מחול - ליאת אקטע חוזרת לחיים

שיחה חשופה עם השחקנית ליאת אקטע. מסיפורו של האח שנפטר בשל שימוש בסמים ועד תפקיד הנרקומנית בסרט "פרא אציל"

יש לי חשש שעבור קהל מסוים הסרט הזה עלול להיות קשה לעיכול, אני אומר לליאת אקטע, השחקנית הראשית המעולה ב"פרא אציל" של מרקו כרמל, שמגלמת נרקומנית בגמילה. היא מצדה מציינת שבקולנוע האמריקני יש עכשיו טרנד של סרטים מסוג זה: "ילד יפה" של פליקס ואן כרונינגן, בו מככבים סטיב קארל וטימותי צ'למט, ו"בן חזר הביתה" של פיטר הדג'ס עם ג'וליה רוברטס ולוקאס הדג'ס, שיעלה כאן השבוע.

הנראטיבים של שני הסרטים הם על אב ואם המנסים לסייע לילדיהם המכורים לסמים קשים להיגמל. הגל הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, מבטא דאגה וחרדה מהתופעה האפידמית הנרשמת בארצות הברית בתקופה האחרונה, של מספר לא קטן של תלמידי קולג'ים ברחבי המדינה הצורכים קריסטל מת' כחלק מתופעה חברתית ההופכת להתמכרות בלתי הפיכה.

"פרא אציל", המבוסס על ספרו של דודו בוסי, הוא לא בדיוק הסיפור הזה, אבל יש בו חומרים שבהחלט מתכתבים איתו.

ליאת אקטע בפרא אציל, צילום: עמית יסעור

לידת היצירה

בסרט אלי (נווה צור) הוא נער כבד משקל שלא מסוגל להשתלט על בולמוס האכילה שלו ועקב כך נידון להקנטות חבריו בשכונת התקווה שם הוא מתגורר. אמו סימה (אקטע), נרקומנית בגמילה - וכך גם בן זוגה יפת (יעקב זדה דניאל) - מתגאה ב"שלב 9" אליו הצליחה להגיע.

סימה ויפת מנסים לקיים משפחה נורמטיבית, אבל זה לא כל כך עובד משום חוסר יציבותם הנפשית ולא פחות מכך בגלל אלי. זה עושה מאמצים כדי לקרב מחדש בין סימה אמו ואביו הביולוגי יום טוב (אלון אבוטבול), צייר מחונן אך אלכוהוליסט מושבע.

במקביל אלי מתיידד עם אנה (שירה האס), צעירה ממוצא רוסי הלומדת איתו, ומוצא עניין מחודש בחייו. הוא מסייע לה ללמוד לאודישן לטלנובלה אליה היא מנסה להתקבל בתקווה לבנות לעצמה חיים חדשים. אלי גם פועל נגד יפת ומסבך אותו עם החוק.

כל הנפשות הפועלות האלה רחוקות מלקיים קשרים הרמוניים ביניהן, והפיצוץ הוא רק עניין של זמן.
לאקטע הייתה היכרות קודמת עם הבמאי מרקו כרמל. "עבדנו יחד כבר על הסט של הטלנובלה 'אניגמה', ואחר כך גם בסדרה לנוער 'שוברי גלים'", היא מספרת. "והוא גם נתן לי תפקיד בסרט 'כמעט מפורסמת'. יצא לנו לעבור מדבר לדבר ונורא נהנינו ואז החלטנו שאנחנו צריכים ליצור משהו גדול ביחד, והתחיל תהליך של חיפוש".

נווה צור בפרא אציל, צילום: עמית יסעור

וכך הגעתם לספר שחיבר דודו בוסי?

"לא ידעתי שמשהו נרקם בין מרקו ודודו בנוגע לכתיבת תסריט על פי הספר, אבל כבר ב-2003 קראתי אותו, בתקופה בה למדתי יחד עם דודו בוסי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. אמרתי לו כבר אז שאני רוצה לעשות את סימה, כי הדמות הזו מאתגרת אותי. הוא סיפר לי שכבר מכר את הזכויות לתסריט והבטיח לנסות לסדר לי אודישן. ומאז לא ידעתי מה קורה עם זה, עזבתי את העניין.

"ב-2014 או 2015 ישבתי עם מרקו ופתאום הוא מגלה לי כבדרך אגב שיש לו את הזכויות על 'פרא אציל'. הוא שאל אם אני מכירה את דודו... זה הגורל! הספר היה בתוכי המון שנים והפרויקט הזה כנראה חיכה רק לי. ואז נכנסנו לעבודה. נכתב תסריט ראשון, נשלח לקרנות, ומאחר שמאוד האמנתי בזה החלטנו שרגא (בר, בעלה, איש עסקים ומפיק; נ"מ) ואני להיכנס להפקה של זה. פנינו ל'ארצה הפקות' והם קיבלו אותנו בחיבוק".

נשמע פשוט.

"לא כל כך. זה היה תהליך ארוך ומורכב. יש ביצירה הרבה כאב ושמחה. כמו לידה הדבר הזה, ואני אחת שיודעת".

האח, הסמים והנפילה

אקטע, ילידת אילת, ממשפחה בת שישה ילדים, יכולה עקב העבודה על הסרט לדבר על חוויה משפחתית קשה שהייתה טמונה עמוק בפנים, ואשר באופן אירוני סייעה לה להיכנס לתפקיד. "אני הילדה השנייה במשפחה והבת הראשונה מבין חמשת הילדים שנולדו לאמי (ממוצא טורקי) ולאבי (ממוצא תימני)", היא מספרת. "אחי הבכור היה הבן של אמא מנישואים קודמים שאבא גידל אותו והוא נפטר לפני כמה שנים בגיל 46 לאחר שימוש בסמים.

"הוא לא היה ג'נקי חסר זהות וחסר כל שמתגולל ברחובות ואוסף שקל לשקל כדי לקנות מנה. וזה מה שמבלבל. יש נרקומנים שלכאורה מתנהגים נורמלי ויוצאים לעבודה נורמלית. אחי לא היה נרקומן טיפוסי אבל הוא נגע בסם והיו לו כל התופעות. היה הרבה כעס במשפחה על כך, כי לכל אחד מהאחים יש את החיים והעניינים שלו. האח שנולד אחריי נורא שמר עליו ופעם אחת אפילו הכניס אותו לגמילה.

"זה לא היה סיפור קל. היה לו את הגב של המשפחה אבל כל הסובבים אותו סבלו. הוא חי בעולם שלא הצלחנו להבין מה גורם לו לשוב ולחזור אליו ומה מניע אותו להיות שם. הם כל כך אוהבים את זה שכשהם משתמשים הם עמוק בעולם שלהם ואתה רוצה להציץ ולהבין איזו אהבה זו. מה יש שם שבגללו הם מוותרים על החיים? הם נכנסים למקום אחר ואז נוצר תסכול הנובע מכך שאתה לא מצליח להגיע אל הבן אדם".

ליאת אקטע, צילום עצמי

אני מבין שהוא כבר היה בגמילה מתקדמת.

"הוא כבר היה נקי, עבר גם ניקוי רעלים והשתתף בכל מיני סדנאות. ואז, כשהוא היה באיזה משבר רומנטי וחברים הגיעו עם איזשהו חומר ואמרו, 'בוא נחגוג', אז בהחלטה של רגע הוא אמר, 'יאללה, בואו נחגוג, אעשה משהו וכך אצא מהמקום שאני נמצא בו'. וידוע שמומלץ לנגמלים לא להיכנס למערכת יחסים כמה שנים לאחר הגמילה, כדי שלא יתערער להם האיזון הנפשי. אבל בסוף, כתוצאה מהחגיגה שלהם, אלה שהיו איתו פונו לבית חולים ועברו כל מיני טיפולים, אחת הבחורות התעלפה ואילו הוא מת מדום לב.

"לקחתי מהאירוע הזה הרבה כדי להרכיב את הפרופיל של סימה. זה מצחיק, אבל לפעמים אתה עובד על איזה תפקיד ופתאום יש דברים בתוך החיים שמתחילים להיות דומים לזה. או שאתה מייצר מציאות שהיא די מזכירה את הפרויקט שאתה עובד עליו. לא היה לי קל להיכנס לזה, אבל הסרט נתן לי הזדמנות לעשות שולם עם הכעס שצברתי בפנים. זה לא תפקיד קל, מכל הבחינות. יש לי ילד קטן בבית (לני, בן 9) ותוך כדי שאני עובדת על הדמות אני מסתכלת על הבן שלי וכל מיני פחדים עולים פתאום. ואני מנסה להתחבר לסוג של חוויה.

"ניסיתי להבין מה יעזור לי להתחבר למקום הזה של היחסים עם הבן. זה ברור שהאמא מאוד אוהבת אותו אבל אין שם גבולות. היא אוהבת אותו מבלי לדעת מה זו אהבה אז היא הופכת אותו לחבר, הורה, עוד גבר בחייה.

"הרבה פעמים גם אנחנו, כהורים נורמטיבים, מעבירים מסרים כפולים לילדינו מבלי לשים לב. אנחנו אומרים להם 'לא' על משהו, מדברים על כך עם בן הזוג שלנו והילד שומע ומבין משהו אחר. האישורים שהילד מחפש מההורים כשהוא מאוד צעיר יוצרים אצלו דפוס התנהגותי שהוא מתחיל להתנהג לפיו. הבן של סימה מבין מגיל מאוד צעיר שהוא אחראי על החיים, מנתב את העניינים. הוא מרגיש ילד הורה. מבלי לשים לב, הוא הופך להיות קורבן וגם היא קורבן. גם היא גדלה כנראה בצורה כזו.

"אצל נרקומנים יש משהו מאוד רגיש. יש להם קושי להתמודד עם החיים. כשהם בסם הם יכולים לחוות דברים שמאוד קשה להם איתם בחיים האמיתיים, במציאות. והילדים שלהם הופכים להורים לא תפקודיים, ואז זה סוג של גלגל.

"סימה זקוקה לשליטה וזה רצון כזה בתוך החיים שנובע מהרצון להחביא את כל החוסרים שלה. היא לא יודעת מה זה להיות הורה, כי הסם גורם לה קודם כל לספק את הצרכים שלה, וכשאין סם זה גורם לה לצורך השני, להשיג שליטה. ואז יש לה צורך נוסף, ליצור איזה מבנה. היא קורבן של החיים ודרך מניפולציה היא מנסה להשיג את הדברים שהיא באמת מאמינה בהם.

"אני חושבת שיום טוב הוא האהבה הגדולה שלה. הנפילה שלה נובעת מזה שהיא לא יכולה לקבל מיום טוב את מה שהיא רוצה. זה כמו שאתה נפרד מבת זוג ואחרי שנים רוצה להתגלות בפניה שוב ולהראות לה מה השגת בחיים וכמה אתה מאושר. סימה רוצה להראות ליום טוב שהיא נקייה, שהיא הגיעה לצד הזה. והדחייה שלו אותה יוצרת אצלה שבר קטן שמתחיל להתגלגל. כשהוא דוחה אותה היא מחפשת את האהבה במקום הכי קרוב. הולכת ליפת, כי היא חושבת מבחינה הגיונית שהוא הכי נכון לה. והבן שלה הוא אהבת חייה".

אלון אבוטבול וליאת אקטע ב"פרא אציל", צילום: עמית יסעור

התנסית בסמים כדי לחוות את מה שסימה עברה?

"לא נגעתי בסמים קשים. אבל גם ריטלין בעיניי הוא סוג של סם. אני לוקחת לפעמים כשאני צריכה להתרכז וללמוד טקסט בעל פה. אבל כשמדברים על מה שנרקומנים לוקחים, הם צורכים קוק פרסי והרואין. רואים את סימה בסרט מריצה הרואין. את זה למדתי. פגשתי נרקומנית בתחנה המרכזית, שוחחתי איתה וגם שאלתי אותה על הילדים שלה. ישבתי גם עם זונה אחת שמשתמשת. יש שם מלא סיפורים.

"שילמנו כסף לאחת הבחורות כדי שתדגים לנו, כדי שאוכל לראות איך עושים את זה. ופשוט העתקתי את מה שראיתי. אחרי כמה דקות הם צוללים ואתה מנסה להבין מה קורה להם בפנים. איפה ההיעלמות? זה משהו שאין אותו בגראס. מעולם לא הייתי שם, אבל זה כנראה עולם מופלא.

"הסרט 'טריינספוטינג' מאפשר לך לחוות את החיים מהמקום של הנרקומן. איך הוא צריך וצורך את זה בכזאת תאווה. יוצרים אצלך חיבה לתהליך הזה. נראה לי שהסרט הזה היה באמת הכי קרוב בתיאור הלך הרוח של הנרקומן, מתוך המקום שלו ולא של החברה, שהיא שיפוטית מאוד לגבי זה. אנחנו לא יכולים לדעת מה באמת קורה להם, אלא רק לקלוט שהם מתנתקים מהחיים שלנו, מהמציאות".

אבל סימה רוב הסרט צלולה.

"לא ממש. זו מחלה. נרקומן, גם כשהוא נקי הוא נמצא במאמץ להישאר כזה. כל יום הוא יום נקי חדש והמטרה היא באמת לשמור על אורח חיים מסודר. קוראים לזה להיות נורמטיבי ויש מדריך הפעלה איך להישאר כזה. זה מצריך אימון יומיומי, כמו שבמחלה אתה צריך לקחת כדורים. ההתנהלות היומיומית של נרקומן שונה משל אנשים שאינם כאלה. הקונפליקטים שלו אחרים. אני חושבת שגם אצל אלכוהוליסטים זה דומה. אחד הדברים שקורים לסימה כשהיא נוגעת בסם זה שהיא חוזרת לעצמה. היא מפסיקה לדקלם את ספר החוקים ואת המנטרות של קבוצת התמיכה. היא פשוט משתחררת. היא כל הזמן במאמץ לשמור על שפיות, על חיים שגרתיים. להיות בשליטה. וכשהיא כבר לא יכולה היא משתחררת ואז כאילו מרגישה שהגיעה למנוחה ולנחלה ולא צריכה יותר להתאמץ".

והדבר משפיע קשה על בנה אלי, שסובל מבולמוס אכילה כפייתי.

"הוא חייב למלא את החלל שנוצר לו כילד שגדל עם אמא נרקומנית. הוא ראה קליינטים בבית, והיא מתנקה בשביל לגדל אותו. הסיפור מתחיל כשהיא בשלב 9, אבל היה תהליך ארוך שקדם לזה, והילד היה חייב למלא את החלל הזה, ומה שעושה לו טוב זה שוקולדים ושווארמות. גם אנחנו גם עושים את זה לפעמים כדי לקבל איזו מנה של אנרגיה. אני מכירה את התופעה".

ליאת אקטע בפרמיירת הסרט "פרא אציל", צילום: רפי דלויה

"חוויה גדולה ולא קלה"

איך הייתה העבודה עם הפרטנרים שלך?

"נווה צור הוא אחד הפרטנרים הרגישים ביותר שעבדתי איתם. מוכשר בטירוף. שירה האס מדהימה. אלון אבוטבול תרם לי הרבה מהידע שלו. כיף ללמוד ממנו. יעקב זדה דניאל שחקן ענק. השקט שלו מפעיל אותך. ומרקו ידע להביא אותי למקומות האלה. זו הייתה חוויה גדולה ולא קלה".

את אישה יפה ונראית נהדר גם בסצנת העירום בסרט. היה לך קל להצטלם כך?

"תודה על המחמאה. זה לא מובן מאליו בגיל 48. אבל לא הייתה לי שום בעיה עם זה. אתה נכנס לתפקיד ונשאב לתוכו. אתה לא מציג את הגוף שלך כי בא לך להציג אותו בעירום, כדי שייראו אותו. זה חלק מהדבר. אתה חי בתוך הסיטואציה. לא התעסקתי בזה בכלל. זה מה שהיא הייתה צריכה לעשות. עירום זה לא משהו שאני צריכים להתבייש בו. אנחנו בני אדם. לא אלך ברחוב ואתפשט וגם לא אצטלם כך כדי שיהיה קצת עירום. זה לא העניין. אבל בסרט הזה הדבר התבקש. רק חשבנו איך להוציא סיטואציה נכונה ואמינה. זאת הייתה המטרה.

"אלה סצנות לא קלות - לא מבחינת תוכן ולא מבחינת הביצוע. אתה צריך להיות מחובר לאמת של הסצנה כדי לעשות את זה מדויק. כי ברגע שאתה עושה משהו שאתה לא שלם איתו ולא מבין אותו, זה עלול לצאת מביך ולא אמין. כשאתה יודע את התפקיד שלך, יש לך את המטען ואתה בתוך זה - אתה לא באמת חושב אם זה נכון או לא נכון ולא שופט את הדמות, וכך הדברים זורמים ונכונים".

אלון אבוטבול, שירה האס, ליאת אקטע, הסופר דודו בוסי, הבמאי מרקו כרמל ונווה צור בפרמיירת הסרט "פרא אציל", צילום: רפי דלויה

את ושרגא בעלך חתומים גם על ההפקה. איך עשית את ההפרדה?

"חבשתי כמה כובעים, אבל בזמן שעבדתי כשחקנית לא התעסקתי בשום דבר שקשור להפקה. הטיפול בזה היה לפני: איך ליצור את הסרט, לשבת עם מרקו, לשלוח את התסריט לקרנות. בעלי, כשותף להפקה, התנהל יותר בחלק הכספי מול חברת ההפקות. כשהכל קורה, אתה נהנה. הדבר עורר בי את התיאבון לעשות עוד דברים ובעקבות זאת עשיתי סרט קצר, 'העכבר', שהתקבל לפסטיבל 'אקו' באירופה. זה פתח אצלי את המקום הזה של יצירה עצמית ועורר בי את החשק לומר משהו דרך המדיה הזו".

"תיאטרון זה אצלי בשוטף"

אקטע החלה את דרכה בשואו-ביז כבר באילת, שם הופיעה בצוות בידור שאורי פסטר הדריך וביים. אז היא ניהלה זוגיות עם סמי הורי, שבשנות ה-90 הוגדר כאחד הגברים הנחשקים בישראל.

"יצאנו יחד לפני כן", היא משחזרת בחיוך. "הגענו יחד לתל אביב, הוא הלך ללמוד בבית צבי ואני אצל יורם לוינשטיין ודרכנו נפרדו. אבל המשכנו להיות חברים ויצא לנו לעבוד יחד בכמה דברים. אחר כך הוא התחתן ואני נסעתי לארצות הברית לשנה ומשהו. שהיתי שם בעיקר בניו יורק ותקופה ארוכה במיאמי. את חוויותי משם כתבתי בספר 'מעופפת בזמן', שמרקו ואני שוקדים על עיבודו לתסריט שמרקו יביים".

בגיל 33 היא הכירה את שרגא בעלה, שהיו לו שלושה ילדים מנישואים קודמים, ויש להם כאמור בן משותף. הרומן הזה גם הוליד את סדרת הטלוויזיה שיזמה, כתבה וכיכבה בה, "אשתו של גיורא", המבוססת חלקית על חוויותיה האישיות. בכלל, מאחוריה ים של עבודות בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, והיא מעדכנת ש"במרץ עולה לי הצגה חדשה בהבימה, 'סיבת המוות אינה ידועה', על פי הספר 'לתפוס רוצח' של עמרי אסנהיים, על הרוצח הסדרתי שמעון קופר. אני משחקת בה את אחת הנשים. אני משתתפת גם בהצגה 'אמא רווקה' עם חנה לסלאו, שרצה כבר שנה. תיאטרון זה אצלי בשוטף".

לאיזה עוד פרויקטים אנחנו יכולים לצפות ממך?

"אני כותבת תסריט באורך מלא ל'העכבר'. זו עוד דרך שלי לומר משהו, להביע את עצמי בו, וזה הדבר שהכי נכון לי עכשיו. אני אוהבת את העבודה שלי. דרכה אני לומדת על עצמי וגם חווה בגלגול אחד כמה ממדים של האישיות שלי. זו הדרך שחשובה לי ושאני צריכה להעז וללכת בה. זה משהו שיודעים אולי רק אם חווים אובדן. התחושה שהחיים הם כאלה שאתה יכול להתכלות וללכת מפה מהר מאוד. אז אתה צריך לקבל את עצמך, לא להיכנס לשיפוטיות עצמית יותר מדי ולממש את התוכניות שלך".