ההפקה החדשה של תיאטרון מלינקי בתמונע מנסה לעשות עם המחזה המיוחד הזה ובאמצעים של תיאטרון את מה שעשה אלבן ברג באופרה שלו.
וויצק כסמל
כוח המשיכה המיוחד של "וויצק" מאת גיאורג ביכנר הוא אחד הסודות המקצועיים המובהקים של אמנות התיאטרון, והדרמה הכתובה בפרט. המחזה שכתיבתו לא הושלמה, בנוי מ-28 תמונות קצרות, כמעט לקוניות, שמבעד להן מזדקרת דרמה אנושית גדולה השאובה מהמציאות החברתית, הדתית והפוליטית של אירופה באמצע המאה ה-18.
אחת התשובות האפשריות היא איכותו המיוחדת של הטקסט, לרגעים פיוטי, לרגעים חד כתער, ועם הרבה רעיונות, וכמעט בכל תחום. תשובה פופולרית יותר היא דמותו המיוסרת של וויצק, המייצג את שכבת העוני המרוד המנוצלת בידי כל מי שנמצא מעליה, אפילו אם המנצלים עצמם מנוצלים בידי כוחות אחרים.
כמו אדיפוס, או המלט, כך וויצק הפך לסמל, כדמות וכמחזה, ובמאים מחפשים פרשנויות חדשות, לעתים נועזות, חתרניות או ניסיוניות, וברמה זו או אחרת של אקטואליזציה. עיקרה של עלילת המחזה מספר על החייל וויצק שמפרנס את אהובתו ובנם כספר במחנה הצבאי, וכשפן-ניסיונות של רופא מטורף. בין לבין הוא שומע קולות הבוקעים מהאדמה, רואה חזיונות אפוקליפטיים, ונגרר לטירוף חושים כאשר הוא מגלה שאהובתו מפלרטטת עם קצין. מלחמת הקיום שלו נגמרת ברצח אהובתו ובטביעתו שלו בנהר.
המלחין אלבן ברג כתב אופרה על פי המחזה, בחר מתוכו 15 תמונות בלבד, והתווה דרך מסוימת בגישה אל הטקסט של ביכנר. הדרך הזאת היא בעיקרה ויתור על עיקר התמונות ההמוניות, על מרכיב הקרקס ועוד, והתמקדות ברורה במעשיו הישירים של וויצק, כחייל, כמאהב וכרוצח. יותר ויותר גרסאות צועדות בעקבות ברג, ורק לעתים נדירות יימצא מי שיעלה על הבמה את המחזה כפי שנכתב.
בישראל הועלה "וויצק" מספר פעמים, והגרסאות הזכורות ביותר הן זו שהועלתה בקאמרי לפני כארבעים שנה בבימויו של שמואל בונים ובכיכובו של עודד קוטלר, וזו שהועלתה באנסמבל עתים בבימויה של רינה ירושלמי ובכיכובם של שולי רנד ודינה בליי. לאחרונה הועלה המחזה בגרסה ניסיונית כאחת משלוש ההפקות הראשונות של "המעבדה" בירושלים.
דימה רוס במשחק מעולה
לאחר "הזר" ו"שושנת יריחו" שזכו להצלחה, מעלה קבוצת התיאטרון מלינקי גירסה חדשה ל"וויצק", בנוסח עברי קליט של רועי חן על פי תרגום של תומר ווימן, ובבימויו של איגור ברזין. הרושם הכללי המתקבל מההצגה הוא של הצגה קרה, מדויקת מאוד, בעירוב סגנונות, הנובעים אולי גם מאותם שינוים קלים או גדולים שהכניס רועי חן, ולא תמיד פעלו באותה רמת אנרגיה דרמטית או ריגשית שיש בטקסטים המקוריים.
ברזין בחר להבליט את אלמנט הקרקס המקורי של המחזה והפך אותו כמעט לסיפור מסגרת המיוצג על ידי שני ליצנים שטניים שפותחים את ההצגה ומעבירים אותה, לכאורה, מאוהל הקרקס המדומה, אל קרקע המציאות הקיימת. במסגרת הקרקס הזה גם מוצג לראווה סוס, שמשמש נושא להרצאה מדעית על תכונותיו האנטומיות, הפיזיות והמנטליות.
אבל השינוי המהותי ביותר הוא הסיום של המחזה כאשר הרופא, הסמל והקצין הורגים את וויצק, בלי קשר נראה לעין לכך שרצח את אהובתו, והטקסט המקורי המצמרר על רצח יפה כבר לא מתייחס אליה, כי אם לרציחתו של וויצק.
מעבר לכך אפשר לומר שאין שום דבר מהפכני או ייחודי בגרסה של ברזין, ומעלתה העיקרית היא במשחק מעולה של דימה רוס, כוויצק, קר מאוד, נוקשה, אבל רואה היטב את המתרחש, מבין את המערכת שהוא פועל בתוכה, ומבועת מפני המשמעויות הנגלות לו בחזיונותיו הלא מובנים לכאורה.
דינה לוין מצוינת כמריה, אהובתו של וויצק, ומשלבת היטב במשחקה בין המסירות האימהית, הנאמנות לוויצק, וההתעוררות הנשית הסוחפת שיוצר בה הקצין התאוותן, במשחק גברי מודגש של ואדים חליף.
אליאן וולג`י מגיש משחק מסוגנן מודגש מאוד בתפקיד הרופא (וגם כאחד משני הליצנים) וויטאלי ווסקובויניקוב מגלם את הסמל שהמוסר נר לרגליו, ורעיונותיו האקזיסטנציאליים, יחד עם הטירוף של הרופא, הופכים את המחזה לנבואה שחורה על החברה האנושית. אסתי נסים-סבידאנסקי בתפקיד השכנה, אמליאן עמנואל בתפקיד קאתי, ודני ברוק בתפקיד אנדרי משלימים את צוות השחקנים.
המוזיקאי גונב את ההצגה
הצוות הזה, בתלבושות טובות שעיצבה פולינה אדמוב, גם מתפקד היטב כפועלי במה בחילופי התפאורה המצוינת והיעילה ביותר שעיצב יורי קבישצ`ר, ואשר מתעוררת לחיים בעזרת תאורה עשירה ביותר שיצרו מישה צ`רנייבסקי ואינה מלקין-סולומון. איליה דומאנוב עיצב את התנועה.
את ההצגה גונב אדם אחד, המוזיקאי המדהים אלכסי סובה, שפותח אותה בנגינה עלי כינור (ואולי משום כך, ומשום איזכור מסוים לקונצרטו לכינור של אלבן ברג שבה ועלתה בי המחשבה על תרומתו של המלחין לפרשנויות המודרניות של המחזה). בהמשך הוא מנגן בכלים שונים את המוזיקה המקורית שלו, ונוכחותו על הבמה עוצבה כשל שחקן הנוטל חלק פעיל בדיאלוג עם השחקנים והטקסט.
זוהי אולי מעלתה המובהקת ביותר, גם אם איננה חדשנית כשלעצמה, של ההפקה הזאת של קבוצת תיאטרון מלינקי, שעם כל הצגה חדשה שלה היא שבה וקובעת נוכחות ברורה במרכז הפרינג` הישראלי.
לפרטים נוספים
26/04/2006
:תאריך יצירה
|