"האדם הראשון" (ארה"ב 2018)

דרמה. סרטו של דמיאן שאזל, על פי תסריט שחיבר ג'וש סינגר בהתבסס על הביוגרפיה על ניל ארמסטרונג של ג'יימס ר. הנסן. 1961. ניל ארמסטרונג (ריאן גוסלינג), טייס ניסוי לחקר מעטפת האטמוספירה, מקורקע עקב סדרת תקלות בפעילויות מבצעיות בהן היה מעורב. במקביל הוא עושה הכל כדי לנסות להציל את חיי בתו קרן, שסובלת מסרטן במוח. למרבה הצער היא הולכת לעולמה. ארמסטרונג מגיש מועמדות להשתתף בתוכנית החלל "ג'מיני 2" של נאס"א ומתקבל. הוא, אשתו ג'נט (קלייר פוי) ובנם ריק עוקרים ליוסטון, כמו משפחות אסטרונאוטים אחרים. מודגשת בפניהם חשיבות התוכנית בהתמודדות נגד ברית המועצות על כיבוש החלל. לניל ולג'נט נולד בן נוסף, מארק. בד בבד הוא מעורב במשימות מסוכנות, של "ג'מיני 8" ואחרות, ונבחר לפקד על "אפולו 11", שאמורה להיות החללית המאוישת הראשונה שתנחת על הירח. ג'נט מכריחה אותו לספר לילדיהם מהם הסיכונים הכרוכים בטיסה. הוא נפרד ממשפחתו וממריא. ואז מגיע רגע הנחיתה ההיסטורית של ארמסטרונג, באז אולדרין (קורי סטול) ומייקל קולינס (לוקאס האס) על פני הירח - שהופכת לאחד האירועים ההיסטוריים הגדולים בתולדות האנושות. עם קייל צ'נדלר. 141 דקות.


האדם הראשון תמונת יחסי ציבור

"האדם הראשון" הוא בעיניי סרט גאוני. לא פחות. זו ביוגרפיה קולנועית  מגובשת, מעוצבת ובנויה לתלפיות בכל הרמות: ההיסטורית, הטכנית והרגשית. נראה כאילו שני הסרטים הקודמים והמכוננים של דמיאן שאזל, "וויפלאש" ו"לה לה לנד" (הוא יצר גם את "גאי ומדלין על ספסל בפארק", 2009) היו פרומואים מוצלחים לדבר הגדול הזה. זהו הסרט היחיד שבו לא הוא אחראי לכתיבת התסריט, אלא ג'וש סינגר. זה עשה כאן עבודה מעולה שהבמאי ידע לאמץ בחום. ניקח כדוגמה - אחת מיני רבות - את הפצע הפעור שהותיר בלבו של ארמסטרונג מותה בגיל שנתיים של בתו קרן. היא תופיע כמוטיב חוזר כאוב מספר פעמים לאורך הסרט. אהבתי מאוד גם את הבחירות האסתטיות הלא שגרתיות. שאזל הניח לצלם המצוין שלו, השוודי לינוס סנדגרן (שצילם לו גם את "לה לה לנד") ליצור סדרה ארוכה של אקסטרים-קלוזאפים וקלוזאפים, חלקם אפילו לא בפוקוס, שמבטאים את הפרטי-אישי-פנימי. וכשצריך, הוא פותח עדשה ומראה באופן מרהיב את התמונה הגדולה כולה. בחלק מהסצנות מלווה סנדגרן את הדמויות עם מצלמה רועדת נישאת ביד, המשמשת כמראה למצב הנפשי של הגיבורים. בכלל, ברמה הוויזואלית-אסתטית הסרט לא מפסיק להפתיע. כשחשבת שכבר ראית הכל, באה עוד זווית מקורית-ייחודית של התבוננות על האירועים. והיו לא מעט כאלה, למשל בסצנה המכוננת של הנחיתה על הירח. חובה גם להלל ולשבח את המוזיקאי המעולה ג'סטין הורוויץ, שכמו ל"לה לה לנד" חיבר גם ל"האדם הראשון" מוזיקה מרגשת הנוגעת בכל תא בגוף, תוך שימוש, בין היתר, בכלי נגינה של שנות ה-60 – המוג: מהגרסאות הראשונות של האורגן החשמלי. ברמת הבימוי יש כאן שילוב מרתק של סרט טכני - שלא מוותר על כל ההסברים הדרושים כדי שנבין את מורכבות משימת הנחיתה על הירח, והקושי והכאב העצומים של קבלה והשלמה עם קרבנות הניסויים בדרך שלא צלחו, בהם של השכן והחבר הקרוב אד ווייט (ג'ייסון קלארק) - והפעימה הרגשית שלו שכל כך נוגעת ללב וחודרת לנשמה בהרבה מעמדים אנושיים עדינים. את הקוליות הקרה, השקולה, המחושבת והלא מתלהבת מכלום כמעט של ארמסטרונג, משסעת אשתו ג'נט (משחק נפלא של קלייר פוי) בסצנה מסעירה בה היא מכריחה אותו לספר לשני בניהם הקטנים שהוא עלול לא לשוב מהמשימה. ומה נאמר על גוסלינג עצמו? נדמה לי שיש כאן המחשה מובהקת שהוא אחד מגדולי השחקנים האמריקנים של דורנו. באינטליגנציה הבלתי נדלית שלו. במבע הפנים שכל שריר בהם מספר משהו אחר. בביישנות שלו ובהחלטה לתת את כל כולו במשחק מינורי שלרגע לא מתלהם ומתפרץ. אני לא יודע מי יתמודד נגדו על האוסקר, אבל אני מעריך שהפעם גדולים סיכוייו יותר מאי פעם לזכות בפרס. ומעבר לכל, זהו קונצרט קולנועי אדיר, מתוזמן, מתוזמר ומדויק, של דמיאן שאזל, שבגיל 33 הופך לאחד הבמאים הגדולים בהוליווד. גם בנרטיב מוכר וידוע כל כך הוא מצליח לבנות מתח כאילו לא ברור איך כל הסיפור הזה יסתיים, ומפתיע בהתבוננות מקורית, שונה מהמקובל, על האירועים ששינו את העולם.

דירוג: ***** 

למועדי הקרנות 

"בערה" (דרום קוריאה 2018)

דרמה. סרטו של לי צ'אנג-דונג. יונג-סו (אה-אין יו) העובד כשליח במשרה חלקית, פוגש בכניסה לחנות את הא-מי (ג'ונג-סאו יון), שכנתו לשעבר בתקופת ילדותם באזור כפרי. הוא מספר לה שבכוונתו לנסות לכתוב ספר ושמי שהכי השפיע עליו בכיוון הוא ויליאם פוקנר. בין השניים נרקם במהירות קשר רומנטי והא-מי, העומדת לטוס לטיול באפריקה, מבקשת מג'ונג-סו שיאכיל את החתול שלה בעודה בחו"ל. והוא אכן מגיע לדירתה בקביעות ואף שהחתול מסתתר מפניו הצעיר משאיר לו אוכל, שוהה מעט בדירה ויוצא. כשהא-מי עומדת לשוב היא מתקשרת אליו ומבקשת ממנו שיגיע לנמל התעופה. אלא שאז מזומנת לו הפתעה לא נעימה: היא חוזרת יחד עם בחור אותו פגשה בטיול, בן (סטיבן יון). בתוך כך יונג-סו מנסה לסייע לאביו היושב בכלא לקבל שחרור וחסות של קצין מבחן. ובינתיים הוא מוזמן להצטרף לפגישותיהם החברתיות של הא-מי ובן, גבר עשיר הנוהג בפורש ויש לו דירה מפוארת, אם כי הוא מתקשה לפענח אותו ולעמוד על טיבו. ככל שעובר הזמן וג'ונג-סו לא מצליח לברר מיהו באמת בן המסתורי, הא-מי נעלמת לפתע כאילו בלעה אותה האדמה ולא עונה לטלפונים. יונג-סו מתחיל לחשוד ומנסה לברר האם בן, איתו חזרה מהטיול ואשר היה איתה מאז, אחראי להיעלמותה. 148 דקות.


בערה תמונת יחסי ציבור

סרט שיש בו שילוב מהפנט של מותחן, סיפור מסתורין ודרמה רומנטית. נראה כי תפקידו של בן במשולש שנוצר הוא להיות האבן בוחן, הנייר לקמוס, הטריגר שאמור להפעיל ולהניע את יונג-סו. אלא שזה פסיבי ומקבל די מהר את הדין, שהא-מי עזבה אותו לטובת בן. המתח כאן נוצר הן מנטייתו המזוכיסטית של יונג-סו להיות הגלגל השלישי במערכת, בעודו כובש את תסכולו על בגידתה בו של הא-מי ועדיין חש צורך לגונן עליה, לעקוב אחריה, אפילו מרחוק, ולנסות לדאוג לכך שלא יאונה לה כל רע, אף שהיא לא איתו. באחת הסצנות מפתיעים בן והא-מי את יונג-סו בביקור בביתו הכפרי. כשהא-מי נרדמת (יש לה נטייה לכך כמעט בכל מצב) לאחר שהשלושה עישנו ג'וינט, מספר יונג-סו לבן כי בעקבות נטישתה הפתאומית של אמו את בית המשפחה, אביו הכריח אותו לשרוף את בגדיה. בן, דמות חידתית ולא מפוענחת לכל אורך הסרט, מגיב שגם הוא אוהב לשרוף - חממות - אחת לכמה זמן ושבקרוב יעשה זאת שוב בקרבת מקום. יונג-סו נכנס לחרדות ובימים שלאחר מכן מתחיל לבדוק באובססיה האם חממתו ואלה של שכניו עדיין לא עלו באש, וגם פוצח במעקב קבוע אחר בן. עוד נעלם במשוואה, החתול של הא-מי, שלא נראה כמעט לכל אורך הסרט, מופיע לפתע ברגע קריטי לאחר היעלמה. "בערה" זו עבודת קולנוע מרתקת, עוצרת נשימה ובעלת נרטיב אניגמטי, לא מובן מאליו.

דירוג: ****  

למועדי הקרנות  

          
                 
"המנסרים מטקסס: ההתחלה" (ארה"ב 2018)

אימה. סרטם של ג'וליאן מאורי ואלכסנדר בסטילו. שנים רבות לפני אירועי סרט האימה האגדי "המנסרים מטקסס", הילד הצעיר למשפחת סוייר מאושפז בבית חולים לחולי נפש בעקבות תאונה מסתורית שמביאה למותה של בת השריף המקומי. עשור לאחר מכן סוייר הצעיר בורח עם שלושה אסירים אחרים מהמוסד הסגור. נפתח מצוד אחריו של רשויות החוק והשריף תאב הנקמה. סוייר פוצח במסע רצח מדמם בעקבותיו "יזכה" בכינוי המצמרר שהפך אותו לרוצח המפלצתי המפחיד ביותר בתולדות הקולנוע: "פני עור". 90 דקות



המנסרים תמונת יחסי ציבור

למועדי הקרנות