תמהיל משכר ומהפנט

להקת אמריקה אמנם מוגדרת כהרכב פולק-רוק ונתפסת כבעלת תווית היכר של סאונד גיטרות אקוסטיות רך, אבל אמש באמפיתיאטרון קיסריה היו לא מעט דקות בהן החברים נתנו בראש עם גיטרות פסיכדליות מייללות וחבטות תופים מהדהדות. זאת מבלי לאבד מההרמוניות הקוליות האופייניות להם ועם תמהיל משכר ומהפנט של מוזיקת סוף סיקסטיז וסבנטיז בעיקר, שתמיד כיף לחזור אליה ולהתרפק עליה.

גרי באקלי ודיואי באנל, בני 66, האבות המייסדים (יחד עם דן פיק, שהלך לעולמו ב-2011) שבקדמת הבמה, מכריזים שוב ושוב בגאווה שהם עושים את זה כבר 48 שנה, ושהם גאים להיות כאן לשתי הופעות (השנייה היום), אחרי שב-2014 בוטלה הגעתם עקב נסיבות בטחוניות. מה שמרתק אצלם זה החיבור בין השורשים האמריקניים לעובדה שכבנים להורים אנשי חיל אוויר המשרתים מעבר לים, הם הקימו את הלהקה כטינאייג'רים בלונדון בשלהי שנות ה-60 ומי אם לא ג'ורג' מרטין הגדול הפיק להם לא פחות משבעה אלבומים והם מרבים לומר דברים בשבחו. הם גם מזכירים את פטירתו לאחרונה של ג'ף אמריק, מהנדס ההקלטות של הביטלס.

להקת אמריקה, מימין: גארי בקלי, משמאל: דיואי באנל, צילום: אורית פניני

קאבר מקורי מיוחד ל"אלינור ריגבי" של חברי "אמריקה" בלב ההופעה, מציין מחווה למרטין ולעבודתו עם הרביעייה הליברפולית הנודעת שקדמה להם ומגדיר את ה"בריטיות" שלהם. ואילו  ביצוע קצבי יותר מהמקור ל"קליפורניה החולמת", נותן ביטוי לאמריקניות הספוגה בדי.אן.איי שלהם. הם מספרים שרק לאחר שגדלו על ההשפעות הבריטיות של "פינק פלויד", "לד זפלין", ה"רולינג סטונס" וכו', הם נחשפו לחומר שהגיע מעבר לאוקיאנוס, מההומלנד. השניים מציינים בגאווה שהם היו הראשונים לכלול ברפרטואר שלהם את להיט הענק של "האמהות והאבות", שהפך קצת יותר מאוחר לסטנדרט שרבים וטובים, בהם ה"ביץ' בויז", מבצעים אותו.

להקת אמריקה, צילום: אורית פניני

סטליסט שהורכב בתבונה

אחרי הופעת חימום נאותה של גבע אלון, שלא שוכח להודות ל"אמריקה" על שבחרו בו להופיע לפניהם, עולה הלהקה לבמה. עם תאורה אפקטיבית ותצוגת מסך אחורי צנועה אך כזו שעושה את העבודה, הם פותחים עם הקטע האינסטרומנטלי "Miniature" המתחבר ל-"Tin Man" מהאלבום (Holiday 1974), עוברים ל-"Magic" (מ-View from the Ground, 1982) וממשיכים עם "Don't Cross" מהאלבום השני, Homecoming מ-1972. הלהקה, שכאמור החלה כשלישייה, התחזקה לאורך השנים בחברי הרכב נוספים מתחלפים רבים, וכיום מונה פרט לבאקלי ובאנל את ריצ'רד קמפבל (בס), אנדי בר (גיטרות) וריילנד סטין (תופים). יחד הם מנפקים מוזיקה הרמונית, עשירה, מגובשת ועתירת אנרגיות מעוררות אדרנלין.      

מאז יצא אלבומם הראשון הנושא את שמם ב-1971, שחררה הלהקה עוד 28 אלבומים (בכלל זה אוספים ותקליטי הופעות חיות), האחרון בהם ב-2015. לכן הרפרטואר שלהם יכול להכיל אסופה גדולה ומגוונת של שירים. אחרי "Riverside" מאלבום הבכורה מגיע אחד מהלהיטי הענק שלהם, "I Need You", אף הוא מהאלבום הראשון. שני האבות המייסדים שבקדמת הבמה אוחזים בגיטרות אקוסטיות וחולקים ביניהם את השירה וקטעי הקישור. הם לבושים באופן סולידי: באקלי, במכנסיים לבנים וז'קט, דיואי ארוך השיער בחולצה לבנה ועליה וסט, שניהם חמושים במשקפיים.

להקת אמריקה, מימין: גארי בקלי, משמאל: דיואי באנל, צילום: אורית פניני

השניים הרכיבו את סטליסט ההופעה שלהם בתבונה, כשהם משלבים ברפרטואר שירים מוכרים מהאלבומי הקריירה המוקדמים יחסית של הלהקה (מהסבנטיז ומהאייטיז וקטע אחד גם מהניינטיז), שמן הסתם יותר מוכרים. אפשר לומר The Best Of. ברשימה: "only in your heart" מהאלבום "Homecoming" מ-1972; "Woman Tonight" מהאלבום "Hearts" מ- 1975; "The Border" מהאלבום "Your Move" מ-1983; "Greenhouse" מהאלבום "Hourglass" מ-1994; "Ventura Highway" מהאלבום "Homecoming" מ-1972.

ככה צריך

אחרי הקאבר ל"קליפורניה החולמת" מגיע עוד להיט גדול, "Lonely People" מהאלבום "Holiday" מ-1974. אחר כך "Sandman" מהאלבום הראשון ו-" Sister Golden Hair" מהאלבום "Hearts" מ-1975. ואז יש את אותה אתנחתא מסוימת בלתי נמנעת בה האמנים מפנים את הבמה וממתינים לשמוע מספיק מחיאות כפיים, שריקות התלהבות וסטנדינג אוביישן כדי לחזור ולעלות אליה. מישהו מנחש את מה "אמריקה" שמרו להדרן? נדמה לי שאין כאן בכלל מקום להפתעות. ברגע שנשמעים צלילי הגיטרה הראשונים של "Horse with no Name", מהאלבום הראשון כמובן, הקהל שאג מרוב התלהבות ואקסטזה. אין ספק שהלהקה סיפקה את הסחורה במלואה.

אני מודה שחששתי שסגנון הפולק הרך שלהם באלבומיהם עלול לייצר הופעת במה מנומנמת, שלא לומר מרדימה. אבל שמחתי מאוד לגלות שהם יודעים לתרגם את היצירתיות, ההרמוניות והמלודיות המתוקות והרכות שלהם לאנרגיה מתפרצת כובשת על הבמה, כשסאונד הפולק-קאנטרי מהול באקורדים רוקיסטיים ובסולואים וירטואוזיים של גיטרה חשמלית. ככה צריך. 

תמה לה ההופעה הראשונה של "אמריקה" אצלנו. הערב עוד אחת, אף היא בקיסריה. מכאן תמריא הלהקה לשלוש הופעות באיטליה, משם ללונדון ואחר כך לאוטרכט, הולנד. בון וויאג' חברים. ואל תשכחו לחזור אלינו.

להקת אמריקה, 9 באוקטובר 2018,  אמפי קיסריה