כולם רוצים לגזור קופון

יש זיקה מובהקת בין חייו של שאדי סרור, 42, ועלילת סרטו השני כבמאי-שחקן "אוויר קדוש". בסרט אדם (סרור) הוא בחור ערבי-נוצרי משכיל מנצרת. הוא מנצל את תוארו האקדמי בהנהלת חשבונות בטיפול בתיקי לקוחות יחד עם שותף המתלונן שהוא לא עושה מספיק. אדם חולם על מיזמים גדולים שיכניסו לו הרבה יותר כסף, בייחוד לאחר שמתברר לו כי אשתו היפה והפקחית למיה (לטיסיה איידו) בהריון. במקביל מתברר שאביו הקשיש (טאריק קופטי) חלה בסרטן ואמור לעבור טיפולים כימותרפיים קשים.

האב מעביר לידי בנו את סדנת ייצור כלי הזכוכית שלו, מה שמוליד בראשו רעיון. לאחר שעצר במקרה עם רכבו ליד הר הבשורה וראה כיצד מאמינים נוצריים המגיעים לביקורי צליינות בנצרת, מוכנים לרכוש כל מזכרת שתחבר אותם לשורשי הנצרות, אדם מחליט לייצר בקבוקוני זכוכית, לחתום אותם בפקק ולמכור לתיירים הנוצרים בתמורה ליורו לבקבוק עם האוויר הקדוש שבתוכו (כקונטרה למים הקדושים שמאעכרים ערמומיים מוכרים שם). אלא שעליו לעבוד קשה כדי שהרעיון יתקבל על דעת האוטוריטה הדתית-נוצרית במקום, גובי פרוטקשנים למיניהם ופקידי ממסד ישראלים – כולם רוצים לגזור את הקופון שלהם על המוצר.

"כבר מגיל צעיר אהבתי משחק ורציתי ללמוד תיאטרון, אבל ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים ורקע קומוניסטי בנצרת, ציפו ממני שאלמד רפואה או משהו בדומה לזה", מספר סרור, אב לשתי בנות, בנות 13 ותשע, ובן "שנולד ביום ה-15 של הצילומים, ועכשיו הוא בן שנתיים וקצת". סרור ממשיך ומספר: "סיכמתי עם ההורים שלי שאני לומד משחק, אבל עושה תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לא רק משתעשע אלא משיג תואר אקדמי. הם שכנעו אותי לא ללכת לסתם בית ספר למשחק אלא לאקדמיה שנותנת תואר ראשון. ואכן קלטתי שטוב ללמוד במקום אקדמי מוכר, שפרט למשחק לימד אותי גם דברים נוספים, ברמת התיאוריה, מה שפתח לי את הראש ואפשר לי מבט כולל על תחום האמנות".


אוויר קדוש צילום: דניאל מילר
 
"יש לי לוק מטעה"
 
עם סיום הלימודים פנה סרור לחפש עבודה בתעשייה: "הייתה לי סוכנת, אבל נוצרה בעיה. היא שלחה אותי לאודישנים בתור ערבי, אבל אלה שאליהם הגעתי חשבו שאני רוסי או ארגנטיני. יש לי כנראה לוק מטעה. התבאסתי מזה כי כל פעם למדתי את הטקסט והלכתי, וזה לא התאים. פעם הגעתי לאיזה אודישן, ושאלו אותי, זה לתפקיד של בוריס? אמרתי כן, התחלתי לדבר בעברית, לא ברוסית. בסוף אמרתי שהגעתי לתפקיד של אחמד ולא האמינו לי. אז אמרתי, חלאס, זה לא מסתדר. החלטתי לנסוע לעשות תואר שני בסן פרנסיסקו. הגעתי לשם ב-2001, ארבעה ימים לפני ה-11.9. ההרגשה שלי אז הייתה שאני רוצה להגר, ללכת למקום הכי רחוק בעולם. רציתי לשכוח את כל הקונפליקט כאן. לא ישראלי, לא פלסטיני, לא בטיח. אבל בסופו של דבר השתעממתי שם ואמרתי שאני חייב את הארץ, את האדרנלין הזה. אנחנו חיים במקום שאנחנו אולי לא מרגישים את זה, אבל אי אפשר בלי הבלגן הזה, שאתה מתרגל אליו איכשהו, אם אתה הולך לחו"ל, אז משעמם לך שם אחרי תקופה. ככה הרגשתי.

"אז עשיתי תואר שני שם, ובמסגרת הלימודים יצרתי גם סרט באורך מלא, Sense of Need. צילמתי אותו בסופר 16 מ"מ. אז צילמו בפורמט הזה או ב-35 מ"מ. למעשה, הייתי צריך לעשות סרט סיום בן 20 דקות, אבל סיכמתי עם עוד בחור שלמד איתי שהוא יצלם ועם עוד בחורה מהכיתה שהיא תערוך ושאני אביים. בסוף במקום שכל אחד מאיתנו יעשה לבד סרט של 20 דקות, עשינו שלושתנו פרויקט אחד, סרט ארוך.

"לא היה לנו הרבה חומר גלם, ולכן צילמתי כל שוט בטייק אחד. עבדתי מאוד קשה עם השחקנים בחזרות, הוצאתי להם את המיץ כדי שהטייק האחד שיצולם יהיה טוב. אלה היו שחקנים מקצוענים, אבל כאלה שבאו מרקע של תיאטרון ולא הצטלמו כמעט לסרטים. בסוף יצא לנו סרט אמנותי רדיקלי כזה, וכל החסכונות של ההורים שלי ושלי הלכו על הלימודים ועל הסרט. הייתי מאוד נאיבי. חשבתי שאם אעשה סרט אמנותי זה יתקבל יפה בפסטיבלים בעולם, אבל התברר שזה לא ככה. הייתי בפסטיבלים אמנותיים קטנים ואפילו קיבלתי פרס באחד מהם, אבל רק היום אני מבין יותר איך זה עובד בפסטיבלים הגדולים. לפחות עשיתי שם את כל הנסיונות הראשונים שלי כבמאי".


אוויר קדוש צילום: דניאל מילר

ואז חזרת לארץ.

"חזרתי והתחתנתי עם אשתי, איתה הייתי ביחד כמה שנים לאחר שהכרנו כשלמדנו יחד באוניברסיטת תל אביב. היא עזבה את העבודה, היינו יחד בבית וגם אני החלפתי עבודות. באחד הימים היא בישרה לי שהיא בהריון, וכך התחיל הרעיון של הסרט 'אוויר קדוש'. מה שקרה בחיים שלנו בהמשך הוא כמו בסרט. אמרתי לה שאני עדיין לא מוכן לילד, והיא אמרה שאם כך גם היא איתי בעניין הזה. איכשהו סיכמנו לעשות הפלה, אבל לא יכולנו להגיד את זה למשפחות שלנו, כי גם הם מחכים לנכד, וזו חברה סגורה כזאת. לעשות הפלה זה לא משהו קל. היה לנו שבוע מאוד קשה, עם רגשות של עליות ומורדות, ובלילה היה לאשתי התקף חרדה. בזמן אמת לא ידענו מה זה, אבל הבנו שזה לא טוב  והשארנו את התינוקת. ואז עלתה המחשבה לעשות סרט עלינו, על הרצון שלנו להגר ועל כך שיש לנו ילד. אבל בסוף לא הצלחתי להביא תקציב לצלם אותי ואת אשתי כשהיא בהריון ושאנחנו רוצים להגר."
 
"כל הדתות התמסחרו"
 
אחרי שהילדה נולדה החלטתי לנסות להגיש את הסרט כדרמה ולא כסרט דוקומנטרי. קיבלתי תגובות טובות על הרעיון אבל לא קיבלתי כסף לפיתוח, ואז התקבלתי לסדנה במרוקו רק על בסיס הסינופסיס והתחלתי לכתוב. ופתאום אני עם ילדה שנייה ותקוע פה ולא מהגר. אז הבנתי שכל הבסיס השתנה ועלה לי הרעיון של האוויר הקדוש, שנמצא פה, ושהגיבור חייב למכור אוויר כדי לחיות ולהתקיים. בערבית יש את המושג הזה של מוכר אוויר. אנשים אמרו לי המון את המונח לופט גשפט. אז לקחתי את זה למקומות אמנותיים ולתמה מרכזית בסרט, ששלוש הדתות הן בעצם אוויר וכך מוכרים אותן.

"אז התמה היא מאוד ברורה. אנחנו בהולי לנד, אז אמרתי שאעשה את זה הולי אייר, כדי לבטא את הקונפליקט שבין אדמה ואוויר. אנחנו כל הזמן עושים מלחמה על האדמה ולא מסתכלים על האדם, ויש גם קונפליקט בין מטריאליזם ורוחניות. חשבתי שאולי זה ייכנס לתודעה של האנשים והם יתחילו לתת יותר משקל לאדם ולא רק לאדמה. כי כשאתה מתבגר ויש לך ילדים אתה מתחיל לחשוב אחרת. וכשאתה תקוע במקום הזה אתה חושב איך הילדים ישרדו. יש כאן כמה שכבות: הדתי, הפוליטי, הקיומי, החברתי".
 
אחד המסרים של הסרט הוא ביקורת על מסחור הדת. אבל אני מניח שהיה לך הרבה יותר קשה אילו שמת על הכוונת את הדת המוסלמית.

"בגלל שגדלתי במקום נוצרי, אני מבין בנצרות יותר, אז יותר קל בשבילי מבחינה אמנותית להתעסק עם הדת הנוצרית. אבל זה לא אומר שזה לא מתייחס גם לדת המוסלמית. זה אותו הדבר. מי שמשכנע את הצעירים ללכת להתאבד ומי שאומר להם שיש 72 בתולות שמחכות להם למעלה, זה גם מסחור של הדת. אז העניין הוא כמו אלגוריה. אבל נכון שזה יותר מסוכן להציג באירוניה את האיסלם, כי האנשים בה יותר פנאטים. בכלל, רציתי להראות בסרט איך כל העיסוק בדת, ובמזרח התיכון בפרט, מחזיר אותנו אחורה. משתמשים באלוהים לכל מיני מטרות של תעמולה והסתה, וזה מסוכן".


אוויר קדוש צילום: דניאל מילר

דמות של ערביה פרובוקטיבית
 
אני מבין שכאשר פיתחת את התסריט, חשבת על עצמך בתפקיד אדם. הרי זה כמעט אחד לאחד הסיפור שלך, וגם בסרט הראשון היית במאי-שחקן. אבל איך ליהקת את לטיסיה אדו הנהדרת?

"הייתי באיזו סדנה בפסטיבל קאן בצרפת וחיפשתי שחקנית מפה, שתדבר ערבית ושתהייה אישה חזקה. וכשראיתי אותה שם ממש אהבתי אותה וחשבתי שתתאים לתפקיד למיה. זה היה עוד הרבה לפני שהיא שיחקה ב'פאודה'. חשבתי שהיא לבנונית ומדברת ערבית. הגעתי אליה, דיברתי איתה והייתי בשוק שהיא לא מדברת ערבית בכלל. אמא שלה אמנם לבנונית אבל היא צרפתייה לגמרי. יש לה משפחה בלבנון וגם קרובים כאן, אבל היא צרפתייה לכל דבר. בכל זאת סיפרתי לה על התפקיד והיא אהבה אותו והייתה מוכנה ללמוד ערבית, ועוד במבטא נצרתי. ראיתי שהיא מאוד אמביציוזית והבנתי שהיא גם שיחקה בתפקיד באמהרית, אז החלטנו ללכת על זה. כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב הקנו לנו שם טכניקות ללימוד מבטא, אז ארבעה חודשים לפני הצילומים לימדתי אותה כל יום במשך שעתיים. היינו חוזרים על כל הטקסט, לאט לאט. פיתחנו טכניקה שעבדה בשבילה, והיא הצליחה".


אוויר קדוש צילום: דניאל מילר

למיה לובשת בסרט מיני, היא מדריכה לענייני מין בנצרת ואישה מאוד ליברלית. לא הטיפוס המסורתי המקובל של האישה הערבייה.

"נכון. הדמות שלה מאוד פרובוקטיבית בשביל החברה הערבית. אולי היא נורמלית בחברה היהודית או המערבית, אבל בחברה הערבית היא טיפוס מורד ומהפכני. אז מצד אחד יש נשים חזקות כאלה, אבל מספרן לא גדול, ומצד שני יש לי את הזכות לעצב דמות כזאת שתהייה מודל ודגם חיקוי לנשים ערביות. זו הייתה כוונתי. זו לא דמות שלא קיימת, אלא שהיא לא קיבלה את ההזדמנות שלה על המסך.

"בעמוד הפייסבוק של הסרט רואים תגובות של נשים, שהן יותר מעזות מהגברים. היו תגובות שלהן שלמיה היא דמות שמביעה את החירות  ואת הזכות של האישה לבטא את מיניותה. רציתי לומר בסרט בין היתר שהיחס למין בחברה הערבית משאיר אותה סגורה ולא מתקדמת, ושיש מקום למהפכה גם בעניין הזה. היא מחנכת מינית וגם אישה חזקה, ואת ההשראה לדמות קיבלתי מליידי מקבת ומדון קישוט. היא איפשהו באמצע, בין שניהם. רואים אותה בסרט גם ברגעי שבירה ומשבר, אבל גם החולשה שלה באה ממקום חזק. יש לה מונולוג בסצנה אחת שבה רואים אותה באמבטיה. זה מונולוג של אדם אבל הוא לא מעז לומר אותו, אז היא אומרת".

אני מניח שלא כולם בחברה הערבית יהיו מאושרים מהדמות הזו.

"יש אנשים שלא כל כך אהבו את הדמות הזו, אבל זה טבעי. יש מקומות שבהם אני באמת לא יכול להקרין את הסרט, אבל יש מקומות שהם יותר פתוחים. אני מנסה הכל".
 
"אני רוצה להגיע גם ליהודים ימניים"
 
היה גם ניסיון לחרם מסוג אחר. באפריל השנה ניסו אנשי ה-BDS להשפיע עליך שלא להקרין את "אוויר קדוש" בפסטיבל "סרט" בלונדון, בו מוקרנים סרטים ישראליים. ואתם התנגדתם לכך.

"זה היה מאוד מסובך. אני מדבר בסרט על מסחור הדת, ואני מתכוון גם למסחור באידיאולוגיה. אני לא נגד הרעיון של ה-BDS אבל אני חושב שיש אנשים שלקחו את זה למקום של אנטי, שהוא מאוד שלילי. מבחינתי, אני רוצה להקרין את הסרט שלי בכל מקום. אני לא רוצה להגיע רק לאנשים שתומכים בי, אלא לכולם. לימני יותר מלשמאלני, ליהודי יותר מלערבי. הבאתי את אדם ולמיה לפרונט, כדי שיפגשו את הקהל ברמה האנושית, כאשר הפוליטיקה היא ברקע, אם בכלל".
ברשימת סרטיו של סרור כשחקן "אנא ערבייה" של עמוס גיתאי והוא הופיע גם במספר לא מבוטל של סרטים קצרים, ש"עבדתי בהם בהתנדבות וחלקם הגיע רחוק, למזלי. 'אווה מריה' של באסיל חליל היה מועמד לאוסקר, ויש עכשיו את 'פקחי עינייך' של אילי מבורך. פונים אליי המון להשתתף בסרטים קצרים, אבל אני לא יכול כל הזמן לעבוד בחינם, אז אני בוחר אחד או שניים בשנה".


אוויר קדוש צילום: דניאל מילר

אצל עמוס גיתאי עשית תפקיד קטן, ובכל זאת, איך הייתה העבודה איתו?

"מעניינת כי אתה מרגיש שהוא אלוהים. אין לך עם מי לדבר. הוא נותן לך חופש מוחלט בפיתוח ובעיצוב הדמות. אם אתה שואל אותו משהו הוא נותן לך תשובה, אבל בגדול אם אתה לא שואל הוא לא מתייחס אליך. זה מעניין כי אם אתה לא מבין אותו אז או שאתה עוזב או שאתה ממשיך ומוצא את עצמך. זו שיטה שאף פעם לא חשבתי עליה, אבל היא מאוד מאתגרת. אגב, הוא בא במיוחד לראות את 'אוויר קדוש' ומאוד אהב אותו. הוא אדם טוב ותומך". 
   
סרור מבקש לציין את המפיק-שותף שלו, אילן מוסקוביץ'. "כמפיק ישראלי הוא מבין שאני צריך להביא את הנרטיב שלי, כיוצר וכפלסטיני, וכמי שמנסה לא להיות סטריאוטיפי. עבדתי קשה כדי להביא דמויות ריאליסטיות, מעוגלות, שלא כל כך רואים אותן בקולנוע המקומי. הלימודים שלי באוניברסיטה נתנו לי כלים להבין היטב את עצמי ואת האמנות שלי וכיום אני גם מרצה באוניברסיטה הפתוחה. אני צריך בין היתר להילחם כל הזמן בסטריאוטיפ המקובל של הערבי, ואני חושב שהבאתי בסרט שתי דמויות ריאליסטיות שהן לא לבן ושחור,  לא שטוחות. אתה יכול להבין כל דמות לעומק. באמצעות הטלוויזיה והמדיה מרגילים אותנו לחשוב שהערבים והיהודים הם מפלצות, וזו ממש טעות קשה. המלחמה היא נגד הטבע, הורגת את כולם ולא טובה לאף אחד, למרות שיש אנשים שעושים כסף על מלחמות. ולכן בסרט שלי שמתי את כל הפוליטיקה בצד והתמקדתי באדם ולמיה כבני אדם".

המוזיקה המקורית הנהדרת של חביב שחאדה משרה על הסרט אווירה של אגדה, של מיתוס, של משהו שלא בטוח שהוא מציאותי.

"נכון. הסיפור הוא אמנם מקומי אבל רציתי ללכת על אלגוריה, על משהו שהוא בינלאומי. הלכנו על מוזיקה שהיא לא ערבית אבל בעלת ניחוח ים-תיכוני. היא יכולה להתאים גם ליוון, למשל. חוץ מזה, הסרט מייצג באופן סמלי גם את האב, הבן ורוח הקודש. ביקשתי מחביב משהו שיזכיר בסגנון וברוח את 'הסנדק', והוא יצר מוזיקה מצוינת. בכלל, אחת ההשפעות החזקות שלי היא 'מחכים לגודו', ואפשר לשמוע את זה גם במוזיקה וגם במעגליות של ההתרחשויות בלוקיישנים שאני חוזר אליהם שוב ושוב".


אוויר קדוש צילום: דניאל מילר

אתה עובד כבר על פרויקט נוסף?

"כן. אני עובד על סרט המתרחש בירושלים ועוסק בבגידה קתולית, פרויקט שיש גם בו משהו סימבולי כמו ב'אוויר קדוש'. חוץ מזה אני גם כותב סדרת טלוויזיה ויש בתכנון גם משהו דוקומנטרי. ויש דיבור על גם על סרט אמריקני מסחרי. נראה מה יהיה".

"אוויר קדוש" מצטרף למסכת של סרטים פלסטינים שיוצריהם ילידי נצרת. ברשימה בין היתר מישל חלייפי ("חתונה בגליל"), אליה סולימאן ("התערבות אלוהית")  מהא חאג' ("עניינים אישיים") ועוד. סרור: "שאלו אותי באיזשהו פסטיבל בעולם אליו הגעתי איך זה שיוצאים סרטים כל כך איכותיים מנצרת ומיוצרים שנולדו שם. האמת? אין לי ממש תשובה לעניין הזה. אולי בגלל שיש לנו בתי ספר טובים. אולי בגלל שאנחנו קרובים לאקשן, אבל לא ממש בתוכו. אני לא יודע, אבל אני מקווה שזה יימשך".