אוויר לנשימה. ככה, פשוט. כמו האישה ללא קול שעל הבמה הלבנה אשר מניעה-פוערת את שפתיה כדי סדק, להבליע לתוכה עוד מהאוויר שהולך ואוזל. "כפית אוקיינוס" הם קוראים לזה, עוד צירוף מילים מבריק של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, מתוך "שמחה לאין קץ", שיר רֶחֶם, שמכיל את ומביט לעומק חולשותיו של אדם באהבה ובחמלה שאינן מוטלות בספק.

הערב, שיצרו השחקניות אביגיל ארנהיים ואנה גלפאנד בשיתוף עם הבמאי נועם בן אז"ר ובהשראת שימבורסקה, הוא ריאה ירוקה שמזמינה את הבאים בשעריה לנשום משך שעה נשימה נקייה, מזוקקת ומזככת ולהתמסר לְיופי מערבל נפש של תיאטרון פואטי או אם תרצו, פואטיקה בתרגום מאלף לבמה. 
 

כפית אוקיינוס, צילום: אלון סגל


הנפת דגל מתריסה
 
איפה להתחיל? אולי דווקא בסוף, באותו ציטוט מתוך השיר על "מוזגת החלב", ציורו הנפלא של ורמיר, אשר חותם את הערב. "כָּל עוֹד הָאִִִשָּׁה הַזֹּּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם/ מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם/ חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה/ בִּדְמָמָה וּבְרִִכּוּז מְצֻיָּרִים/ הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי/ לְקֵץ הָעוֹלָם". כן, נדמה שהטריו הבימתי הנפלא הזה הוא הנפת דגל מתריסה באופן חתרני להפתיע ואלגנטי להפעים מול כל מה שמתרחש שם בחוץ.

אז מה זה בכל זאת הערב הזה שמערבל שירה ותיאטרון – הפוגה? פסק זמן? קפסולת זמן. שתי נשים לבושות שכבות בגדים לבנות. קבצניות מהודרות בעולם פרום. על רצפת הבמה המוארת באור לבן, מאות פתקים לבנים מקופלים, ריקים ממילים. קרה כאן משהו קודם. מאיפה הן? לאן הן הולכות? מהו היקום שבו הן מתקיימות? באיזה זמן על ציר הזמן מתחולל כל זה? אף מקום וכל מקום. בכל זמן שהוא. הן, עומדות בתוך מזוודה לבנה, הן המסע והמשא. הן אתמול והיום. זיכרון והוויה.

זהו ניסיון שנועד לכישלון ונוגע ללב. הרצון להתרומם מעל כל זה, לצאת מהקופסא אל ים המילים שעוד לא נכתבו. זו תמונה יפהפייה, כמו רבות אחרות לאורך הערב, ששולחת במעורפל זרועות למחוזותיהם של סמואל בקט, חנוך לוין ופינה באוש. 
  


כפית אוקיינוס, צילום: אלון סגל

סוף העולם יחכה
 
מתוך מאות שיריה של שימבורסקה נכללים במופע שבעה שירים לצד ציטטות מתוך הנאום שנשאה בשטוקהולם בשנת 1996 עם קבלת פרס נובל. מעשה ברירת הטקסטים, לבטח אכזרי עד כאב, מדויק ומופתי. השירים שזורים בתחכום רב בתוך הפעולה הבימתית, מתפלשים זו בזה, כמו היו השניים מאז ומתמיד שלם. כמו הדמות המתפלשת בפיסות הנייר הלבנות, בולעת אותן, מתכסה בהן, שוחה בתוכן כשברקע "חיים בהמתנה", שמדבר כל כך יפה על תיאטרון החיים.

חַיִּים בַּהַמְתָּנָה./ הַצָּגָה בְּלֹא חָזְרָה./ גּוּף בְּלֹא מְדִידָה./ רֹאשׁ בְּלִי שִׁקּוּל דַּעַת.// אֵינֶנִּי מַכִּירָה אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁאֲנִי מְגַלֶּמֶת./ אֵדַע רַק שֶׁשֶּׁלִּי הוּא וְאֵין להחליפו.// לֹא הוּכַנְתִּי הֵיטֵב לרום כְּבוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים,/ בְּקֹשִׁי אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּקֶּצֶב הָעֲלִילָה המוכתב לִי./ אֲנִי מְאַלְתֶּרֶת אַף כִּי אֲנִי סוֹלֶדֶת מֵאִלְתּוּר./ עַל כָּל צָעַד וָשַׁעַל אֲנִי נִתְקַלְתָּ בְּאִי-יְדִיעָה...". זו טעימה. שווה לחזור למקור.

עיצוב התאורה (ג'ודי קופפרמן) כמו עיצוב החלל והבגדים (מאי ברנע), כמו תנועת הגוף והמשחק, כמו המוזיקה (ורד דקל) והמילים הנאמרות ואלה שלא, כל אחד מהאלמנטים המרכיבים את השלם השלם הזה, הוא עמוד תומך שבלעדיו יתפרק המבנה לגורמים. התאורה ששורפת באדום, כמו המוזיקה שפתאום מתגנבת כמו דהרת סוסים ספק אלקטרונית, כמו שברי ההברות שניתזות החוצה, מילים בלי מילים, כל אלה בונים מקימים עולמות יש מאין וזה צנוע ומרהיב ולוקה בשיגעון ומתקיים בגבולות שבין שינה לערות, בין נמנום ליקיצה, בין טירוף לחדות מחשבה הופכת קרביים.

כפית אוקיינוס, צילום: אלון סגל


הבחירה לדבר את "כל מקרה" בשני קולות מאפשרת קריאה חדשה בטקסט העצמתי של שימבורסקה וזה קסום ומצמית ומהפנט. יש בכל זה מאחז עיניים מקסים כמו הצעיף שהופך מול עיניך לתכריכים ולדגל כניעה לבן ולתינוק בן יומו עטוף בחיתול. אם לשאול משימבורסקה עצמה: "יהיה אשר יהיה מה שנאמר על התאטרון חסר הגבולות הזה, שאליו אמנם יש לנו כרטיס כניסה שתוקפו קצר עד לגיחוך, תחום בשני תאריכים מוחלטים; יהיה אשר יהיה מה שנחשוב על עולם זה – הוא מפליא".

הערב הזה, פלא בכל קנה מידה, מרגיש קצר כדי מצמוץ. במילים אחרות, קצר באופן כזה ששולח אותך החוצה מהאולם אל העולם עם תחושה של אי שובע, של רעב לעוד מזה, של רצון לחזור מהר הביתה ולשלוף מיד ממדף הספרים את שימבורסקה. תיאטרון שמפעיל, מאתגר, מניע את גלגלי המחשבה ומאלץ אותך לטייל פנימה והחוצה בין חוטי מחשבות לכאורה פרומים, מנהל דיאלוג שווה כוחות עם השירה. זה לא מובן מאליו.

כפית אוקיינוס, צילום: אלון סגל



"כל ידע שאינו מוליד שאלות חדשות גווע עד מהרה, מאבד את החום החיוני לחיים", אמרה שימבורסקה במעמד הענקת פרס נובל. בשעה הקצרצרה הזו, שהיא כפית אוקיינוס, יש תועפות של חום וחיוניות נדירים, יש יופי וקסם ושאלות על שאלות, יש אהבה, אנושיות וחרדה לאבדן האנושיות, יש התרסה וסקרנות כלפי טבע האדם ומבט מפוכח ובה בעת חומל, יש אור ותחושה בהירה שמציפה: כל עוד יש יצירות מסוג זה, אין העולם ראוי לסוף העולם. 

ההצגה תעלה ב-13 וב-31 בינואר 2019 בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע; ב-6 במרץ ב-20:00 בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע. להזמנת כרטיסים: 03-5611211, 08-6466657