצג עד כה בשפה הרוסית בלבד ובמסגרת הפסטיבל יעלה כקריאה מבוימת בעברית. המחזה, שמתרחש במקור בניו יורק, תורגם לעברית על ידי סיוון בסקין ועלילתו בגרסה שתבוצע בפסטיבל נדדה לבת ים.   

סליחה על השאלה אבל איך תיאטרון עם תקציב שבקושי מאפשר לקיים את השוטף מצליח לחלום אבל יותר מכך להרים פסטיבל, קטן ככל שיהיה?

"כל אחד תורם משהו. הקבוצות מגיעות בכוחות עצמן. תיאטרון הסימטה נתן לנו באדיבותו וכמחווה של רצון טוב את אולמות הבית שלו, עיריית תל אביב התגייסה. אנחנו עושים עם מה שאין".  
 



מתי כבר תהיה מלחמה? צילום: דימה ולרשטיין

"הפכנו לתיאטרון גמד"
 
עד לפני שנתיים פעל התיאטרון במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב. בשנתיים האחרונות פעילותו מתקיימת בסטודיו קטן באזור תעשייתי ברחוב יצחק שדה שיכול לקלוט קהל בהיקף של לא יותר מ-30 צופים. "אני אומר בצחוק שמתיאטרון קטן הפכנו להיות תיאטרון גמד. אני מאוד מקווה שזה ישתנה כעת. אנחנו בדיאלוג עם מוזיאון תל אביב שאני מקווה שיבשיל. מצד שני בהצגות פרינג' שנערכות באולמות גדולים מזה יש לעתים בקהל רק 30 איש".

זה לא ממזער חלומות שיש לך מראש קהל כל כך מצומצם?

"זה מביא לכדי ייאוש. אמנותית אין לך אפשרויות לשחק עם החלל. אבל אתה עושה מה שאפשר עם מה שיש. גם אם יש לרשותך 300 פנסים ומחלקות שלמות של תפאורה ותאורה, זה לא מה שעושה הצגה. לפעמים החוסר הזה באמת מאפשר לדמיון לעבוד. המגבלה מכריחה אותך להיות יצירתי. אבל כן, אתה מוגבל. אין ספק".

זה מחזיר אותי לפסטיבל. צריך ביצים להוסיף על קשיי ההישרדות השוטפים גם פרויקט מסוג זה. זו לא התאבדות מבחינתכם?

"זה שאנחנו ממשיכים לעבוד זו התאבדות. עוד קושי לא ישנה את המגמה. זה עוד מכשול שאנחנו צריכים להתמודד איתו אבל ככה אנחנו שורדים כל השנים. זה תמיד ככה או יותר גרוע. אני זוכר שעשינו חזרות על ההצגה 'ליר בובות ואנשים' בתי-אטרון בדיזנגוף סנטר בחלל קטן יותר מהמטבח שלך. פשוט לא היה לנו איפה לשחק. לא היינו יכולים לחזור לתיאטרון בגן מאיר כי מלנקי הייתה חייבת להם כסף. אחרי שהסדרנו את החוב, חזרנו לשם אבל זה לא פשוט. יש בזה אתגר כמובן. אתה אומר לעצמך: נגד כל הסיכויים. אבל בגיל 50 אתה שואל את עצמך מה עכשיו". 
 


מיכאל טפליצקי, צילום: יחסי ציבור

"הנוכחות שלנו מייצרת שפיות"
 
הפחד שלי כצופה של תיאטרון וכמי שאוהבת תיאטרון - אפרופו איתי טיראן שעבר בימים אלה לחיות וליצור באירופה – הוא שבאיזשהו שלב הכוחות הטובים באמת יאמרו שנמאס לסחוב את העגלה

"הערכה באה לידי ביטוי בתמיכות אבל גם בקהל. למלנקי יש קהל והוא לא כזה מצומצם כמו שנדמה. אנשים אומרים כל הזמן שישראל היא מדינה קטנה. זו אשליה. בטח בכל הנוגע לקהל פוטנציאלי של תיאטרון. תראי, בראשית הישוב, היו פה 600 אלף איש ועם זאת לכל הצגה שעלתה היו 30-20 ביקורות. זה מטורף כשחושבים על זה. באופן פרדוקסלי עם כל כמה שגדלנו, היום השיח האמנותי הצטמצם. זה מעורר מחשבה. אני שואל את עצמי עד כמה אנחנו באמת נחוצים? מה החשיבות שלנו? ואם נעלם, מה יקרה? שום דבר? אני לא בטוח ששום דבר. אני חושב שכל נוכחות שכזו מסמלת ניסיון לשמור על שפיות. התיאטרון הלך בהגזמה לכיוון אחר מכל מיני סיבות אובייקטיביות".

אבל לתיאטרון המיינסטרימי יש קהל גדול. אנשים אוכלים את הדייסה. אז השאלה בעינה עומדת: מה יקרה?

"שלא יובן לא נכון. גם לבידור יש ערך ומקומו נחוץ אבל חייבים לאזן את זה. זה הכל עניין של איזון. אני זוכר איך נלחמו על יצירה ישראלית מקורית. זו הייתה מלחמה מבורכת. ואם בשנות ה-70 וה-80 כמעט ולא הייתה מחזאות ישראלית על הבמה היום הכל התהפך. כמעט 80% מהרפרטואר של התיאטרונים הגדולים מציע מחזאות ישראלית. אני אומר מצוין, אבל בואו נאזן. אם צריך שני תיאטרונים רפרטואריים גדולים כדי להרים את 'שלוש אחיות' יש פה בעיה".

ישראל היא מדינה מוגזמת. הכל בהגזמה

"אני חושב שזה עושה עוול גדול לכל מי שהוא לא צבר. אני לא מדבר רק על עולים חדשים מרוסיה - כל מי שהוא לא, גם אם הוא חי 40 שנה בארץ. אני לא מדבר על מבטא אלא על מנטליות שונה, רקע תרבותי אחר. ברגע שיש מחזה חדש שגיבוריו הם יוסי, תומר ואילנה ואין בו יורי, מוחמד או כל שם שאינו ישראלי פרופר, שחקן שהוא לא צבר לא יקבל אותו. ברגע שיש מחזה קלאסי גם יורי ומוחמד יכולים להשתלב בו וזה בסדר. כי קלאסיקה היא על זמנית". 
  
 
ליר. בובות ואנשים, צילום: יחסי ציבור

פסטיבל תיאטרון מלנקי יתקיים בין התאריכים 9-7 באוקטובר 2018 בתיאטרון הסמטה ביפו ובתיאטרון מלנקי בתל אביב. מחיר: 80-60 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 3221*. לאתר תיאטרון מלנקי