"סיפור אחר" (ישראל 2018)

דרמה. סרטו של אבי נשר. יונתן (יובל סגל), ד"ר לפסיכולוגיה ויזם החי בארה"ב, חוזר לארץ לבקשת גרושתו טלי (מיה דגן) ואביו שלמה (ששון גבאי), כדי שיצטרף למאמצים למניעת נישואי בתם ענת (ג'וי ריגר), שהיא גם נכדתו של שלמה, לבחיר לבה, שחר (נתן גושן). השניים הם חוזרים בתשובה שניהלו חיים הוללים, כולל שימוש בסמים, בחייהם החילוניים. כעת הם חלק מקהילה חרדית בירושלים וכאמור עומדים למסד את הקשר. בפגישה בין יונתן ובתו ענת צפים הרבה משקעים מהעבר והיא מסרבת לשקול את דרכה החדשה, כולל הנישואין לשחר, כשההכנות לאירוע כבר בעיצומן. שלמה, העוסק בגישור בין בני זוג, מבקש מיונתן שיחליפו במשימה שבמרכזה בני הזוג רמי (מעיין בלום) ושרי (אביגיל הררי), שלהם ילד בן חמש, איזי (אילאי ברז'ינסקי). האם הצטרפה לכת פגאנית ועל רקע זה היא בסכסוך קשה עם בעלה, כשהילד בתווך. יונתן מערב בתיווך ביניהם את ענת ובהמשך מגלה שבעלה המיועד שחר ממשיך לצרוך סמים. כשהדבר נודע לה היא עוזבת אותו, אך דווקא יונתן, החפץ בכך, מנסה לחבר ביניהם מחדש. ובינתיים רמי לוקח את איזי מגן הילדים אך לא מחזירו לאמו. נפתח חיפוש קדחתני אחריהם. עם אורנה פיטוסי, אסתי זקהיים. 112 דקות.




סיפור אחר, צילום: איריס נשר

מדובר בעוד חוליה מבריקה במסכת היצירה הקולנועית הארוכה והמפוארת של הבמאי אבי נשר. תוך שילוב הז'אנרים דרמה ומתח הוא מפלח, מפענח ומפצח שוב, באמנות ובמיומנות מרתקים, את הרבדים השונים של החברה הישראלית. למעשה, כבר מיצירתו הראשונה, "הלהקה", חוקר נשר (ש"סיפור אחר" הוא סרטו ה-20) את הישראליות לגווניה השונים, בעבודות שיצר כאן. הסיפורים המרגשים, המרקמים האנושיים והנופים המגוונים בסרטיו - מטילים זרקור על סוגים שונים של סיפורים מקומיים היוצרים יחד פסיפס אנושי מרהיב ביופיו. מבחינה נושאית, יש כאן בראש ובראשונה עיסוק מעמיק ביחסי הורים וילדיהם והשלכותיהם על חייהם. במקרה שלפנינו מדובר בשלושה צמדים כאלה: יונתן ושלמה, טלי, יונתן וענת ורמי, שרי ואיזי. ובתסריט המורכב המבוסס על מקרה אמיתי, שלכתיבתו חבר לנשר הפסיכולוג ד"ר נעם שפנצר, הנפשות הפועלות מתפתחות ומשתנות לכל אורך הסרט, מה שמעניק לו אנרגיה דינמית בלתי פוסקת. כמו כן עוסק כאן נשר שוב בתפר העדין והשברירי בחברה הישראלית הקיים בין העולם החילוני לדתי, ובסקרנות שלו כחילוני מובהק להתמודד עם הנרטיב האמוני. הוא עשה זאת כבר, כזכור, ב"הסודות" (2007) וכן ב"פלאות" (2013). זו גם פעם שלישית, אחרי "פלאות" ו"החטאים", שהוא ממקם סרט בירושלים, ומתעד בה לוקיישנים אקזוטיים (בעזרת הצלם המצוין מישל אברמוביץ', שעובד איתו רצוף כבר במספר סרטים) מזוויות אותנטיות שלא זכור לי שנראו. נשר גם מפעיל באופן פנומנלי את גלריית השחקנים העל-דורית שליהק לסרט זה - מששון גבאי ועד ג'וי ריגר. רובן המכריע של עבודותיו הן סרטי אנסמבל. ויש לו שיטה. מי שעבד איתו בעבר הוא כבר חלק מ"המשפחה" וייתכן שיזומן לפרויקט נוסף. כאלה כאן הם ריגר ("החטאים") ודגן ("פעם הייתי"). ובנישת הניו-קאמרס, אלה שנשר מטיל עליהם זרקור ומקדם אותם - ויש לו כאלה כמעט בכל סרט - צריך לציין את גושן, בתפקידו הקולנועי הראשון, וכן את אביגיל הררי ומעיין בלום. ולבסוף, הסיפור המורכב והמפותל שנשר רוקם כאן מפתיע שוב ושוב את הצופה עם טוויסטים בעלילה לאורך 112 הדקות  שלו (האורך הקבוע של סרטי נשר) ומספק חוויית צפייה מהפנטת.

דירוג: *****             

למועדי הקרנות

דוקומנטרי. סרטם של דני רוזנברג ויניב סגלוביץ'. לפני כעשר שנים קיבל על עצמו אורי זוהר לביים את הסרט "סיפורה של רקדנית" עבור מדרשת בנות חרדיות. הוא מסתייע בבוגרים טריים של בית הספר סם שפיגל. שני בוגרים מצטיינים אחרים של סם שפיגל, רוזנברג וסגלוביץ', מקבלים הזדמנות נדירה לתעד את צילומי הסרט ויותר מכך לשמוע לראשונה מפי זוהר את סיפורו המלא. כיצד כבר מגיל צעיר מאוד אהב קולנוע והיה מתפלח ל"בית העם" לידו גר, כדי לצפות בסרטים בהצגות יומית, ראשונה ושנייה. איך הפך מחבר ב"השומר הצעיר" למי שוויתר על היציאה לקיבוץ כהגשמה ציונית לטובת להקה צבאית. איך הפך למפקד הלהקה והכיר את אריק איינשטיין, חבר הלהקה. איך מבלי ללמוד כלל קולנוע עשה סרט קצר ואחר ביים, בהשראת "הללויה הגבעות" את סרט האוונגרד המהולל שלו "חור בלבנה". וכן הלאה. בד בבד עם בימוי הסרט על הרקדנית החוזרת בתשובה ונקרעת בין חיי הבמה והדת - נוצרת תחושה שזוהר עצמו מתגעגע במידה מסוימת ליצירת קולנוע ורואה גם את הדברים היפים שעשה בקריירה שלו. ממרחק הזמן הוא צופה בקטעים מסרטיו יודע להעריך גם אותם ולציין כי הטובים שבהם, "מציצים" ו"עיניים גדולות", נעשו בעצם עליו, על איינשטיין ועל בני משפחותיהם ואלה שסבבו אותם, וכך אכן נראו חייהם. עד שהגיע המפגש עם הרב זילברמן, ששינה אצלו הכל. 70 דקות.

אורי זהר חוזר, תמונה באדיבות סרטי יונייטד ו-HOT8

"אורי זוהר חוזר" (הטייטל מעט מטעה לכאורה – זה לא שזוהר חזר לעשייה קולנועית רצופה ובטח לא במגזר החילוני) הוא מסמך קולנועי מסעיר ומרתק. רוזנברג וסגלוביץ', כאמור בוגרים מצטיינים ובעלי קבלות על סרטים קצרים שהגיעו לפסטיבלים בינלאומיים, היו בני עשרכשזוהר היה כבר עמוק בתהליך החזרה בתשובה. ובכל זאת, הם למדו אותו ואת הקריירה המפוארת שלו, "הדביקו את הפערים" ויצרו פורטרט מרגש ונוגע ללב שלו. הם מתעדים את צילומי הסרט שעשה בעשור האחרון, "סיפורה של רקדנית", החושף מחדש את כישורי הבימוי שלו שלא החלידו למרות השנים הרבות בהן לא עסק ביצירה קולנועית, את הכריזמה המשכנעת, את ההומור הדק והשובב (שבא לידי ביטוי בין היתר בסצנה קורעת בבית עלמין) ואת האנושיות של היוצר הטוען שפעם היה לא אנושי, עשה דברים רעים מאוד ושהוא עדיין נאבק ביצר הרע. ברגישות הם מפצחים את המעטפת האמונית המגוננת עליו, ובעדינות מנסים לבחון האם הבימוי לא חסר לו למרות שאינו "תכלית החיים", כדבריו. הסצנות בהן הם מראים לו קטעים מסרטיו בהם לא צפה עשרות שנים ואשר מחזירות איזה חיוך גאה וברק יצירה בלתי נמנע לעיניו - מרגשות במיוחד. אלה הטריגרים שגורמים לו להיפתח ולספר בפשטות כיצד היצירה הקולנועית הייתה פעם תכלית החיים שלו. כיצד עבר מבימוי סרט למשנהו ויצר לבסוף באותנטיות בלתי אמצעית את הסרטים שבעצם תיארו את חייו וחיי חבריו בשנות ה-70. ואיך פגש את הרב שסיפק לו הוכחות לקיום האל (במרכאות או בלי) וגרם לו לפתוח בתהליך כואב ומסובך שהרחיק אותו מרוב חבריו. כתוביות הסיום מלמדות שהסרט שביים בשנים האחרונות, "סיפורה של רקדנית", הוקרן בקהילות חרדיות ברחבי העולם וזכה בהצלחה רבה, אך למרבה הצער לא ניתן לצפות בו. השחקנית המככבת בו חזרה בתשובה ולא הייתה מעוניינת להיחשף ולכן בסרטם של רוזנברג וסגלוביץ' פניה טושטשו. כן ניתן ללמוד שבמשך שנים לא ניתן היה לצפות בחומרים של הסרט "אורי זוהר חוזר" ורק לאחרונה התאפשר ליוצריו להקרין אותו. זכינו להיחשף לסרט דוקומנטרי שחובה לצפות בו.

דירוג: ****

"ילד יפה" (ארה"ב 2018)

דרמה. סרטו של פליקס ואן כרונינגן על פי מקרה אמיתי ובהתבסס על הספר שחיבר דיוויד שף. שף (סטיב קארל), עיתונאי מצליח של "הניו-יורק טיימס" ואיש משפחה למופת, אוהב את בנו ניק (טימותי שאלמט) יותר מהכל. כשדיוויד נחשף לעובדה הקשה שבנו היפה, המוכשר והחייכן בן ה-18, שגדל בחברה בורגנית מגוננת ותומכת, מכור לסמים קשים, ובעיקר לקריסטל מת', עולמו חרב עליו. מלא רגשות אשמה הוא מנסה להבין באיזה רגע חמק הבן האהוב מזרועותיו המגוננות והפך מילד תמים עם עתיד מבטיח לאויב הכי גדול של עצמו ושל המשפחה כולה. מתברר כי ניק מכור חסר תקנה לכל סם קשה אפשרי, מזריק הרואין לווריד וכל הניסיונות לשקמו במכונים המתמחים בכך נכשלים. הדבר מערער ומטלטל לחלוטין לא רק את חיי דיוויד אלא גם את התא המשפחתי החדש שבנה לאחר גירושיו מאמו של ניק, ויקי (איימי ריאן), עם אשתו השנייה קארן (מאורה טירני), אם שני ילדיו הקטנים. המצב החדש לוקח את האב, הבן ושאר בני המשפחה למסע ארוך שמשתרע בין ייאוש לתקווה, בין נפילה להזדמנות שנייה, בין כאב לאהבה כל כך גדולה שלפעמים נדמה שהיא  באמת חזקה יותר מהכל. 112 דקות.



ילד יפה, תמונת יחסי ציבור

נראה כי הפקדת בימוי הסרט על ידי "אמאזון" בידי הבמאי הבלגי פליקס ואן כרונינגן איפשרה את התוצאה הסופית המרשימה: דרמה חזקה, קשה, כואבת, בלתי מתפשרת. לא בטוח שבמאי אמריקאי היה הולך עם הסיפור הזה עד הסוף. ואן כרונינגן ביים ב-2012 בארצו את "קריסת המעגל השבור", סרט נוגע ללב על התמודדות של הורים עם מחלתה הסופנית של בתם הקטנה, ועקב כך התרסקות התא המשפחתי הנעים אותו בנו. כך שהוא טיפל כבר בחומרים דומים. ב"ילד יפה" הוא נכנס עמוק לתוך עורו של דיוויד שף, בלי לעשות לו הנחות. הוא מתאר את ההתמודדות הקשה שלו ראשית בצורך הנואש והאובססיבי להבין היכן טעה בכך שנוצר מצב, חסר כל היגיון והסבר מבחינתו, שבנו האהוב התמכר לסמים קשים. כרונינגן לא חס על הצופה בתיאור המסע הקשה שעובר שף עם בנו. ניסיונות הגמילה, החיבוק החם, האשליה והאמונה שהנה זה מאחורינו, ואז מפח הנפש שהילד שוב נעלם וחזר להשתמש.

דירוג: ****              

למועדי הקרנות

"קפסולה 1: אהבה שנאה" (ישראל 2018)

חיבור של שלושה סרטים קצרים שיצרו במאיות צעירות. את "מכתב אהבה למ״מ שלי" ביימה עטרה פריש. נועה (גילי בית הלחמי), מפקדת טירונים מסורה בצה״ל, מקבלת מאחת החיילות שלה מכתב אהבה מסתורי. גם לאחר ששמרית (רוית דור) מתוודה שהיא זו ששלחה אותו, נועה חושדת שהמכתב אינו אותנטי. הוא ייאלץ אותה להתמודד עם הדילמה שבין דבקות בכללי המשמעת הצבאיים, לבין הכמיהה שלה להרגיש, ולו לרגע, נאהבת. 20 דקות.
"הגברים שמעבר לגדר", סרטה הדוקומנטרי של אינס מולדבסקי, מתאר סיטואציה בה ישראלית יוצרת קשרים עם גברים מהגדה המערבית ורצועת עזה באמצעות אתרי היכרויות, ויוצאת למסע בשטחי פלסטין. דרך שיחות הטלפון והמפגשים עולות שאלות אודות מיניות, מגדר וכיבוש. עם אינס מולדבסקי, עיזאלדין נקשבנד, מאזין מיסלה, אחמד אסמר, עבאדי היג'אחי. 28 דקות.
"את מי את אוהבת יותר", סרטה של שירה פורת, מתאר סיפור פרידה בין אם (יבגניה דודינה) ובתה (הדס ירון), העוברת לגור עם החבר החדש שלה (עמרי רווה). מערכת היחסים המורכבת והאפלה שנוצרה בין השתיים במרוצת השנים נקטעת כעת על ידי אדם שלישי, נוכחות חדשה ששוברת את האיזון ומשנה את יחסי הכוחות וכללי המשחק. 21 דקות.



קפסולה 1: אהבה שנאה, תמונת יחסי ציבור

הרעיון לא חדש. כבר ב-1992 עלה למסכים הפיצ'ר "סיפורי תל-אביב" שכלל איחוד של שלושה סרטים קצרים שביימו איילת מנחמי ונירית ירון. ובינואר השנה הוקרן הבבתי הקולנוע "3 סיפורי ערבה" - חלק מפרויקט "קצר במדבר", מיסודו של פסטיבל סרטים בערבה. במקבץ החדש "קפסולה 1: אהבה שנאה", דיברו אליי בעיקר הסרט הפותח, "סיפור אהבה למ"מ שלי" והחותם, "את מי את אוהבת יותר". בראשון, הסיפור הכן של השתוקקות חבויה לאהבה מרתק, כמו גם משחקן הטבעי והמשכנע של גילי בית הלחמי ורוית דור. בשלישי זהו מרקם היחסים שנוגע בסדיסזם-מזוכיזם בין אם ובתה שיוצר דרמה טעונה, בה נוכחותו החדשה של החבר של הבת יוצר את שובר השוויון. יבגניה דודינה מפגינה כאן משחק מעורר אנטגוניזם על התעללותה בבתה. בא לך לחנוק אותה. "הגברים שמעבר לגדר" הדוקומנטרי אמנם מסקרן ומאתגר בהיותו סוג של חיפוש קשר של ישראלית עם פלסטינים, כשהדיבור הישיר והדגש הוא על סקס. אבל מהרגע שהעניין נקלט, מובן וברור והבמאית מתחילה לממש את משאלת לבה, הסיפור לא מגיע לכלל מיצוי ונותר אניגמטי.

דירוג: *** וחצי   

למועדי הקרנות      

"האלווין" (ארה"ב 2018)

אימה. סרטו של דיוויד גורדון גרין. 40 שנים בדיוק לאחר אירועי הסרט המקורי, שלטונות הכלא הנוח בו מוחזק הפסיכופת מייקל מאיירס מחליטים להעבירו לכלא נחות בהרבה, יחד עם עוד קבוצת אסירים. קודם לכן מגיעים לכלא סטודנטים לתקשורת, ארון קורי (ג'פרסון הול) ודנה היינס (ריאן ריס) המתעניינים בו מחקרית, מנסים לדובב אותו ואף מציגים לו את המסכה בה השתמש בסדרת הרציחות המצמררת שלו כבר בגיל שש שבגללה נגזר עליו מאסר עולם. מאיירס שומר על שתיקה מוחלטת, כדרכו. בהמשך כשהאוטובוס המעברי את האסירים ייכלא לתאונה, מאיירס ינצל את העניין, יברח לחופשי ויחדש את מעשי הרצח המזוויעים שלו. לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס) מתעמתת שוב מול הרוצח במסכה מייקל מאיירס בערב ליל כל הקדושים. מאיירס, אשר ברח מהכלא וייצא למסע הרג אכזרי בדרך להשלמת משימתו בת ארבעה עשורים, חוזר לרדוף את לורי לאחר שהצליחה לחמוק מידיו בפעם הקודמת. רק שהפעם בתה ונכדתה גם נמצאות על הכוונת של מאיירס. 106 דקות.

האלווין, תמונת יחסי ציבור



"ליל המסכות" (או "ליל כל הקדושים"), סרט המקור העצמאי ודל התקציב של ג'ון קרפנטר יצא ב-1978, הפך למוצר אימה פולחני ובעקבותיו נוצרו עוד שבעה סרטי המשך ואתחול הסדרה עם שני סרטים חדשים. מעמד דומה רשמו סדרות סרטי האימה הנוספות שהחלו את דרכן באותה תקופה, "סיוט ברחוב אלם" ו"יום שישי ה-13". הפרק האחרון בסדרת "לילה המסכות" יצא למסכים ב-2009. "האלווין", שג'ון קרפנטר הוא אחד ממפיקיו בפועל ואף חיבר את המוזיקה לסרט יחד עם בנו קודי ודניאל א. דייוויס, מתחיל היטב. שני הסטודנטים לתקשורת/ עיתונאים/ בלוגרים ארון ודנה מנסים לרדת לעומק נפשו האטומה של מייקל מאיירס ולחלץ ממנו מילה. התחושה בראשית הסרט היא שזה הולך להיות המשכון מחקרי שיעמוד סוף סוף על הסיבות שגרמו למאיירס להפוך לרוצח סדרתי פסיכוטי. אבל מה שאנחנו מקבלים בהמשך הוא עוד מאותו הדבר אליו הורגלנו שוב ושוב בסרטים הקודמים. חוץ מהצורך להרוג הרבה אנשים בצורות הכי מזוויעות ואיזה יצר נקמה בלורי ובבני משפחתה, אין לנו כאן כל חידוש. לא הסברים פסיכולוגיים, לא התפתחות כלשהי בדמות האילמת והרוצחת שמאחורי המסכה. שום טוויסט לא נרשם כאן. העלילה אמנם מתרחשת בימינו אלה, אבל הסטיילינג של הסרט ואווירתו מרגישים כמו חזרה לאייטיז, ומבחינת הסדרה, ייתכן שיש בכך היגיון. האם "האלווין" מפחיד? ובכן, לא ממש. אני מניח שהמעריצים השפוטים של סדרת סרטי "ליל המסכות" ישמחו לצרוח ולהתענג בחדווה גם על הסרט הזה. נקודת האור כאן היא ג'יימי לי קרטיס הנהדרת, שתמיד כיף לראות אותה.

דירוג: *** וחצי  

למועדי הקרנות

"לצוד את האויב" (ארה"ב 2018)

 אקשן. סרטו של דונובן מארש. ג'ו גלאס (ג'רארד באטלר), קפטן צוללת אמריקאית, יוצא למשימת חילוץ שמטרתה לאתר צוללת אחרת שנקלעה למצוקה. בדרכם לעברה נקלעים גלאס וצוותו למצוד ימי של מורדים רוסים המחזיקים בנשיא רוסיה זקארין (אלכסנדר דיאצ'נקו) כבן ערובה. אדמירל צ'רלס דונאגן (גארי אולדמן), המזהה מצד המורדים כוונות התקפיות כנגד ארה"ב, יועץ לנשיאה (קרוליין גודאל) להתכונן להתמודדות קרבית מסוכנת עם הרוסים. פרוץ מלחמת עולם שלישית נראה קרוב מתמיד, ועל כתפיו של גלאס מונחת האחריות הכבדה למנוע אותה. 121 דקות.

לצוד את האויב, תמונת יחסי ציבור



עבור שחקן אקשן טיפוסי כג'רארד באטלר זהו פרויקט מושלם המתאים לו כמו יד לכפפה. אבל הבעיה היא שהסרט כל כך אנכרוניסטי בעלילתו, בסוגו ובעצם גם בכל מאפייניו, שהוא ממש לא אטרקטיבי. "לצוד את האויב" נראה כלקוח משנות ה-80, מעידן סרטי האקשן של תקופת המלחמה הקרה בין הגושים. אין היגיון רב בסיפור והוא גם לא מעורר מתח פרנואידי ובהלה של פרוץ מלחמת עולם שלישית, כפי שהוא מתיימר. זה עוד מוצר מתח-אקשן אמריקני שבלוני שלא הושקעה בתסריטו מחשבה רבה מדי. גם האפקטים הממוחשבים שלו נראים מיושנים ולא עדכניים.

דירוג: ** וחצי

למועדי הקרנות