מחול - עולים השבוע: "ילד מחוק" ועוד

ג'ואל אדגרטון בסרט מרתק, "רכבת קלה" מביא פסיפס ישראלי ו"תמונה משפחתית" חסר עומק

"ילד מחוק" (ארה"ב-אוסטרליה 2018)

דרמה. סרטו של ג'ואל אדגרטון על פי סיפור אמיתי. ג'ארד (לוקאס הדג'ס) יוצא מהארון בגיל 19 בפני אימו ננסי (ניקול קידמן) ואביו מרשל (ראסל קרואו), מטיף בפטיסטי, המתגוררים בעיירה אמריקאית קטנה. הוריו של ג'ארד מתקשים לקבל את הבשורה ובהוראת הכומר של העיירה מנסים למצוא פתרון לבנם. בפני ג'ארד מוצב אולטימטום קשוח: או שיצטרף לסדנת המרה לנערים הומוסקסואלים, הנתמכת על ידי הכנסייה, או שמשפחתו תנטוש אותו. הצעיר רוצה לרצות את הוריו ומצטרף לסדנה השמרנית והבלתי מתפשרת, בה מנסים לכפות על צעירים נבוכים לשנות את נטיותיהם הטבעיות בדרכים מדכאות ומשפילות. 115 דקות.

הסרט מבוסס על מקרהו האמיתי של ג'רארד קונלי שפרסם ב-2016 ספר ובו פירט את זכרונותיו מאותה חוויה טראומטית של הסדנה אותה נאלץ לעבור, ועל פיו עיבד הבמאי ג'ואל אדגרטון את התסריט. זהו סרטו השני באורך מלא כבמאי של אדגרטון האוסטרלי (הקודם היה "המתנה"). הוא בדרך כלל שחקן, ומופיע בתפקיד מדריך הסדנה גם בסרט זה, בעוד אחיו נאש הוא הבמאי במשפחה, ושחקן אף הוא. אף שמדובר בסיפור טעון, בעל מעמדים קשים, משכיל אדגרטון לשרטט סיפור שהדרמה בו כבושה, מינורית ומאופקת בדרך כלל, ובכך הוא דווקא מגביר את עוצמתו של הסרט, על השלכותיו. סדנאות ההמרה, דוגמת זו בה עוסק הסרט, ידועות לשמצה ומנוגדות לטבע האנושי כידוע, אלא שגורמים דתיים פונדמנטליסטים ואולטרה-שמרנים עדיין מאמינים, גם בימינו אלה, שביכולתם להפוך הומואים לסטרייטים. הסרט מיטיב לתאר את הקונפליקט של נערים רבים הנאלצים להיכנס למעבדת ניסויים אנושית בלתי אפשרית, המובילה לעיתים לצעדים קיצוניים, כמו התאבדות. אדגרטון, שחקן כאמור, מתגלה כאן ככותב מצוין וכבמאי שחקנים מעולה. כמעט כל דמות בסרט, ולא רק אלה המגולמות על ידי השחקנים הראשיים הדג'ס, קידמן וקרואו המצוינים, מפותחת ומאופיינת, על תכונותיה - כשהתוצאה היא הרכבת פסיפס מגוון בעל מרקם אנושי מרתק. מומלץ מאוד.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

ילד מחוק, באדיבות Tulip Entertainment

"רכבת קלה" (ישראל 2018)

דרמה. סרטו של עמוס גיתאי. סדרה של אפיזודות, משעשעות, דרמטיות ומה שביניהן, המתרחשות כולן בתוך הרכבת הקלה בירושלים, ועל רציפים ותחנות שבדרך. במהלך נסיעת הרכבת מתפתחות אינטראקציות שונות בין הנוסעים בה, מתפתחים דיאלוגים שונים, ואנחנו מתוודעים למגוון עשיר של טיפוסים, רובם ירושלמיים, חלקם חיצוניים, המשרטטים מציאות ישראלית מסוימת. הסיטואציות היומיומיות במהלך נסיעה שגרתית ברכבת חושפות סיפורים אישיים של אנשים ממגזרים ומגדרים שונים: חילונים, דתיים, שוטרים, חיילים ואנשי ביטחון, תלמידי ישיבה, סטודנטים, נערות מתבגרות, זוגות תמהוניים, ערבים, אוהדי בית"ר, תיירים וצליינים מוזרים. עם אחינועם ניני, למיס עמאר, לירון לבו, יובל שרף, קרן מור, חנה לסלאו, מאיסה עבד אלהאדי, מיטל דוהן, הילה וידור, רותם אבוהב, רמי הויברגר, יעל אבקסיס, משה פרסטר, מתיו אמלריק, אליאס אמלריק, יהודה אשש, יעקב רביץ, חיים ויסמן, אדם פרופ, מנחם דוד נילינגר, ג'יל בן דוד, רם שפינוזה מזרחי, לונא מנסור, אמיר בושרי, פיפו דלבונו, מנחם לאנג, אחינעם קפון, ישראל פניאל, מוראד חסן, מיכל עוזיאל, מאיה נשאשיבי, קאדר הריני, ערן סבאג, תומר רוסו, מוזי ראפס, מיכאל גריילסאמר, מרי לואיז בונדי, תמר בלוך. 94 דקות.

גיתאי מרכיב פנורמה אנושית מגוונת, המורכבת מאנשים הנוסעים ברכבת הקלה בירושלים. חרדים שרים "גשר צר מאוד" ושומעים דרש; מאמן מחו"ל של בית"ר ירושלים מנסה לומר כמה מילים לעיתונאית והצלם שלה המנסים לראיינו אך עוזר המאמן הישראלי הנלהב שלו קוטע את דבריו בכל פעם; בחורה ערבייה מבטאת את כאבה ותסכולה ממצב בני עמה כאן; מאבטח הרכבת מתחיל עם בחורה יפה והיא נחלצת ממנו ופוגשת חברה מבוגרת ממנה ומספרת לה על המאהב הנשוי שלה שהיא בדרך לפגישה איתו; איש כנסייה המדקלם לעצמו דברים מספר קודש מנסה להיצמד אליה אך היא נפטרת גם ממנו והוא ממשיך בשלו לבד עם עצמו; גבר צרפתי מקריא לבנו את רשמיו של גוסטב פלובר בעת שביקר בעיר הקודש ירושלים והתאכזב ממנה. אלה ועוד מקבץ סיטואציות ונפשות פועלות שונות מרכיבים את הסרט לאורך שעות היום והפעילות של הרכבת. ההרכב האנושי מאפיין חתך רוחב מסוים של החברה הישראלית, ובעיקר זו הירושלמית, והקונפליקטים החברתיים והפוליטיים הרוחשים בה. אלא שהסרט מתפתח לרוחב, בונה אווירה אך נעדר פאנץ' שיגדיר ויאפיין אותו יותר ברמת הסיפור. כך נותרת היצירה כתמונת מצב בתנועה, יפה כשלעצמה אך כזו שאינה מתפתחת דרמטית בעודה עוברת מתחנה לתחנה.

דירוג: *** וחצי

למועדי הקרנות

רכבת קלה, צילום: אוליבייה פיטוסי

"תמונה משפחתית" (ארה"ב 2018)

דרמה. סרטו של פול דאנו, על פי הרומן של ריצ'רד פורד מ-1990. ג'ו בן ה-14 עובר לעיירה הקטנה גרייט פולס שבמונטנה של שנות ה-60 עם הוריו, ג'נט (קארי מאליגן) וג'רי (ג'ייק ג'ילנהול), עקרת בית ומומחה גולף. חייהם אינם מושלמים, אבל הם מתנהלים על מי מנוחות. כשג'רי מאבד את מקום עבודתו, ואיתו גם חלק גדול מגאוותו, הוא מחליט להצטרף למשלחת שתצא להילחם בשריפות יער המשתוללות מחוץ לעיירה. אשתו ובנו נשארים מאחור לבד במשך שבועות ארוכים. בהיעדרו של ג'רי, מקבל ג'ו על עצמו את תפקיד המבוגר ומשתדל לשמור על שגרת חיי הבית, אלא שג'נט המשועממת מתחילה לנהל רומן עם וורן (ביל קמפ), אדם אמיד המבוגר ממנה בהרבה, והמרקם המשפחתי נסדק. ג'ו עוקב בדאגה אחר המתרחש ויודע שכאשר אביו יחזור הדברים כבר לא ייראו כבעבר. 104 דקות.

זהו סרטו הראשון כבמאי של השחקן פול דאנו, שהפליא לעצב את דמותו המורכבת של בריאן ווילסון, גאון המוזיקה ואיש להקת ה"ביץ' בויז", בסרט "אהבה וחסד". כאן מנסה דאנו, שעיבד את התסריט מספרו של פורד יחד עם בת זוגו השחקנית זואי קזאן (נכדתו של הבמאי הנודע איליה קזאן), לעצב קולנוע מסוגנן מסיפור שעניינו התפוררות משפחה. כל זאת על רקע שנות ה-60 והתעוררות הרוח הנשית הפמיניסטית. מערכת היחסים בין ג'נט וג'רי נראית קבועה, כבויה, נעדרת כל ניצוץ חיים ותשוקה. וכאשר הוא מאבד את עבודתו, שהייתה העוגן המשפחתי, נראה כאילו ניתק המיתר האחרון שעוד חיבר בינו ובין אשתו. ואז הוא יוצא לסייע במלאכת הכיבוי של השריפה הגדולה המשתוללת באזור, והאישה מנצלת זאת כדי לבגוד בו עם מאהב מבוגר שאולי יחלץ אותה מתוך חייה המשעממים, משמימים וחסרי הריגושים וגם ישמש לה כמשענת כלכלית. היא נואשת לשינוי, והבן המתבגר ג'ו צופה במתרחש בחוסר אונים, נאלץ לקבל את השינויים הלא נעימים לו, עד שובו של אביו. מצד אחד, דאנו מצליח לייצר נוסטלגיה לתקופה בה עוסק סרטו, שנות ה-60 המנומנמות באופיין בעיירה הפרובינציאלית, אך נסיונותיו לצקת אווירה ואופי מסוגננים לעבודתו לא צולחים משום ששבלונת הנרטיב שלו דלה וחסרת עומק. קשה לפענח את הדמויות ולהזדהות איתן, אף שמאליגן וג'ילנהול (שתפקידו קטן בהרבה משלה) עושים עבודה טובה. נראה כי משהו בסיסי בעלילה לא עובד, וגם כשהעניינים מתעוררים ומתחממים בחלק האחרון של הסרט, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

דירוג: ***

למועדי הקרנות

תמונה משפחתית, באדיבות בתי קולנוע לב

"הבית" (ארה"ב 2018)

מתח. סרטו של ג'ורג' רטליף. בניסיון אחרון להצית מחדש את הניצוץ במערכת היחסים המתפוררת שלהם, בריאן (אהרון פול), שגילה כי אהובתו קאסי (אמילי רטאייקאוסקי) ניהלה רומן עם חברו הטוב ומתקשה לעבור הלאה למרות התנצלויותיה, שוכר יחד איתה וילה יפהפייה ורומנטית בכפר באיטליה, באמצעות אתר להשכרת בתים. הווילה מקסימה ומפנקת, אלא שמפגש מקרי של קאסי עם השכן פרדריקו מעורר את קנאתו של בריאן. במקביל מתברר שמישהו צופה מרחוק בהתנהלותם בווילה דרך מסכים וגם מנסה להסית אותם זה נגד זה. מהר מאוד הם מוצאים עצמם משתתפים במשחק סקסי, מציצני ומסוכן, שבמהלכו יגלו כי אדם שחשבו שבו יוכלו לבטוח, עלול להיות אנטגוניסט ובוגדני. 97 דקות.

ניסיון כושל וחובבני של ג'ורג' רטליף, במאי בינוני ונטול קבלות מרשימות, ליצור סרט שיהיו בו מרכיבים של דרמה, מתח ורומנטיקה, ושהתבשיל הזה יעבוד. ראשית, הסיפור שבבסיסו הטראומה של בריאן, לנוכח הגילוי שאהובתו בגדה בו וחוסר יכולתו לתפקד איתה במיטה עקב כך (הוא מדמיין את אקט הבגידה בעיני רוחו כסיוט נורא), נראה קלוש ולחלוטין לא אמין. היא אמנם מנסה לבנות מחדש את האידיליה ביניהם, אך כניסתו לתמונה של פרדריקו לא רק שאינה משפרת את המצב אלא הופכת את ההתרחשויות לאבסורדיות ומופרכות עוד יותר. וגם בסופו של עניין, כשאנחנו מבינים מה עומד מאחורי הכל, הפיתרון רדוד, שטחי ולחלוטין לא מספק. תוסיפו לכך את אהרון פול ואמילי רטאייקאוסקי, שחקנים בינוניים לחלוטין, שלא לומר רעים, וקיבלתם עבודת קולנוע גרועה במיוחד.

דירוג: **

למועדי הקרנות

הבית, תמונת יחסי ציבור

"אהבה וכשכושים אחרים" (אנגליה 2018)

קומדיה. סרטה של מנדי פלטשר. שרה פרנסיס (ביטי אדמונדסון) היא רווקה לונדונית עסוקה ומתוכננת. הדבר אחרון שהיא צריכה זה מישהו לדאוג לו, שלא לדבר על מישהו שמרייר, נוחר ואוכל נעליים. חייה משתנים לחלוטין כשהיא מקבלת בירושה מסבתה שהלכה לעולמה את פטריק, כלב גזעי מסוג פאג, מפונק וחינני. פטריק הקטן עושה בלאגן גדול בחייה המאורגנים של שרה והיא נחשפת בזכותו לעולמות ואנשים חדשים שהופכים את שגרת יומה לצבעונית ומטורפת. עם טום בנט, ג'ניפר סונדרס, אמילי אטאק, צ'רי לונגי, ברנרד קריבינס. 94 דקות.

מנדי פלטשר היא במאית טלוויזיה ותיקה והמעבר שלה לקולנוע (זהו סרטה השני) לא כל כך מוצלח, בלשון המעטה. זו אמורה להיות קומדיה, אבל התחושה כאן היא של ניסיון להצחיק בכוח. להתאמץ לייצר את הגאגים, עם הפאג המתוק ובלעדיו, וזה ממש לא עובד. גם השחקנית הראשית, ביטי אדמונדסון, מגיעה מתחום הטלוויזיה וממש לא מרשימה כאן. לא לגמרי ברור האם זה משום שנפל לידיה תסריט גרוע (אותו כתבה הבמאית פלטשר יחד עם ונסה דייוויס ופול דה ווס - מאמץ קבוצתי כושל), או שהיא פשוט שחקנית לא טובה, אבל התוצאה בעייתית מאוד. אוסף של סצנות שהעילה להן היא להפוך את פטריק לטריגר לשינוי שחל בחייה האישיים והרומנטיים של הגיבורה. אירועי הסרט הזה - ויסלח לנו פטריק החמוד, שהוא דווקא אחלה - נראים יותר כקשקושים מאשר ככשכושים.

דירוג: **

למועדי הקרנות

אהבה וכשכושים אחרים, באדיבות Tulip Entertainment