נתנאלה, הגרסה האלקטרונית

הקול המוכר כל כך לבני דורי נשפך לתוך החדר, עטוף בצלילים אחרים, קרירים, שמשרתים היטב את החום והנופך האישי כל כך שזורם לנתנאלה מהגרון בשירי הפרויקט החדש שלה, "ליקוי חמה". הפרויקט מציג נתנאלה אלקטרונית, עטופה בצליליו של המפיק המוזיקלי גיא מוזס, כשלצדה מוזיקאים מ"טייני פינגרס" ו"טאטרן", ונשמע קרוב יותר ללהקה האיסלנדית "סיגור רוס" מאשר לסשה ארגוב, שהיה המנטור הראשון שלה, כנערה בת 15.

"בתקופה שגרתי בעין הוד עם שני ילדיי הקטנים חל ליקוי חמה", מספרת נתנאלה, "זה היה בשנת 95, ויצאנו לחזות בתופעה המדהימה והנדירה הזו, והמחזה הזה מאוד השפיע עליי. הוא השפיע בצורה כזו שראיתי את ליקוי החמה כאילו הוא קורה בתוך תוכי. ליקוי חמה שעלול ועשוי להתרחש בכל מיני מובנים ומושגים, לאו דווקא במובן המקובל. זה היה כל כך חזק שפתאום הרגשתי ליקוי חמה במובן הנפשי. קשה לי להסביר לך את זה. אני מנסה להסביר את זה גם לעצמי. זה גורם לי לחשוב על כך שברגע אחד יש אור, ופתאום יכול להיות חושך, לגמרי, ולכן אנחנו צריכים באמת לנצל כל רגע, בדרך הכי טובה שאפשר. זה השפיע עליי חזק."


נתנאלה, מקור: אתר ליקוי חמה

והפך לאמירה שעוברת בין כל שירי הפרויקט החדש

"הרגשתי שאני מתחברת לכל מה שקשור לטבע, ולחובה שלנו לשמר אותו ולדאוג שנוכל לצאת אליו ולהיות אתו ולהתחבר אתו. אנחנו לא תמיד עושים את זה נכון. אני חושבת שמאוד חשוב שנימנע מלמרוח באספלט את כל השדות היפים שהוענקו לנו, ונעלמים לאט לאט, והפרויקט הזה בהחלט מדבר בחלקו הרב על הסתכלות אקולוגית יותר על הסביבה שלנו. אלה דברים שבאמת מדברים אליי וחשובים לי."

"תחת שמש עמומה/תדהמת אבן/ תחת שמש עלומה/ לא תבין אבן/ לב עגון באדמה/ עוד תראה עין / תחת שמש חבויה/ זה ליקוי החמה!" ("ליקוי חמה", מילים ולחן נתנאלה)
 



מושפעת מהווייב הסקנדינבי
 
"יש גם שירים יותר אישיים בשבעת השירים שהקלטנו, אבל אפשר לשמוע בטקסטים שזו אמירה חברתית ואקולוגית. הקלטנו גם קטע אינסטרומנטלי שמחבר את כל הפלייבקים של כל השירים. הוצאנו מהפלייבקים כל מיני ערוצים שפחות שמעו אותם בשירים וזה יצא משהו מיוחד וגרובי. בכלל, כל השירים יצאו מאוד גרוביים. לא יצא שיר אחד שקט, חוץ מ'עייפתי', שיר של סשה ארגוב שחידשתי.

"כשהייתי בת 15 הייתי פוגשת את סשה אחת לשבוע, והוא היה מלמד אותי משיריו ומקליט אותי. היה לו מכשיר כזה, טייפרקורדר עם שני ערוצים, ובכל פעם שהייתי לומדת שיר חדש הוא היה מקליט אותי. לא מזמן קיבלתי מבנו, איתמר, את ההקלטה הזו, אז לקחנו את הסליל הזה שבאמת היה מרופט וישן מאוד, הצלחנו להציל משהו ממנו, לקחנו ממנו בית ופזמון ובחציו השני חידשנו אותו. עשיתי הקלטה חדשה עם יוני רכטר, ועם יוראי אורון בקונטרבס, אז אפשר לשמוע אותי בת 15 מבצעת את השיר הזה, ובחלקו השני גרסה חדשה שלי. אבל באותו סולם..."


נתנאלה, צילום: אורי לוי

הדרך שלך שמתחילה עם סשה ארגוב וממוקמת עכשיו עם מוזיקאים מלהקות כמו "טאטרן" וטייני פינגרס" מייצגת היקף מטורף של זמנים והשפעות

"זה מטורף למי שלא מכיר אותי, למען האמת. מי שלא יודע על הדרך שאני, אישית, עברתי, ועל כל ההשפעות שספגתי במשך השנים, קשה לו לעכל את זה. כי מחברים אותי לארץ ישראל הישנה ול'שיר היונה' ואחר כך לדברים שבאמת מחוברים מאוד לארץ, אבל תמיד היה בי החיפוש הזה אחרי סאונדים חדשים. אני מחפשת לגוון את עצמי. תמיד עשיתי שינויים. אני חושבת ששינויים זה היה באמת אורח החיים שלי לאורך כל הדרך, ואפשר לשמוע בשירים החדשים שהמרחק ממה שעשיתי פעם להיום הוא באמת מרחק עצום, שנות אור, אבל זה תוצר של מי אני הייתי מהתחלה.

"זה פרויקט שאיחלתי לעצמי במשך שנים רבות. גם במובן של סאונד אחר לגמרי ממה שנהגתי לעשות בדרך כלל, וגם, אני חושבת שהשירים שאני כותבת היום פונים יותר לכיוון הזה, שהוא באמת יותר אלקטרוני אלטרנטיבי. הוא מושפע ממגוון רחב של ז'אנרים, גם דברים שהושפעתי מהם מהבית, ומהתקופה שבה חייתי בשוודיה, שם ספגתי הרבה השפעות מערביות. הלהקה שמוגדרת אצלי כאופטימלית, שאני מחוברת אליה הכי הרבה, זו רדיוהד, והאלבום האחרון של דייוויד בואי זה בכלל, באמת, היעד האופטימלי שאני שואפת אליו. זה מאוד מדבר אליי. אז אפשר לשמוע במה שעשינו פה את כל ההשפעות האלה, ויחד עם זה משהו שאנחנו מביאים גם מעצמנו."

אני הפלגתי עד כדי לשמוע שם אפילו השפעות של "סיגור רוס"

"הם להקה איסלנדית. אני די מושפעת מהווייב הסקנדינבי. ספגתי אותו במשך כמעט 30 שנה ואני מרגישה אותו גם בשירים שלי." 
 



טראומה והתקפי חרדה
 
הקשר הסקנדינבי הוא הדבר שהכי מזוהה בזיכרון שלי עם דמותה של נתנאלה, והכי פחות פתור. איכשהו אף פעם לא הבנתי איך מי שכבר באמצע שנות ה-70 רשמה על שמה להיטי-עד כמו "שיר היונה", "היה לי חבר, היה לי אח", "לא דיברנו עוד על אהבה", "עוד יבוא היום" ו"ימים לבנים", נעלמה לי פתאום לשוודיה לשנים רבות, בלי לחשב את הצעד הזה במונחים של קריירה.
"כשעזבתי את הארץ בפעם הראשונה, זה היה לאחר שבאמת הגעתי לשיא הקריירה בתקופה מאוד קצרה", היא אומרת, "וזה היה אחרי מלחמת יום כיפור, שם ספגתי טראומה מהמלחמה שלא הייתי מודעת לה בכלל."

מהמלחמה עצמה?

"זה סיפור ידוע. נסעתי עם הלהקה הצבאית לסיני, בתחילת המלחמה, הגענו למתלה, שלחו אותנו להופיע שם באיזה מוצב, ובזמן שאני שרה לפני שניים שלושה חיילים בדיונות אנחנו רואים פתאום מרדף של מיראז' אחרי מיג, ממש מעל ראשינו, והמיראז' הישראלי מצליח להוריד את המיג, והצנחן המצרי צונח. מיד עזבנו את המקום, חזרנו לבסיס במתלה, ואיך שאנחנו מגיעים אנחנו שומעים סירנה, כולם צועקים 'לבונקר! לבונקר!', אנחנו רצים, וזו הייתה שעת דמדומים כזו, היה קשה ממש לראות את הדרך, ובזמן שאני רצה אני נתקלת בגדר תיל, נופלת על הראש, מאבדת את ההכרה, ומתי סרי שהיה איתי בלהקה הביט לאחור וראה אותי שוכבת שם מחוסרת הכרה. הוא חזר אליי וגרר אותי לבונקר, ותוך חמש דקות התפוצצה פצצה בדיוק במקום שהייתי בו וכל הצריפים והמבנים שהיו שם פשוט עפו באוויר.

"זאת הייתה טראומה. זה דבר שלא עוזב אותך. הופענו לאורך כל המלחמה חמש פעמים ביום וגם אחרי המלחמה, וכל המראות שראינו, זה השאיר בי משהו מאוד חזק. קשה לי לדבר על זה אפילו. גם לא עברתי שום טיפול, פשוט המשכנו להיות בלהקה עד תום השירות שלי, ואז פיתחתי קריירה, המשכתי אותה בזינוק, וכל הזמן אותה טראומה המשיכה לחלחל, והרגשתי צורך לעזוב את הכל כדי לשרוד, כדי פשוט לחיות. הרגשתי שאם אני לא עושה את הצעד הזה אני לא יכולה להמשיך לחיות, והקריירה הייתה הדבר האחרון באמת שעניין אותי, כי הבנתי שיש פה עניין של הישרדות. אז לא הייתי מודעת לזה, ורק שנים אחרי זה הבנתי, אחרי שגם קיבלתי התקף חרדה ראשון, שמשהו פה לא בסדר, והתחלתי לחבר בין הדברים."

נתנאלה, צילום: אורי לוי



ואצלי, כשהייתי ילדה, כקהל, זה נרשם כ"נתנאלה שפשוט נעלמה בצורה הזויה לשוודיה"

"הרבה לא הבינו. ראו בעזיבה שלי את הקריירה כסוג של התאבדות, ואני ראיתי את העזיבה כהינצלות מההתאבדות הזאת. פשוט לא ידעו על זה. גם אני לא הייתי מודעת לזה, והיום כשאני מדברת על זה אני עדיין מרגישה רעידות כאלה בגוף. זה קשה מאוד. השקט שהיה בשוודיה הציל אותי. כי הגעתי למקום שלא דיברו בו עברית, התרבות הייתה שונה לגמרי, המוזיקה שונה לגמרי, הגעתי לעולם אחר לגמרי, ולקח המון זמן עד שבכלל יכולתי לחזור לארץ. נדמה לי שבהתחלה שנתיים וחצי לא חזרתי לארץ.

"בשנות ה-80 חזרתי הנה מתוך כוונה להישאר. הוצאתי אלבום, 'על גן אדן חלוני', עבדתי עם מתי כספי ועם מוזיקאים אחרים, וב-88' ילדתי בת, חזרתי לשוודיה ונשארתי שם עד 92', ואז חזרתי לארץ. כל הזמן הייתה בי כמיהה לשוב ולהשתקע כאן מחדש. אף פעם זה לא עזב אותי. נשארתי בארץ עד 97' וחמש שנים אחר כך חזרתי הנה ומאז אני כאן." 
 



"הדבר הכי חשוב בקריירה שלי"
 
את "ליקוי חמה" עברת וכתבת לפני למעלה מעשרים שנה. איך הוא מצא את מקומו רק עכשיו?

"אין לי הסבר לזה. יצרתי קשר עם חיים שמש, המנהל האמנותי של הפרויקט הזה. שלחתי אליו שירים, הוא מאוד התלהב מהשירים האלה והחלטנו לעשות אותם. שמעתי שיר של גיא מוזס, ואחרי שיר אחד הבנתי שזה בדיוק מה שאני מחפשת. שמעתי את היכולות ההפקתיות שלו והבנתי מיד שזה מתחבר בדיוק למה שאני עושה היום.

"אני ממש מרגישה שהמעטפת הזאת כל כך קשורה אליי, היא כל כך אני נכון להיום. אני מאמינה שאם הייתי עושה את זה לפני עשר שנים זה גם היה ככה, אבל היום, בנקודת הזמן שבה אני נמצאת, אני מרגישה שכל מה שאני עושה נכון ומדויק, גם מבחינה הפקתית, עיבודית. אני מרגישה שהדבר הזה שאני עושה עכשיו הוא החשוב ביותר בקריירה שלי. גם מכיוון שאני שלמה עם השירים שאני כותבת היום, עם המפיק שאני עובדת איתו, ועם כל ההרכב שעובד אתנו."

פעם זה לא היה ככה, עבורך?

"הרגשתי פחות שלמה, כי זה אף פעם לא היה יצירה שלמה שלך, והיום אני מרגישה הרבה יותר מחוברת לכל ההפקה, מבחינת הדברים שאני יכולה לתת באופן טבעי. אני מרגישה שזה הדבר הנכון לי היום."

למה את מגדירה את האלבום הזה כפרויקט, ולא, פשוט, כאלבום?

"בתחילת העבודה היעד היה הפקת אלבום. תוך כדי העבודה על השירים עם גיא מוזס, כשאנו חשופים לרעיונות ופידבקים מחיים שמש המפיק האמנותי, הבנו שיש כאן עבודה המתפרשת על פני פרויקט ולא רק אלבום. כשצירפנו אלינו את אמני העיצוב והווידאו ארט, יותר ויותר ראינו לנגד עינינו את התמונה הכללית. זהו בהחלט פרויקט עתידי, שמאפשר לנו לפתח את הקווים היצירתיים אמנותיים לאורך הדרך."

הסינגל השני מתוך הפרויקט יוצא בימים אלה, וב-14/10 תופיע נתנאלה ב"כולי עלמא" עם הרכב הכולל את נמרוד בר וטל כהן ("טייני פינגרס"), את אופיר בנימינוב ("טאטרן") וגיא מוזס, מפיק האלבום.

"אין ספק שגם לשירים הוותיקים נעשה עיבודים מחודשים", אומרת נתנאלה, "ונשתדל לעשות את זה בצורה הכי טובה כדי שישתזרו היטב במופע הזה. יש עוד שני נשפנים, טרומבון וחצוצרה, שלא ישתתפו במופע הקרוב, אבל אנחנו הולכים לצרף אותם למופעים הבאים, ואני מקווה שהפרויקט הזה יגיע גם לקהל שמכיר אותי, וגם לאנשים חדשים. אנשים ששומעים את השירים החדשים בפייסבוק אוהבים אותם, אז זה מאוד משמח אותי."

אני לא יכולה בלי לחזור אחורה רגע ולשאול אם את בקשר עם מתי סרי. זה הבנאדם שהציל את חייך...

"נכון, ואני תמיד מזכירה לו את זה..."