מחול - שואה בקולנוע

שלושה סרטים המוקרנים כעת בבתי הקולנוע עוסקים מזוויות שונות בשואה - אחד עלילתי ("ללא גורל") ושניים דוקומנטריים ("דילמת הדריין", "מועדון בית הקברות").

סיפוריים אנושיים

השואה והדרמות האיומות שהתחוללו בה, מהווים אבן שואבת ענקית ליוצרי סרטים. מספיק להם לעלעל בדפי ההיסטוריה הכואבים והבלתי נלאים של המלחמה ההיא, כדי לאתר עוד ועוד סיפורים אנושיים. כפי הנראה שמפעל ההנצחה ואי ההשכחה וההכחשה, לפחות בכל הקשור לתעשיית הסרטים ולעוסקים בה שהנושא בנפשם, יכול להימשך בשקט ובהתמדה עוד זמן רב.

שלושה סיפורים אנושיים כאלה, עומדים בבסיס סרטים שעלו בשבועות האחרונים על מסכי בתי הקולנוע ברחבי הארץ לקראת יום השואה. "ללא גורל", ההונגרי העלילתי, המבוסס על סיפור אמיתי, ו"דילמת הדריין" ו"מועדון בית קברות" הדוקומנטריים, פרי עבודתם של יוצרים מקומיים, שהוצגו בבכורה במסגרת פסטיבל "דוקאביב", וכעת הם מוקרנים באופן מסחרי.

"דילמת הדריין" – מאמץ משפחתי

במאי הסרטים התיעודיים ארז לאופר ("מייק ברנט לס מואה טמה", "אדינבורו לא מחכה לי" והסדרה "יורים ושרים") מציג מאמץ משפחתי בו מעורבים עמוקות, נפשית ויצירתית, אביו נחום (שכתב את התסריט במשך חמש שנים) ואחותו מירי, שערכה.

נחום לאופר רצה בעצם לתעד את מעשה הברחתו מאירופה על ידי אמו, שבכך הצילה אותו מציפורני הנאצים. בעת שנבר בארכיונים בחיפוש אחר חומר אותנטי הנוגע למקרה האישי שלו, נתקל בשמה של רות קליגר, שהייתה פעילה של המוסד, בנוסף לעובדת היותה אישה יפה ובעלת קסם אישי כובש. הפוקוס עבר אליה. קליגר, מתברר, עשתה כל מאמץ במסגרת תפקידה לשכנע את יהודי אירופה לברוח מהיבשת העוינת, ובמקביל אף איתרה עבורם נתיבי בריחה ואמצעי תעבורה הולמים. היא וחבריה רכשו אנייה כדי להעביר באמצעותה לארץ יותר מאלף יהודים שהיו בהמתנה ביוגוסלביה, אבל לפתע התקבלה הוראה חד משמעית ממנהיגי היישוב בארץ, שקבעה שיש למכור את האנייה לבריטים, כדי לסייע במאמץ המלחמתי ובבלימת הגרמנים המתקרבים לפלשתינה. "דילמת הדריין" (שם הספינה) הנוראה שבה התחבטו קליגר ועמיתיה מהמוסד הייתה – האם לבצע את ההנחיה, ובכך לגזור את דינם של למעלה מאלף יהודים, שאם לא יימלטו בזמן יילכדו ויועברו למחנות הריכוז וההשמדה, או להפר את ההוראה ולהמשיך במשימה?

הסרט לא מהסס להעביר ביקורת על מנהיגי היישוב בארץ, שאמנם היו בהם אנשים טובים והומניים שרצו קודם כל להציל את היהודים המשוועים לעזרה, אך גם פוליטיקאים מחושבים, קרים וקטנוניים, שהחלטה מוטעית שלהם תעלה במחיר יקר של דם יהודי שיהפוך להפקר. הלאופרים מציגים את הדילמה מכל צדדיה, לא מהססים לנקוט עמדה, ולזכותם ייאמר שהם מביאים את עדויות הניצולים וסיפוריהם של אלה שמתו -באופן מאופק, מבלי לגלוש לרגשנות יתר. את המוזיקה המקורית לסרט חיבר יהודה פוליקר, שהזיקה האישית שלו לשואה התבטאה בסרט "בגלל המלחמה ההיא" ובאלבום המופת "אפר ואבק". הסרט מוקרן בתל-אביב, ירושלים, חיפה, ראש פינה, שדרות, קיבוץ מזרע ובית גבריאל (עמק הירדן).

מועדון בית הקברות

גם הבמאית טלי שמש ("חלומות טלוויזיה", "השמנה והיפה", "זהב לבן – עבודה שחורה") נאחזת בנצר משפחתי בסרטה "מועדון בית הקברות". אחת מגיבורות סרטה, מיניה רובין, בת 85, היא סבתא שלה. הגיבורה השנייה, לנה בר, בת 80, היא גיסתה של רובין וחברת ילדות שלה מלודג`, פולין. שתיהן כיום פנסיונריות. רובין הייתה פועלת והיא אלמנה ואם לשניים. בר הייתה משפטנית, ואף היא אלמנה ואם לשניים.

במקביל לסיפוריהן האישיים של שתי הנשים, ניצולות שואה, ומערכת היחסים המורכבת והטעונה המתקיימת ביניהן, מובאת עלילה מרכזית נוספת (שאף בה הן דומיננטיות), שכאילו הוצאה מהקשרה ויכולה להתקיים גם באופן עצמאי. במרכז הסיפור הזה מועדון חברתי של קשישים ירושלמים, בו חברות השתיים - קבוצה בת 20 איש, כולם ניצולי שואה, רובם פולנים, חלקם ייקים. הם נפגשים מדי שבת בעשר וחצי בבוקר בהר הרצל, ליד חלקת גדולי האומה, מתחת לעץ אורן ציורי, מכנים את עצמם "האקדמיה של הר הרצל". בעת קיום הפיקניק השבועי הם דנים בנושאי אקטואליה, תרבות ופוליטיקה, וגם בעניינים בוערים העומדים על סדר היום הלאומי והעולמי.

במשך כחמש שנים צילמה שמש את הנפשות הפועלות (הצלם הוא שרק דה מאיו, בן זוגה ואבי בנה), מבלי לדעת בוודאות שייצא מזה סרט. היא מגוללת, בין היתר, את סיפורי המשפחה הטרגיים של השתיים. מיניה ואחיה ישראל הוברחו על ידי האב רגע לפני ששאר בני המשפחה נלקחו לגטו לודג` ונספו בשואה. לנה שרדה את הגטו ואפילו את המחנות אושוויץ וברגן בלזן, אבל ראתה איך בני משפחתה מתים, מרעב או ממחלות קשות, לנגד עיניה, מבלי שתוכל להושיע.

שמש מגוללת את סיפור הישרדותן של השתיים לאחר השואה, כשנפגשו מחדש והקשרן ביניהן הפך לקשר משפחתי לאחר שלנה נישאה לישראל, אחיה של מיניה. לנה בחרה בגבר שבו היא בוטחת, יותר אולי מאשר אוהבת אותו, בעוד מיניה הייתה רומנטיקנית אמיתית וידעה טעמה של אהבה גדולה. בהמשך מתוארות ההיסטוריות המשפחתיות המקבילות שלהן, חייהן העכשוויים לאחר התאלמנותן, כולל מריבותיהן (בפולנית, אלא מה!), וכל זאת על רקע ההתכנסות השבועית של חברי המועדון האקסקלוסיבי בהר הרצל, ליד מצבות השיש הדוממות של בית העלמין.

הסרט מוקרן ברשת בתי הקולנוע "לב", במסגרת "דוקולב".

"ללא גורל" – למחוק את הטראומה

"איזה סופר היום אינו סופר שואה?", שאל רטורית הסופר-תסריטאי היהודי-הונגרי אימרה קרטס בנאום שנשא כאשר קיבל ב-2002 את פרס נובל לספרות. "לא חייבים לבחור את השואה כנושא כדי לסמן את הקול השבור ששולט באמנות האירופית המודרנית זה עשרות שנים. אקצין ואומר שאני לא מכיר אף יצירת אמנות טובה שאינה משקפת את המשבר הזה. מעולם לא ניסיתי לראות את הבעיה הסבוכה הזו הקרויה שואה, כקונפליקט הבלתי פתור שבין יהודים וגרמנים. מה שגיליתי באושוויץ הוא המצב האנושי, נקודת הסיום של הרפתקה גדולה, המקום שאליו הנוסע האירופי הגיע אחרי 2000 שנה של מוסר והיסטוריה תרבותית".

על פי תסריטו של קרטס, המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי, ביים לג`וש קולטאי (נסיון בימוי ראשון, בדרך כלל הוא מצלם, "מלנה", "מפיסטו", "להיות ג`וליה") את "ללא גורל". סיפורו של הנער גיורקה (מרסל נאג`), שביום בהיר אחד, כלשון הקלישאה השחוקה, מתהפכים חייו בבודפשט. תחילה יוצא אביו למחנות כפייה ולאחר מכן הוא עצמו נעצר ומובל עם קבוצה גדולה של יהודים, צעירים ומבוגרים, למסע מסויט בין מחנות ריכוז, שהאחרון שבהם הוא בוכנוולד. לאחר שגיורקה עובר מסכת ייסורים פיזיים ונפשיים, הוא מצליח לשרוד ועם תום המלחמה חוזר לבודפשט.

המסר של הסרט מתייחס ליום שאחרי, לא פחות מאשר לעינוייו של הנער במחנות. למרבה הזוועה מתברר לו ששכניו לשעבר בעיר הבירה ההונגרית, נוצרים ויהודים כאחד, מתייחסים באדישות, שלא לומר בהתנכרות, לניצול המחנות הכחוש ואחוז הטראומה. מבחינתם, הפרק האפל הזה בתולדות הונגריה, אותו הם לא ממש חוו על בשרם כמו גיורקה, כבר מאחוריהם, וכעת עליהם לשוב כמה שיותר מהר לחיים נורמליים. סבלו של הנער, שאיבד את משפחתו ואיכשהו נחלץ מפס הייצור של מכונת ההשמדה, והצורך לסייע לו - לא ממש בראש מעייניהם. ההתפכחות של גיורקה לנוכח הסיטואציה ההזויה אליה נקלע עם שובו לעיר הולדתו - שאמורה להיות ידידותית ומסבירת פנים, ובמקום זאת מפנה לו את גבה באירוניה מרה - מכה בו לא פחות מהגרועה שבהשפלות, אותן חווה בבוכנוולד.

הסרט מוקרן ברשת בתי הקולנוע "לב".