אני מרגיש כמו חסיד של יהושע לימוני. כיף לשוב ולפגוש אותו באלבום חדש ועל הבמה. נכון, הוא לא כוכב הרוק הגדול ביותר בזירה המקומית. וגם השירים שלו הם לא המורצים ביותר ברשימת ההשמעות או המבוקשים יותר במצעדי הפזמונים. אבל אין אפס אצל לימוני. פגישה מחודשת עמו, במרחק ארבע שנים מהשקת "סיכוי לאהבה", אלבומו הקודם, היא כחזרה אל הבסיס האמנותי הבטוח של יצירה מנומקת ושירים טובים.
 
דבק במעיין היצירה
 
ככל שלימוני (47) מתבגר, כן הוא משתבח. יצירתו מתמקדת ומשתכללת ובניגוד ליוצרים אחרים הזמן בין אלבומיו הולך ומתקצר דווקא. ואין כמותו לפרוע במסירות ובמחויבות את איגרות החוב שלו. כמו "מתפוצץ", שטר החוב הנוכחי שלו, אלבומו הרביעי בעשרים השנים האחרונות, כותר שנהרה בסיועם ובעזרתם של תומכי "הדסטארט", נשמות טובות שמאמינות שכשרונו וביכולותיו של לימוני, ואחראיות לכך שאמנותו תראה אור.

ייאמר מיד: זה אלבום קטן. "רק" שמונה שירים, על 32:46 דקות. אבל כהרגלו של לימוני הוא מחמם לב. עשוי באהבה ובתבונה, דבק בעקרי האמונה שלו - תכניתית ותבניתית, סגנונית ומוזיקלית, ובעיקר – אנושית וקיומית. לכאורה הם שירי אהבה וזוגיות, בניה וצמיחה, התגברות על מכשולים ונצחון במאבקים. אבל מתחת למבט החומל, לחיבוק המכיל, לכתף המבינה, להגשה הרוגעת ולהפקה המוזיקלית המחבקת והנינוחה, מסתתרים מתחים ואנרגיות כבושים ומרומזים, שבאלבום ממעטים להתפרץ ולהתפוצץ, ביישום הבימתי קצת יותר.

יהושע לימוני, צילום: אילן ספירא


כשמקלפים את העטיפה הראשונה, המיידית, ומתמסרים לטקסטים, נעים לגלות שכל השירים – השבעה שכתב בעצמו וגם האחד ששאל מנעמי שמר – עוסקים ביצירה. בדרכים השונות ובפנים השונות של אמירה והבעה, של שימוש במלים ובקולות, בשורות ובמנגינות, ובכל דרך קיימת אחרת כדי להתבטא, להגיד, ליצור.

לא בכדי המילה האהובה ביותר על לימוני היא מילים. תמצאו אותה כמעט בכל אחד משיריו – החדשים כמו הוותיקים. ועוד משהו: כמעט לכל שיר יש קשר ישיר, עקיף או מתבקש למקורות ולכתובים. בין אם כתבי הקודש והאמונה, בין אם חכמים והוגים (כמו הרב קוק זצ"ל, בשיר הנושא) או פזמונאים ומשוררים בני זמננו (לא רק שמר, גם לאה גולדברג).

רוצה להגיד: האמנות של לימוני נטועה בנוף אמונתו, מתעמקת במעיין היצירה היהודי-ישראלי, מתכתבת עמו ומגיבה אליו. בדעתנות מסוימת אך לרגע לא דביקה ולא מעיקה, לא מאיימת ולא מנסה להעביר אותך צד. 
  


יהושע לימוני, צילום: אילן דמרי


קשיי האמונה
 
"רק טוב", שאתו הוא פותח את המופע, הוא שיר חופה וקידושין, מהורהר ובעל אופי מאופק, ניגוד עצום לכל שירי הכפיים והשמח שמכתימים את הרגע המקודש. לימוני מציע חשש ושמחה מעורבים, אי ידיעה והיסוס וגם תקווה והתחלה: "הרי את מקודשת לי/ הרי אני מקודש בך/ ומשהו/ משהו נפתח".

"נפשי חולת אהבה/ על אותו מיתר קרוע/ ניצוץ שלא כבה/ העיניים מגלות הכל/ גם כשהפה לא יכול", הוא מרחיב ב"פרח מלחמה" את יריעת האהבה ואת תחושת הדחיפות וההיאבקות על דמותה. גם ב"עוד מעט מוכן" הוא מבקש לא להרים ידיים, לא לוותר. הזמן הוא מזור למאבקים וההתנסויות, ומתוך המשברים יוולדו בסופו של דבר זוגיות ויצירה.

"אמצע המדבר" הוא שיר של אמונה. מה מאמין מוכן לעשות ועד לאן להרחיק בחיפושיו בכדי לבחון את כוחה ולהוכיח את כנותו. ולהדגשת המאבק על האמונה, זה השיר היחיד באלבום שבו עולה קולו לצעקה. דווקא בשיר הנושא, לנוכח הגאות הרגשית, שמציפה אותו ועולה על גדותיו, הוא נשמע מאופק. צעקה כקול דממה דקה (כי "רק הדומם הוא שלם"). אבל אי אפשר שלא לחוש באיכויות ההמנוניות, האיצטדיוניות, של הלחן הסוחף.

לאיור עמדתו, לימוני מאמץ את "חבלי משיח" (חבלי. לא חבלי – ב' ראשונה בשווא, ב' שניה בסגול), אולי השיר שייחס לנעמי שמר את העיסוק במשיחיות כגנאי. מבקש לתת ביטוי וכוח לקול הדומם. להיצרף בקשיי מאבק ואמונה, כשבלבו תמיד שיר הקטן, בתקווה להישמע. העיבוד המפתיע מסגל לו צליל מנומק שמתחיל כרוק רך שהולך ומתקשה. במיוחד במעשה האהבה הבימתי, שם הוא משמש כהדרן נאמן.

"נביעה", הנועל, הוא מעין סיכום לאלבום, גם תמציתו. יצירה ואמונה כרוכים במישרין: "זכות המלים מחשבה נכונה/ עבודת קודש בי הומיה// ועד שתגדל להיות נביעה/ עד שתהיה בי עשייה... עוד יבואו ימים/ עוד תהיה בי שמחה נקיה". חיבור בין המציאות המטאפיזית לעבודת הקודש הסיזיפית נעטפת לרגע בדוק פסיכדליה, כאופציה לסיום שלאחר הסערה.

כאמור, ההפקה המוזיקלית (העצמית) נגועה לא מעט בקלידים, סינתיסייזרים ותכנותים, אבל היא נאמנה לרוק הרך, לפולק המחוספס של לימוני, אותו הוא מתבל בטרומבון ובקרן יער. על הבמה הוא ממשיך עם הריתם סקשן הבסיסי שלו – הוא בתופים (ולא מעט בגיטרה אקוסטית שלטובתה הוא נוטש את עמדת התופים), ניסן ונטורה בגיטרות ויענקלה סגל בבס. מוסיף צבעים בליווי הקולי של נועם אשכנזי, בחצוצרה של גיא אלפונטה ובמגוון כלי מיתר (מנדולינה, בנג'ו וכינור) של ירון סוויד.

שירי "מתפוצץ" מפוזרים לאורך המופע של לימוני. "רק טוב", בפתיחה ג'אזית משהו, עם בס דומיננטי, ו"פרח מלחמה" בהתחלה; "עוד מעט מוכן" (שמזכיר קצת את אולארצ'יק), "מתפוצץ" (שמזכיר, ולא רק הוא, את אביתר בנאי) ו"אמצע המדבר" (עם חבורה של שמונה מתופפי דוד צעירים ונלהבים, במיוחד בעבור ההופעה) בלב המופע; ו"חבלי משיח", כאמור, בסיומו, מן הסתם להמחשת דחיפות הכוונה ולזירוז בואו של המשיח. 
 


יהושע לימוני, צילום: אילן ספירא


כדאי לפתוח את הלב
 
ביניהם משולבים שירים משלושת אלבומיו הקודמים. "מנגינה" הוותיק כיחיד מ"יהושע" הראשון (99') באווירה נוגה ובמבע מכמיר שמתלחלחים על ידי החצוצרה, ובהדרגה צובר עוד ועוד נגנים, עוצמה ונפח, ממריא ונוסק, לרגע לא סודק את ההפקה הנינוחה והמחבקת.

את "מנות קטנות" (09') מייצגים שיר הנושא, "מזבח" ו"הנה הוא בא" אולי הנציגים הכי נאמנים לפולק של יהושע לימוני. הראשון שיר מסע שהתנועה בו משחררת אנרגיה שמתגלגלת לבלו גראס; בשני הפולק מתקשח לרוק'נרול מסחרר בחסות הנגינה המלהיבה של ונטורה; והשלישי, מתכתב לאורכו עם קאנטרי, בעזרת באנג'ו, סלייד גיטאר ונגיעות פסיכדליה.

גם "שיר שמח", אחד מחמשת שירי "סיכוי לאהבה", אלבומו  הקודם (14'), שמתנקזים לחלקו השני של המופע, הוא קאנטרי-פולק, עם תחושת דחיפות וחתירה למטרה. אולם בהיותו בעצם ניגון של הלב, הוא אבן מסד במעשה היצירה של לימוני. קודמים לו "לפעמים" הקיומי-פילוסופי, עם טיפת הומור עצמי של חוזר בתשובה שלא ויתר על רוק'נרול, ו"מילה" הקטן והמנחם, ג'אזי-קברטי שנאבק עם המוזה ובחיפושיו אחר המלה הנכונה גולש אל המקורות. הניגון החסידי בלב שיר הנושא מרים לשירת רבים, ו"שמע" שמתכתב נמרצות עם הפזמון החוזר ב"מאמי" של מיכאל מחפוד-פטישי.

כזמר, לימוני אינו מתופף שלם. לפרקים הוא "מזניח" את הנגינה כדי להסביר בתנועות ידיים את הכוונה. קול ומקלות בלבד, לא מספיקים כנראה. הוא שר בניחותא, כבעל ניסיון, מציע חברות, לא מתנפל. יש משהו מתעתע וכיפי במוזיקה שנשמעת רכה, קטנה, לא מאיימת. אולם צוברת כוח תוך כדי ההתנהלות והנגינה ומגיעה לשיאי הבעה מרגשים. ואם לבכם פתוח ליהושע לימוני וליצירה שלו, תוכלו להאמין שהשירים שלו הם מתכון בדוק לזירוז הגאולה, כפי שהציעה אחת המעריצות הקולניות שלו.

יהושע לימוני, צילום: אילן דמרי


יהושע לימוני, מתפוצץ (עצמאי)
יהושע לימוני, השקה ל"מתפוצץ". תמונע תל אביב. רביעי, 20 בפברואר 2019