מחול - עולים השבוע: "מרי מלכת הסקוטים" ועוד

סרטה של ג'וזי בורק מוצלח במיוחד, "שלושה זרים זהים" הוא דוקו מעולה ו"המורה למוזיקה" בינוני

"מרי מלכת הסקוטים" (אנגליה 2018)

דרמה. סרטה של ג'וזי בורק, עיבוד לרומן של ג'ון גאי - "מלכת הסקוטים: חייה האמיתיים של מרי סטיוארט". העלילה מתרחשת במאה ה-16. בגיל 16 הייתה מרי סטיוארט (סירושה רונאן) מלכת צרפת, ובגיל 18 כבר אלמנה. במקום להינשא בשנית כפי שמייעצים לה, היא בוחרת לשוב למדינתה סקוטלנד ולתבוע את כתר מלכותה. אלא שאליזבט הראשונה מולכת באנגליה ובסקוטלנד ובין השתיים מתפתח מעין מאזן אימה. אמנם הן קוראות זו לזו אחותי, אך אליזבת חוששת שמרי תאיים גם על מלכותה שלה. מתברר שהשתיים יריבות זו לזו גם בתחום האהבה והקמת משפחה, ובידי מרי עולה להביא לעולם ילד, מה שמגביר את קנאתה של אליזבת בה. בגידה, מרד וקונספירציות יאפיינו את מאבקן של שתי המלכות זו בזו, בעודן פועלות בתוך עולם גברי מובהק ומתמרנות אותו לצרכיהן. 124 דקות.

עבודת קולנוע שכל כולה ווימן-פאוור. שתי מלכות כגיבורות קולנועיות, ואת סיפוריהן מביאה במאית. זהו סרטה הראשון של ג'וזי בורק, המשמשת בשוטף כמנהלת אמנותית של תיאטרון קטן בשם "דונמר וורהאוס" בקובנט גרדן, לונדון. ההפקות שיצרה שם הגיעו לבמות ווסט אנד וברודוויי וזכו בפרסי אוליבייה (על שם סיר לורנס אוליבייה, המוענק בעבור מצוינות בתיאטרון). טבילת האש שלה במדיום הקולנועי מוצלחת במיוחד. עלה בידה ליצור סרט מופק, מושקע ומסוגנן במידה, אם כי בגדול די ריאקציונרי בכל הקשור לשחזור התקופה ושרטוט אווירתה. בשרטוט שאותו מובילות שתי כוכבות מוכשרות. סירשה רונאן, המוכרת לנו מ"ליידי בירד", "ברוקלין", "כפרה" ועוד, מרכיבה באופן מעורר הערכה את דמותה של המלכה מרי סטיוארט כאישה צעירה, אך כבר אמיצה, חזקה ונחושה. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה וכיצד לממש זאת. היא מצליחה להטיל את מלוא כובד שלטונה על הגברים הסרים למרותה. דמותה של אליזבט, הקצת פחות דומיננטית בסרט, בגילומה הטעון והמאוד אפקטיבי של מרגו רובי, אותה ראינו ב"אני טוניה", "הזאב מוול סטריט" ועוד. היא מלכה פרנואידית, מתוסכלת וממורמרת, שחלתה באבעבועות ומרגישה שמול נשיותה הכובשת של מרי אין לה מה למכור. הרי כבר אמרו שגם ביחסים ענייניים לכאורה בתוך מערכות השלטון - בעצם הכל אישי. את ההפקה הגדושה והמורכבת מובילה ג'וזי בורק במיומנות מפתיעה, ולא נותנת לחוסר ניסיונה בעשיית סרטים לנהל אותה. מסקרן יהיה לראות את סרטה הבא.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

מרי מלכת הסקוטים, באדיבות Tulip Entertainment

"שלושה זרים זהים" (אנגליה 2018)

דוקומנטרי. סרטו של טים וורדל. ניו-יורק, 1980. שלושה בחורים יהודים בני 19 - בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן - מגלים בדרך מקרה שהם שלושה אחים שנולדו כשלישיה זהה, הופרדו בלידתם ונמסרו לאימוץ למשפחות שונות באזור ניו-יורק. האיחוד המשמח הופך את השלושה לסנסציה מתוקשרת. עיתונים מפרסמים כתבות עליהם, הם מוזמנים לתוכניות טלוויזיה, נעשים סלבריטאים מבוקשים, הופכים חברים טובים, מבלים המון יחד ובהמשך אף פותחים יחד מסעדה. בניסיון לחשיפת עברם הם מגלים כי נולדו לאישה צעירה מאוד שנכנסה להריון, לא יכלה לגדל אותם ומסרה אותם לאימוץ ב"שירותי לואיז וויז", סוכנות אימוץ גדולה וידועה לתינוקות יהודים. משם הם הועברו לאימוץ, כל אחד למשפחה בעלת רקע חברתי וכלכלי אחר. בהמשך יתברר שמאחורי סיפור מסירתם לסוכנות והעברתם למשפחותיהם המאמצות, בדומה לזה של תאומים אחרים, מסתתר סוד גדול ונורא, שישפיע דרמטית על חייהם. 96 דקות.

מסרטי התעודה היותר מגובשים ומרשימים של הזמן האחרון. במאי הסרטים הדוקומנטריים טים וורדל לקח סיפור אישי ואנושי מדהים והרכיב את הנרטיב שלו כמו סרט מתח מרתק. הוא נפתח בסוג של נס, כששני זרים זהים נפגשים באקראי, מגלים שהם תאומים שהופרדו בלידתם, ואז מצטרף אליהם זר-תאום שלישי. אבל לאחר שהתקשורת חוגגת עליהם מתחיל וורדל להציג את התחקיר היסודי, המוקפד והמדויק שלו, בו הוא מנהל מעקב אחר הדרך בה אומצו השלושה, מה עבר עליהם כאשר הגיעו למשפחות המאמצות. וככל שצופים בסרט, הגילויים הופכים מסעירים ואפלים יותר ויותר, והחדווה על איחוד שלושת התאומים הולכת והופכת למסכת מורכבת של התנהלות לא מוסרית שעתידה להשפיע קשות על חייהם. וורדל מנצל היטב את חומרי הארכיון העשירים עליהם הצליח לשים ידו, במקביל לסשנים של צילומים עכשוויים של שלושת התאומים וכן עריכת ראיונות עם נפשות פועלות רבות נוספות הקשורות לסיפור. הוא גם עובר באופן חכם ואינטליגנטי מזמן לזמן בכרונולוגיה של הסיפור המורכב והלא פתור סופית הזה ומוציא תחת ידיו יצירה דוקומנטרית מעולה.

דירוג: ****

למועדי הקרנות

שלושה זרים זהים, באדיבות קולנוע חדש

"המורה למוזיקה" (צרפת 2017)

דרמה. סרטו של ראשיד האמי. סימון (קאד מראד) הוא נגן כינור מוכשר, שמגיע ללמד בכיתת מוזיקה ללימוד נגינה בכינור בבית ספר לילדים קשיי חינוך בפרבר פריזאי. מנהל בית הספר פאריד (סמיר גסמי) נותן לו צ'אנס במקום בו אחרים נכשלו. שיטות ההוראה של סימון קפדניות ולאט אבל בטוח הוא מצליח לגרום לכיתה הרועשת להפוך משדה קרב לסדנה ללימוד נגינה בכינור. בעודו מסביר על הכלי נתקל מבטו בילד המציץ מבעד לחלון הכיתה ומתגנב בהפסקה כדי לקחת לידיו את אחד הכלים, אלא שאז מתנפלים עליו הילדים ומאשימים אותו בניסיון לגנוב את הכלי. כשהמורה מפריד ביניהם, הוא מבין שארנולד (אלפרד רנלי) יעשה הכל כדי להצטרף לכיתה. ארנולד, המתגלה ככישרון טבעי בתחום, מתאמן כל לילה על גג בניין המגורים שלו כדי לא להפריע לאמו ולשכנים והופך למוביל בכיתה. סימון מתחיל לאמן את התזמורת להופעה תחרותית ייצוגית באולם קונצרטים גדול בפריז, אך רגע לפני המופע מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה. הוא נקרע בין עתידו המקצועי ובין רצונו לא לנטוש את הילדים לפני הקונצרט. 102 דקות.

הסרט הזה נכנס לתוך שבלונה מוכרת של סרטים, חלקם מוצלחים, אחרים פחות, אודות מורים למוזיקה המשתלטים על כיתות של תלמידים בעייתיים והופכים אותם למצליחים בתחום. ברשימה, בין היתר, "המורה לכינור" (2016) הברזילאי של סרג'יו מצאדו, "כשהנערים שרים" (2004) הצרפתי של כריסטוף בארטייה, "נער מקהלה" (2014) האמריקני-קנדי של פרנסואה ג'ירארד ו"לנגן מהלב" (1999) של ווס קרייבן. הבעיה העיקרית של "המורה למוזיקה" היא התסריט, שאיננו מגובש ומתפזר לכל עבר בחוסר עקביות משווע. מערכת היחסים שבין סימון וארנולד לא מפותחת מספיק, כמו גם הקונפליקטים שיש לו פה ושם גם עם תלמידים אחרים ובני משפחותיהם. כמו כן, תהליך הגיבוש הכיתתי בין המורה ותלמידיו ובינם ובין עצמם אינו רציף וקוהרנטי וככל שהסרט מתקדם הוא נראה טרחני ולא ממוקד. גם הקונפליקט האישי של סימון נראה מהוסס ולא החלטי ברמת התסריט והביצוע. מחד, רוצה לקבל את ההצעה האטרקטיבית שקיבל, ומאידך מתקשה לנטוש את התלמידים בהם השקיע את כל כישוריו המקצועיים והאנרגיות שלו, רגע לפני שעת המבחן שלהם. אבל ההתלבטות שלו מפוספסת. משהו מתמסמס גם כאן בסיפור ובתחביר הקולנועי שלו ומה שנשאר זה סרט בינוני למדי. ובאשר למשחקם של קאד מראד ושותפיו לסרט - הוא לא מתעלה לרמה סבירה ולא מותיר חותם. סרט העוסק בחינוך למוזיקה אמור לעבוד ברמה הרגשית, אך לי הוא כמעט לא הזיז.

דירוג: ** וחצי

למועדי הקרנות

המורה למוזיקה, באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

"המופע של אדי" (ארה"ב 2017)

קומדיה-דרמה. סרטו של דיטו מונטיל, אותו עיבד לקולנוע מרומן שכתב. אדי (אד הלמס), גבר פשוט ונאיבי, עובד כ"קלאפר", אדם הנמנה עם קהל אולפן של תוכניות אירוח טלוויזיוניות בשידור חי. כל תפקידו הוא למחוא כפיים או לצחוק על פי האות של מנהל הבמה. יחד איתו בעסק הזה גם חברו הטוב כריס (טרייסי מורגן). אדי פוצח בקשר מהוסס עם ג'ודי (אמנדה סייפריד), עובדת תחנת דלק, אך ביישנותו מונעת ממנו לפתח איתה רומן. באחד הימים, כשמנחה תוכנית אירוח פונה אליו בשידור חי, אדי הופך לראשונה בחייו לאטרקציה המרכזית וזוכה לתהילה מיידית. הפרסום שבא בעקבות ההופעה הטלוויזיונית משנה את חייו, ולא בהכרח לטובה. בדרכו המגושמת גורם אדי לפיטוריה של ג'ודי והיא נעלמת לו. הוא מנסה לאתר אותה בעזרת תוכנית האירוח שפרסמה אותו, אך מרגיש שמנצלים אותו להשגת רייטינג, במקום לסייע לו לאתר את אהובתו. עם ליאה רמיני, אדם לוין. 89 דקות.

סרט המטיל זרקור על עולם תוכניות האירוח הטלוויזיוני באל.איי, והנסיונות הנואשים של מפיקיו לייצר רייטינג משמעותי. אלא שהוא עושה זאת באופן שטחי וקריקטוריסטי ולא נוגע במה שבאמת קורה מאחורי הקלעים של התעשייה הסוגדת לאחוזי צפייה. סרטי ריאליטי בשידור חי ראינו כבר לא מעט, בהם כאלה שדנו בנושא באופן הרבה יותר רציני, מ"רשת שידור" המצוין מ-1976 ועד "מפלצת הכסף" (2016). ב"המופע של אדי" גיבורנו הוא טיפוס חסר יומרה וחוט שדרה. אין לו חלומות להופיע בטלוויזיה כדי להפוך לכוכב, אלא בסך הכל כדי שיהיה לו "כסף קטן" למימון דלק למכוניתו ולניהול חייו הצנועים. הקשר שלו עם ג'ודי טוען את חייו במשמעות, אך גורם למעסיקיו בטלוויזיה להפוך אותו למושא צחוק והגחכה מול קהל האולפן והצופים בבית - ולנצל אותו בציניות.הרעיון אולי טוב, אבל הביצוע כושל. הבימוי של מונטיל עילג ולא מצחיק והסרט בעיקר אינפנטילי. יש בו וולגריות ובוטות פה ושם, בניסיון לייצר דאחקות, אבל גם זה לא משיג את התוצאה הרצויה. מה שבטוח, שילוב פסיכי נוסח סרטי האחים פארלי בהם כיכב ג'ים קארי - זה בטח לא! השחקנים הראשיים כאן, אד הלמס, טרייסי מורגן ואמנדה סייפריד אפורים ובינוניים להחריד, וכמו הבמאי-תסריטאי מונטיל, גם הם לא מספקים את הסחורה.

דירוג: ** וחצי

למועדי הקרנות

המופע של אדי, באדיבות סרטי יונייטד קינג

"מיסטר גלאס" (ארה"ב 2019)

דרמה-מסתורין-מתח. סרטו של מ. נייט שאמלאן המחבר בין שני סיפוריו המקוריים "בלתי שביר" (2000) וספליט (2016) למותחן הקומיקס החדש "מיסטר גלאס". מהסרט "בלתי שביר" חוזרים אלינו דייוויד דאן (ברוס וויליס) ולצידו אלייז'ה פרייס/ מיסטר גלאס (סמואל ל. ג'קסון), ומ"ספליט" חוזר קווין וונדל קראמב/ השבט (ג'יימס מקאבוי), פסיכופת מפוצל אישיות הסובל מריבוי זהויות. וכן קייסי קוק (אניה טיילור-ג'וי), הניצולה היחידה מההיתקלות עם "החיה". בהמשך להתרחשויות ב"ספליט", הסרט עוקב אחר דמותו של דאן הרודף אחר אישיותו האל-אנושית (החיה) של קראמב במה שהופך לסדרת מפגשים אלימים בעוד פרייס, בעל הנוכחות המעורפלת, מתגלה כמושך בחוטים וכמי ששומר סודות קריטיים של שני הגברים. 129 דקות.

"מיסטר גלאס" הוא סרט הסוגר טרילוגיה, כשלפניו היו כאמור "בלתי שביר" ו"ספליט". נראה לי כי מי שלא זוכר סרטים אלה, או לא מתמצא ביקום הסינמטי של שאמלאן, יתקשה לחבר את שלושת הסרטים לפאזל המאחד הסופי. מצד אחד היוצר משתמש כאן בשפה הקולנועית האותנטית שלו, ואפילו באופן מועצם, ועושה זאת כרגיל באופן מעור השתאות, אבל ברמה הרגשיתהוא לא הצליח לגעת בי (מה שקורה לי במרבית סרטי הקומיקס). יש כאן מעט אקשן יחסית והמון דיבורים חופרים ומנסים להסביר, כאילו אנחנו בהרצאה במסגרת "טד" או מאזינים לניתוח פסיכולוגי בלתי נגמר (ויש כאן אחד כזה, מפיה של הפסיכיאטרית אותה מגלמת שרה פולסון). ברוס וויליס וסמואל ל. ג'קסון, פליטי "בלתי שביר", משתלבים טוב בחזון של שאמלאן וג'יימס מקאבוי שוב ממחיש את יכולת הזיקית שלו לקפוץ מדמות לדמות באופן טורד שלווה. צריך להחמיא לשאמלאן על הרכבת הנרטיב המסובך הזה והוויזואליות שלו כפי שראה בעיני רוחו, אבל כמי שלא ממש מחובר לטרילוגיה הזו ולמה שהיא מנסה לומר, "מיסטר גלאס" הוא בעיניי סרט שלא מספק את הסחורה.

דירוג: ***

למועדי הקרנות

מיסטר גלאס, תמונת יחסי ציבור