הבמאי ובנו כתבו יחד את "לשם ובחזרה", סיפורם של חיילי צה"ל שנפלו בשבי המצרי - עכשיו בתיאטרון העברי
מלחמה בכוחות הרשע
עשרה שבויים ישראליים, מהם ארבעה טייסים ושני אנשי צוות אוויר, מצאו עצמם בעיצומה של מלחמת ההתשה בכלא עבאסייה שבפאתי קהיר בתא שגודלו שישה מטרים רבועים. כדי להרוג את הזמן, העסיקו עצמם בכל דרך אפשרית.
באחת החבילות הנדירות מהבית, שהועברו על ידי נציג הצלב האדום, מצאו יום אחד את "ההוביט", ספרו המיתולוגי של ג'יי.ר.ר טולקין. האגדה הפנטסטית על יצור טוב לב, שמוצא טבעת קסומה ומנצח בכוח הרצון כוחות רשע שמאיימים להחריב את העולם, שבתה את לבותיהם.
ללא כוונת מכוון החלו בתרגום הספר, תחילה בעבור חבריהם השבויים שלא דברו אנגלית ולאחר מכן, כמעין אקט הישרדותי שהפך את השבי לקצת יותר נסבל, נטע בהם תקווה ומילא במשמעות את הימים בעבאסייה. "אלו היו שעות ש'גנבנו' מהשבי. הכי קרוב שאפשר לחופש בין כותלי הכלא", אמר באחד מאינספור הראיונות שנעשו איתו לאורך השנים, אלוף משנה, רמי הרפז, מארבעת הטייסים שחתומים על תרגום הספר לעברית לצד ששת אנשי צוות האוויר והלוחמים שעזרו בתרגום השירים שבו. התרגום, שנכתב באינטנסיביות במשך ארבעה חודשים בכלא בקהיר, ראה אור לאחר שחרורם ב-1977 בהוצאת זמורה ביתן והפך מהר מאד, גם בשל הסיפור שמאחוריו, לבן בית אהוד על מדף הספרים של חובבי ספרים רבים.
לשם ובחזרה, צילום: יוסי צבקר
מסעיר את הדמיון
המפגש בין הטייסים לספר של טולקין הסעיר גם את דמיונו של הבמאי והמחזאי, גדי צדקה. למעשה הסיפור שנחרט ומהדהד בו מילדות, הפך 40 שנה מאוחר יותר, לחומר בערה לכתיבת מחזה שעולה השבוע בבכורה בתיאטרון העברי ושוזר זה בזו את סיפור השבי ועלילת ההוביט.
"הייתי ילד קורא, 'תולעת ספרים'," הוא מספר. "אהבתי הרפתקאות. לא מעט פעמים ברחתי מהבית וכמה מהן הוחזרתי על ידי המשטרה. הרעיון של לעזוב את הבית ולצאת להרפתקה, שהוא נקודת המוצא של הספר, נגע בי מאד וקסם לי. הייתי בן עשר כשגיליתי את ההוביט בספריה העירונית ואני חושב שהתחלתי לקרוא בו בגלל סיפורם של הטייסים השבויים על הכריכה. זה נשאר לי בראש", הוא מספר ימים ספורים לפני הצגת הבכורה של המחזה שכתב בשיתוף עם בנו יהונדב, ובה משחקים ישי גולן, חליפה נאטור, גיל ויינברג, תום גל, יהודה נהרי, טל דנינו, מיכאל רוז'צקי ויניב קלדרון.
באחת מארוחות הערב בבית משפחת צדקה בבנימינה, שאל יהונדב מה הדבר הבא על הפרק בתיאטרון העברי, אותו יסדו הוריו, גדי ופנינה, בשנת 1996. גדי מלמל משהו על התלבטות בנוגע לאיזה סיפור על טייסים שתרגמו את "ההוביט" בשבי. "אם אתה הולך על זה, אני איתך", אמר יהונדב בלי למצמץ ולמעשה נתן אור ירוק למה שהפך לעבודת הכתיבה המשותפת הראשונה של השניים.
"יהונדב גדל בתיאטרון העברי. מגיל אפס הוא מתרוצץ מאחורי הקלעים ובחדרי החזרות במשך שתי עונות הפעיל את הסאונד והתאורה של 'קברט ז'בוטינסקי'. זה בדי.אן.איי", אומר צדקה בגאווה לא מבוטלת. ובכל זאת, אני מקשה, עשייה משותפת של אבא ובן זו משימה שלא בהכרח קל לצלוח. "משימה ראויה והרפתקה נהדרת", מדגיש צדקה האב ומוסיף: "כשאנשים צעירים ומוכשרים רוצים לבוא בשערי העולם הזה של העשייה התיאטרונית, התפקיד שלנו, כמו שאני רואה אותו, זה לפתוח את השערים רחב. יהונדב גדל על ההוביט ושר הטבעות והמבט שלו על המרחב הטולקינאי טרי ורענן. החבירה הזו הייתה מתבקשת".
לשם ובחזרה, צילום: יוסי צבקר
הרפתקה בתוך הרפתקה
את שם המחזה, "לשם ובחזרה", הציע יהונדב עוד לפני שצללו למעשה הכתיבה עצמו. השם מושאל מכותרת הספר שכותב בילבו ההוביט בספרו של טולקין – סיפור בתוך סיפור, מסע בתוך מסע, הרפתקה בתוך הרפתקה.
ביחד עם אביו צלל שוב אל מימיו העמוקים של הספר הפעם במסגרת תחקיר מקדים לקראת כתיבה. "הפירוק של ההוביט היה למעשה החלק הטריקי בכתיבת המחזה", אומר יהונדב ומסביר: "סיפורים על שבויים יש לא מעט אבל השאלה הייתה איך קושרים או מחברים בין הספר לסיפור השבי באופן הכי טבעי ולא מאולץ". במסגרת התחקיר המקיף נפגשו עם חלק מחברי הקבוצה. "הם לא ידעו לומר מדוע נבחר דווקא הספר הזה לתרגום וזה מעניין כי ברגע שאתה פותח את 'ההוביט', ברור שזה לא יכול היה להיות אף ספר אחר. העלילה, המוטיבים, הגעגועים הביתה, ההישרדות. הכל מתקשר. הבעיה הכי גדולה שלנו הייתה לוותר על חלקים בספר".
צדקה האב מהנהן בהסכמה. "הספר כתוב בשפה שירית גבוהה. זה לא עירית לינור, זו לא תל אביבית מדוברת, אלא אלתרמנית ושלונסקאית, משהו בקלאסיקה של הדבר משך אותם לפעולה הזו שהיא בלתי נשכחת. הם התחברו לזה דרך המצב הפנימי שלהם ויצרו את הסיפור הכי יפה שקשור להוביט במרחב האנושי", הוא אומר.
איך היה המפגש עם הטייסים השבויים?
גדי: "מה שמעניין, בעיני, זו ההבנה שאין בחזרה משם. 'פעם בשבי, לנצח בשבי'. כלומר המחשבה שאתה יכול להשתחרר מחוויית שבי, מופרכת ממש כמו זו שאפשר להשתחרר מפחדי ילדות. זה שם ואתה מקסימום יכול להחביא אותה מאחורי העמדות פנים. אחד הדברים שהכי נגעו בי במפגש זה שהם תמיד ביקשו שלא נפתח את הדלת בפתאומיות כיוון שכניסת החוקרים הייתה פתאומית. 45 שנים אחרי, הם עדיין חרדים מפתיחת הדלת. זו תסמונת קלאסית שמשקפת חוויה מתמשכת".
לשם ובחזרה, צילום: יוסי צבקר
"הערבי האינטלקטואל מפחיד אותנו"
כשמתבוננים ברפרטואר של התיאטרון העברי קשה שלא לראות קו מחבר שמציע תמונת מראה של המקום ויושביו. "לא פגשתי ביוון העתיקה מחזה כלשהו שלא עסק בחברה היוונית ובקונפליקטים שבתוכה. גם שקספיר, שלפעמים עשה הרחקת עדות מכוונת, ביקש לומר שמשהו רקוב בממלכת בריטניה. בתוך עמי אני יושב ואני סבור שהתיאטרון צריך לפגוש את עמו, לדבר עם עמו, לחפור בתוכו ולהפוך לו את האדמה שוב ושוב", אומר גדי צדקה. זה מחזיר אותו למחזה החדש. "במהלך החזרות אמרתי לשחקנים: 'באנו לפה כדי לעשות שלום'. אין סיבה אחרת לגעת בחומר הזה, אלא אם כן זו ההבנה שצריך לעשות שלום, לייצר מרחב חדש. התיאטרון, כפי שאני מבין אותו ומאמין, נועד להשכין שלום בעולם".
ליהקתם להצגה שני שחקנים שכל אחד מהם הוא מיתוס מקומי בפני עצמו. ישי גולן ("חטופים") שמשחק את איתמר, טייס פנטום ובכיר השבויים וחליפה נאטור ("בטווח יריקה", "יוליסס על בקבוקים", "ג'ידאריה") שמשחק את חוקר השבויים, קפטן עבדול עזיז. זהו מפגש פסגה ראשון בין השניים אם אינני טועה?
גדי: "נכון. תפקיד החוקר, למען האמת, נכתב לחליפה. היה לי ברור מלכתחילה שאותו אני רוצה לתפקיד. חליפה למד בבית צבי שנתיים מעליי והייתי מציץ בו משחק לא מעט. לא פגשתי אותו המון שנים, אבל ברגע שהתחלנו לכתוב את המחזה ונולדה דמות החוקר, זה היה ברור שהתפקיד שלו. כששאלנו את השבויים אם היו יכולים לחזור לשם עם מי היו רוצים להיפגש, כולם דברו על קפטן עזיז. זו דמות מורכבת, שכל כולה בין לבין – קשיחות ורכות, ערבית ועברית. גם חליפה שם. אני אגיד את זה אחרת. מה שהכי מפחיד אותנו, הישראלים, זה הערבי האינטלקטואל חד המחשבה. פועל הבניין לא מפחיד אותנו כי עליו אנחנו יכולים להתנשא. אבל חליפה, כמו שאמרתי להם גם בחזרות, הוא האנואר סאדאת שלנו, זה שעלה על מטוס ובא אלינו כדי ליצור מרחב אזורי חדש. הפנייה לישי היתה אחרי שצפיתי בראיון שנערך איתו. משהו בענווה, שהיא מרכיב מהותי בשחקן טוב, כבש אותי. המפגש בין שניהם היה משהו שהם חיכו לו הרבה שנים".
כלומר?
גדי: "בואי נאמר שהמרחב שאליו אנחנו שואפים בתיאטרון הוא מרחב של אחווה ותשוקה לעשייה משמעותית. לתפישתי התיאטרון נועד כדי להשכין שלום בעולם. כך אני מאמין וכך אני מבין את הדבר. אי אפשר לבוא למרחב הזה דרך יהירות, בטח לא יהירות ישראלית טיפוסית שמתנשאת על השכן והאחר. יש משהו מאד רך במפגש הזה".
אתה מדבר על עשייה של שלום ואני חושבת שזה אולי בעיקר התעקשות על נקודות החיבור במקום על המפריד. אולי זו הסיבה שאתם לא מתרגמים לעברית את כל השיח בין קפטן עזיז לסוהרים. זה נשאר בערבית והמבין יבין?
"אני אומר: תבינו לבד. תעשו את המאמץ. זה חלק מהחיים פה. אנחנו חיים במרחב הזה ראבאק, תתעוררו! חייבים לעשות סוף לכל חרדות הילדות שלנו שמהדהדות בתוכנו. חלאס. כולנו ערבים רק שחלק מאתנו היו כמה שנים בפולניה".
לשם ובחזרה, צילום: יוסי צבקר
"אני ערבי. אי אפשר לברוח מזה"
צדקה, בן העדה השומרונית, נולד בשכם. אחרי מלחמת ששת הימים התיישבה המשפחה בחולון. ערבית הוא דובר מהבית. הדיאלוגים בשפה הערבית וכל נושא המרחב הערבי במחזה, היו בתחום אחריותו. "לעבודה המשותפת כל אחד מאתנו הביא את תחום המומחיות שלו - יהונדב מטבע הדברים לקח על עצמו את המרחב הטולקינאי שפועם בו. המרחב הערבי היה בתחומי, כי אני ערבי. אין ספק בזה ואי אפשר לברוח מזה. איך כתב מאיר אריאל: 'בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה'. גם השבעים היה הצד שלי אבל לצד אלו היו דברים שדרשו חפירה משותפת והגענו אליהם ביחד כמו למשל כל נושא חיל האוויר והשבי שצללנו לעומקם יחד".
עבודת השזירה החלה, כשהבן והאב מביאים כל אחד מצדו למפגש את חומרי הגלם, אבל משהו חסר. קראו לזה - נתון בסיס בחוק יסוד: מהי דרמה. "היינו צריכים לפענח מהו הקונפליקט המרכזי של האנשים האלה שיושבים בשבי. אותה שאלה מרכזית של חיים ומוות שמניעה אותם", הוא אומר ומשיב באותה הנשימה: "אני חושב שהמרכז הוא עד כמה החיים שלך חשובים מול האתוס בו אתה חי".
זה מציף מחשבות על הנווט רון ארד, שאגב מהדהדות לאורך כל המחזה
גדי: "נכון. בהרבה מובנים זה פצע שהדור שלנו לא נתן עליו את הדין. יש אנשים שלעולם לא אסלח להם על הגמגום. כמו המתנגדים ברגע הזה בו אמורים היו לשחרר את גלעד שליט. התנגדות לחייו של אדם? איך אפשר לשאת את זה? איפה הרגש האנושי היסודי? רגעים כאלה, כמו הרגע שבו גלעד שליט חזר הביתה, מזכירים לנו שהקמת מדינת ישראל לא הייתה לשווא. יש לזה משמעות. שאלת מקודם על הבחירות הרפרטואריות של התיאטרון העברי אני חושב שאנחנו מבקשים להאיר את נקודות החסד במרחב שבו אנחנו חיים. יהונדב אמר את זה הכי מדויק כשהוא בא והניח את עלילת המחזה – האנשים האלה נמצאים שם כדי להציל אחד את השני. למה בחרנו בסיפור הזה, את שואלת? כיוון שאנחנו, כחלק מהחברה הישראלית שחיה פה, צריכים להתחיל לחזור ולדמיין מצב של ערבות הדדית".
אני אניח פה נושא פופוליסטי ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מזה. אתה מדבר על ערבות הדדית בחודש שנע בין חוק הנאמנות לרצח רבין. מעולם לא היינו מפולגים מזה ומילים יפות כמו "נאמנות", "תרבות" ו"ערבות הדדית" מרגישות לי מסיסות
גדי: "בדיוק בגלל זה התיאטרון לוקח את כל האוטומט הזה ושואל מה חשוב יותר - נאמנות או חיים? במרחב ההישרדות של שבי השאלה הזו מגיעה מהר מאד לבשר, לעצמות ולנשימה. יש כל מיני שאלות שצפות כמו האם שמירה על הגוף חשובה יותר משמירה על החופש? אני סבור שחופש זה המרחב העילאי הגבוה והחשוב ביותר שקיים. הסיבה ש פנינה ואני החלטנו להקים תיאטרון מלכתחילה הייתה לנוע בחופשיות ולא לחיות במרחב של כפייה. אתה כל הזמן פוגש בעשייה מתוך כפייה מנסיבות כלכליות. להקים גוף עצמאי שיצור על בסיס חופש, היה לב העניין גם אם פה ושם אנחנו נאלצים לעשות פעולות הישרדותיות כלכליות. חופש הוא ערך עליון ובכל קונפליקט סביב החופש, העמדה שלי ברורה".
יהונדב צדקה וגדי צדקה, תמונת יחסי ציבור
הישרדות היא שם המשחק
אני חוזרת שנייה לשם התיאטרון שהקמתם. אם דברנו מקודם על מרחב מכיל שמתעקש על הדומה ולא על המפקיד, מנין בא התיאטרון העברי?
גדי: "חווית היסוד שלי מול התרבות העברית מתחילה באברהם אבינו. לא סתם נכתב: 'לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. כלומר, אתה צריך להתרחק על מנת לראות את הארץ ולהבין את מהותך. ארץ היא לא תמיד רגבי עפר ואבנים. דבר נוסף ומהותי הוא שאברהם אבינו לא היה רק אביו של יצחק אלא גם של ישמעאל. כל מי שיברח מזה יפגוש קושי ואלימות ומחסיר מעצמו מרכיב מהותי בהוויה שלנו. אברהם העברי, יש אומרים, כיוון שעבר ממקום למקום ויש מחשבה בתנועה. יש שאומרים עברי, כיוון שחי מעברו השני של הנהר".
אין בזה מהמבדל?
גדי: "לא. אברהם אבינו הוא נקודת החיבור בינינו לבין שכנינו. לא קיימת נקודת חיבור אחרת. צריך לזכור את זה. אגב, יש בתיאטרון העברי שלוש הצגות שכתבתי בערבית ומופיעות בכל הארץ. 'בגדי המלך החדשים', מחזה מהפכני בנוגע להכרת המנהיגות שתרגמתי לערבית או 'שוקו וניל' שמתייחס לקבלת האתיופים בארץ. אנחנו יוצרים מתוך ובתוך המרחב השלם, הגדול והרחב שבו אנחנו חיים ואני חושב שזה סוד ההצלחה שלנו".
מהי הצלחה מבחינתך?
גדי: "אני חושב שהצלחה נמדדת בכך שמעשיך מקבלים מענה, כלומר שאנשים מתעניינים בעשייה. אני רוצה לצלוח את הפער והמרחק שביני לבין האחר".
צדקה מדבר ואני חושבת על ציטוט של טולקין בנוגע לרעיון המוביל את ההוביט. "אנו שורדים הודות לאומץ הלא נורמלי של אנשים קטנים המתייצבים כנגד משימה בלתי אפשרית, לעתים עד כדי עיוורון". הישרדות היא ללא ספק שם המשחק, בתיאטרון כמו בחיים.
ההצגה תעלה ברחבי הארץ. להזמנת כרטיסים באתר התיאטרון
לרכישת כרטיסים