ספרים, ילדים, ספרים!

הרבה לפני שמישקה-מיכאל נולד, הלכה וכבשה לעצמה מחלקת ספרות הילדים, טריטוריה לא מבוטלת בספריית אמו, שזו אני. למעשה, היו שטענו, שהילד, איך נאמר, הוא רק תירוץ שיצדיק את מה שהפך, עוד לפני בראשיתו, למיני ספריה עירונית בדירה קטנטנה בעיר פיצפונה.

מאיפה התחיל כל זה? אולי מילדותי שלי. אולי מעצם כך שבתים שאהבתי במיוחד לשהות בהם, היו כאלה שהציעו לי, בין היתר, את אותה דלת קסמים אל עולמות אחרים משלי, עולמות שיכולתי לטייל בהם ולחזור מהם מלאת חוויות. אולי זה בעצם התחיל מחבילות הספרים של סבא אריה, שנעטפו בדפי עיתון ונארזו בחוט חום, עדיין עם ריח הדבק שעמד בחלל הכריכייה שלו. אני לא זוכרת, אבל האפשרות הזו, שמקופלת בין דפיו של ספר, היא אולי אחת המתנות היפות שקבלתי. 

מתי מתחילים? בהתחלה. איך בוחרים? בסבלנות. כלומר, גם אחרי ההמלצה שקראתם בעיתון או קבלתם מחברים שטעמכם ואהבותיכם דומים, קחו את הזמן לקרוא בעצמכם, להתרשם מהסיפור, מהשפה אם מדובר במקור או מהתרגום, במידה ונכתב בשפה זרה, מהאיורים שמלווים את הספר, במידה ומדובר בגילאים הצעירים יותר. ראו אם יש בתוכו תכנים שאתם מוצאים ראויים לילד הפרטי שלכם או להיפך, ממש כפי שהייתם עושים בכל הנוגע לתכניות טלוויזיה או סרטי קולנוע. עוד דבר, גם בעידן הנוכחי שבו קונים ולמחרת זורקים וקונים חדש, ספרים, הם זן מיוחד על-זמני של חברים לדרך ולכן, כשאתם מתלבטים, חשבו על ספר שתרצו אותו על המדף שלכם לאורך השנים – לילד הבא, לבן האחות, לנכדים. חשבו על ספר שתשמחו להקריא פעם ועוד פעם ושוב, כי ילדים אוהבים לחזור אל המוכר. זה עוזר.

במקבץ שאספתי, מעורבבים להם זה לצד זה, ספרים בעברית וספרים מתורגמים, קלאסיקות לצד ספרות ילדים עכשווית מפה ומשם, יש גם טעימות של ספרים שאינם מבוססי טקסט ויש שיתהו, מה להם בתוך משבצת זו, ובכן - הקו המחבר, אם יש שכזה, הוא מפתחות אל עולם עשיר יותר, יצירתי ומלא דמיון שמפעיל את השומע והקורא הצעיר כמו גם את המתווך. 
 

הספרים שאסור להחמיץ:

הצב של ארן

כתבה: מירה מאיר, ציירה: אורה איל, הוצאת כתר (1977)
מיועד לגילאי: 2-5

ארן רוצה צב. הוא הולך עם אבא לחפש צב בחרשה וחוזר עם שלל אוצרות, אך נעצב כי אין צב. למחרת מוצאת אמו של ארן צב קטן ומביאה אותו לגן. המפגש עם ילדי הגן, הבהיל את הצב וסקרן את הילדים, שהחליטו לטפל בו. בזמן ארוחת הצהריים נשא הצב רגליו והמשיך הלאה בדרכו וכשחזרו הילדים וגילו שהצב נעלם, נעצבו מאד. הגננת אמרה: 'צבים לא אוהבים להיות סגורים'. הילדים, מצדם, ניסו להצדיק את רצונו של הצב ללכת בעזרת סיבות מתוך עולמם. ארן נשאר עם התקווה שאולי בכל זאת אמא שלו תמצא שוב את הצב.

דוגמא נהדרת לספר שאוהב ילדים. ספר יפהפה שכתוב מגובה עיניו של ילד. לא סתם בחרה המאיירת הענקית, אורה איל, להשאיר את "הגדולים" מחוץ לפריים. כלומר הם, לכאורה, שם – הרגלים הארוכות של אבא שידו האחת עמוק בכיס המכנסיים והשנייה, אוחזת/נאחזת בידו של ארן שמושך בהתלהבות קדימה או נשרך באכזבה מאחור. גם רגליה של הגננת בכפכפים חומים ובג'ינס מקופל, שידה האחת לוטפת ראש ילדה והשנייה אוחזת בידו של ילד – שם, ובו בזמן לא שם.

זה עולם של ילדים ויש בין עמודיו הספורים, כמו ביממה נתונה של ילד, קשת אינסופית של צבעי רגשות עזים ותחושות ומחשבות וחוויות. במרחק ארבעה עשורים מימי התום של שנות ה-70' בהן נכתב הספר, אפשר לומר שיש בו גם ניחוחות ילדות של מקום ועקבות תקופה שמשקפים נופי נפש מאד ישראליים. 
 



לילה חשוך אחד

כתבה ואיירה: אורה איל, הוצאת ספרית פועלים (1988)
מיועד לגילאי: 3-5

חנה בננה פושטת בגדיה, לובשת פיג'מה ונכנסת למיטה. היא מנסה לישון אבל ערימת הבגדים שפשטה, לובשת בחושך צורות מפחידות – פיל, פרצוף מבהיל, מפלצת ענקית. צללים שטורדים את מנוחתה ומפריעים לה לישון. לבסוף, כשאת בגדיה תאסוף ותחביא בארון, ייעלמו הצללים והיא תוכל לישון.

אורה איל איירה יותר מ-70 ספרי ילדים שיצאו לאור בישראל. שמה צובע את ילדותם של דורות על דורות בקווים נקיים, נאיביים, רכים ומלאי חום. תרומתה לספרים שאיירה מכרעת בהפיכתם לקלאסיקה מקומית. "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל" ו"תירס חם" מאת מרים רות וכמובן, סדרת "סיפורי איתמר" מאת דויד גרוסמן, "ברכבת יושבת ארנבת" מאת טובה שינברג ועוד אינספור כותרים מצוינים לגיל הרך, היו ונשארו רבי מכר לא מעט בזכות איוריה.

את "לילה חשוך אחד" איל כתבה ואיירה. נהוג לומר שאנשים פחות נוטים לאמץ כלבים בצבע שחור. נדמה לי שלא אטעה בהרבה אם אומר, על אותו המשקל, שספרי ילדים בשחור-לבן הם האחרונים להישלף מהמדף. זו כמובן טעות מצערת. בכל הנוגע לספר הזה בוודאי ובכל הנוגע לזה שקדם לו – "בוקר בהיר אחד", בוודאי שבוודאי.

זהו ספר מחורז ומוזיקלי מאד, שנוגע בפחד המוכר כל כך מהחושך. אז נכון, השחור, שנועד להמחיש את החושך, שחור מאד, אבל בצדדיו אפשר לזהות גוונים של אפור וחרכים שמבעדם מפציע לבן מאיר ובהיר ומהדהדת התובנה שהכל בדמיון שלנו. ההומור הנפלא של איל מאפשר לילד לקחת את הפחד מהחושך לטיול הכרות יד ביד. כשמבינים את מרכיבי הפחד, מה שנראה עד לפני רגע כשד מאיים, בעצם לא מפחיד בכלל ולמעשה די מצחיק.

הטקסטים הקצרצרים, החריזה, המקצב, המבנה המעגלי והחזרות שמכינות את הקטנטנים בכל פעם מחדש למפגש עם מפלצות הלילה שבדמיון וכמובן, האיורים שמקבלים מקום של כבוד מול הטקסט, הופכים את טקס השינה למשחק מהנה.

קרמר החתול ישן כל הזמן

כתב: מאיר שלו, צייר: יוסי אבולעפיה, הוצאת עם עובד (2010)
מיועד לגילאי: 3 ועד בכלל

מהרגע בו הפציע בחיינו לראשונה, היה ברור שמדובר באהבת אמת. איך שלא תהפכו בזה, קרמר, גיבור סדרת הספרים (הקצרה מדי, לתשומת לבם של המחבר והמאייר) שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה, הוא כוכב-על בממלכת ספרי החתולים. זהו למעשה שיר אהבה כנוע לחיה הגרגרנית, הנהנתנית, השעירה בדרך כלל והמשופמת, שבחיי היומיום אנחנו עבדים לרצונותיה.
לא מעט ספרי ילדים נכתבו על חתולים. למעשה, בספריה שלנו, ישנו מדף שלם שמוקדש לשכאלה ובהמשך, בלי נדר, יוקדש להם טור מיוחד, אבל קרמר, אם לצטט מאחד הספרים הנוספים בסדרה, הוא: הכי מכל ההכים.

למה? כי הוא עצל באופן מעורר השראה ומקסים את סביבתו הטורדנית לדעת. הוא יעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי שיניחו לו לנוח בנוחיות מרבית וללא הפרעות. שזה למעשה חלומנו. צריך להכיר מקרוב ולאהוב חתולים, כדי לכתוב ולצייר אותם כך. ממש לאהוב. ומה זו אהבה, אם לא להכיר בכל החולשות הנראות לעין והנסתרות ממנה ובכל זאת להיכרך בחוסר אונים משווע אחרי כדור השער השמנמן הזה.

הטקסט של שלו מתנגן ומבריק, שובב וחף לחלוטין מהכוונה דידקטית. הוא נכנס ויוצא ממוחו החתולי הנבון והערמומי של קרמר, נותן הסברים משעשעים למנחי הגוף הבלתי אפשריים של החתול הישנן הזה, מציע אופציות חלופיות לשימוש באביזר הזה שמתקרא: "חתול עצל" ומפליא להמציא בעבורו הצדקות למצבו המאונך תמידית. "אני בכלל לא ישן רק חולם חלומות, אני שוכב וחולם בעיניים עצומות", עונה קרמר הנעלב לבני המשפחה שטוענים כי למעשה, אין מדובר בחתול אלא בסמרטוט רצפה. יד על הלב, אם בחלומך צדת איילות עם סבא אריה, שאגת שאגות עם דוד טיגריס, רצת ספרינט עם דודה צ'יטה ופנתרת פנתורים עם דוד פנתר, פלא שתקום עייף?

שיתוף הפעולה בין שלו לבין אבולעפיה, פנומנלי ולחלוטין אינו ברור מאליו. הסנכרון בין הטקסט לדימוי מושלם. הציוות המוקפד הזה, של שני מאסטרים כל אחד בתחומו, נפרש על פני שנים ארוכות ("הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הטרקטור בארגז החול", "הגשם של סבא ארון" ועוד רבים וטובים) והוליד טביעת אצבע שאי אפשר לפספס, זיהוי ושפה מובחנת שהיא הנאה צרופה לעין ולאוזן. מעבר לכך, כמו שאי אפשר לדמיין פנים אחרים לקלאודיוס מלבד אלא של דרק ג'קובי, או קול אחר לזיגי מלבד זה של דיוויד בואי, כך לא יעלה על הדעת קרמר אחר מלבד זה של אבולעפיה – שחור-אפור מנומר, שמנמן בעל בטן משתפלת, מעט מלבין באזור הכפות והשפמפם, עיניו צהובות ואזניו עם נגיעות של ורוד מעורר חדווה.

שורה תחתונה: על הדוכן באולימפיאדת החתולים הספרותיים, קרמר משלב זנבות עם נפילים, איפשהו בין גארפילד, חתול תעלול וחבורת החתולים השימושיים של טי.אס אליוט. או בקיצור: ספר (אחד מתוך סדרה של שלושה לעת עתה: "קרמר החתול יוצא אל היער", "קרמר לומד לשחות") חובה לחובבי חתולים ובעלי חיים, שכיף לקרוא ולא פחות מזה להקריא!

תקוע

כתב ואייר: אוליבר ג'פרס, תרגמה מאנגלית: תמר קרמר, הוצאת כתר (2005)
מיועד לגילאי: 3-8

תקוע הוא ספר לילדים והורים בעלי הומור. הנה, הנחתי את זה פה בפתיח. כלומר, שלא תאמרו שלא הזהרתי. תנו לי לדייק - לא סתם הומור, אלא פראי, כזה שעושה ל"ג בעומר בקופסת הנתיחים שם למעלה וגורם לכם להתפוצץ מצחוק בקול רם, משהו בסגנון דוד אלברט המצחקק של מרי פופינס, זוכרים? בקיצור, את "ניסוי הכלים" או אם תרצו – "הקריאה הראשונה" של הספר הזה, השתדלו, אם אתם לא בטוחים, לקיים בחלל סגור בנוכחות שלא תעלה על יותר מזאטוט אחד.

אז מה בעצם קורה כשהעפיפון של פלויד הקטן נתקע על העץ? פלויד, בסך הכל ילד הגיוני, מנסה למצוא בדרכו פתרון לבעיה וכך נזרקים אל העץ בזה אחר זה אינספור פריטים שגם הם בסופו של דבר נתקעים על העץ. מסולם, פחית צבע, ועד הבית שממול ועד חתול בשם מיץ', ברווז, אורנג אוטן, קרנף, חלבן ולוויתן שנקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אל דאגה, הכאוס המטורף הזה יסתדר בסופו של דבר, אבל עד לסוף הסיפור, שנבנה כמו מערבולת עלים משוגעת, יהיה שמח.

מידת המופרכות של סיפור האבסורד ההיסטרי הזה, היא מקור המשיכה הממגנט שלו. וכך, גם ברגעים בהם נדמה לך שהנה סופסוף מגיע לה החלטה הגיונית ושקולה שתשים קץ לטירוף המערכות הזה – יוק! ומה שהחל כבעיונת קטנטונת, הולך והופך למגה בעיה עם פוטנציאל לאסון. האיורים של ג'פרס ילדותיים במובן הכי פשוט, טוב ומקסים של המילה ונותנים רוח גבית לאווירה הסוריאליסטית הכללית של הסיפור ולדרכיו הנחושות גם אם לא קונבנציונליות לחלוטין של פלויד לפתרון בעיות. המילים, הכתובות כמו בכתב יד של ילד, מכתיבות בגודלן המשתנה ובאופן בו הן מסודרות על הדף, אינטונציות קריאה ומקצב וכל זה יחד משקף הלכי רוח.

זהו למעשה, אם תרצו, מעין ליברית שהמוזיקליות שלו נצבעת בצבעי התסכול, חוסר האונים והסבלנות ההולכת ופוקעת של פלויד עד לרגע בו איכשהו, הכל יסתדר. אה, ויש גם את "הבועות", תגובות של אלה שנזרקו או עומדים להיזרק אל העץ נניח כמו החלבן, השכנה בבית ממול, הלוויתן והכבאים, שמקשים מאד לעצור את פרצי הצחוק. בקיצור, זהו ספר מטורף, מצחיק ברמות מביכות ועשוי כהלכה, חף באופן עקבי מהיגיון של "גדולים" ובועט בריאליזם, ובדרך יצירתית במיוחד מלמד משהו על נחישות עיקשת. במילה אחת: מבריק.

המתנה הכי טובה בעולם

כתב: ג'ונתן אמט, ציירה: ונסה קבן, תרגמה מאנגלית: אירית ארב, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר (2009)
מיועד לגילאי: 3-7

סתיו נושק לחורף. לחלד נמאס מהגשם שירד ללא הפסקה במשך שבוע שלם ואילץ להישאר במחילתו. חוצמזה, הוא מתגעגע לחברתו הטובה ביותר, ארנבת. הוא מחליט לחפור ממחילתו עד למאורתה של ארנבת. בדרך, מצטרפים אליו למסע מתחת לאדמה גם סנאי וקיפוד. בהגיעם, מגלים החברים שארנבת מקוררת כהוגן ונרתמים להנעמת זמנה – סנאי מביא לה אגוזים שליקט, קיפוד מציע מיטת עלים טריים ורכים שאסף ורק חלד נעצב ללבו כיוון שהגיע בידיים ריקות. "אבל חלד", אומר סנאי, "אתה לא צריך להרגיש רע, הרי זה היה הרעיון שלך לבקר את ארנבת". ארבעת החברים מסכימים שהרעיון שהגה, המחילה שחפר והחברים שאסף בדרך הם למעשה המתנה הטובה בעולם. הבנתם? לא חייבים לרוץ לאימג'ינריום על מנת לשמח חבר, לפעמים מספיק פשוט להיות שם בשבילו כי ערכים כמו חברות אינם נגזרים מתוך הגשמי ולכן, אין להם מחיר.

אז נכון, מנקודת מבט של מבוגר, זהו לכאורה סיפור פשוט על ידידות אמת, עם שורה תחתונה מתבקשת על גבול הברור מאליו, אבל בספרות, הרי, זה לא בהכרח ה"מה" אלא בעיקר ה"איך" ובכל הנוגע ליצירותיהם המשותפות של ג'ונתן אמט וונסה קבן, את ה"איך" הזה, אתם בפירוש רוצים להעביר הלאה לילד הפרטי שלכם.

אלו הצבעים הרכים והאווירה הסתווית שעוטפת את הספר כולו בחמימות מערסלת ובעיקר האסתטיקה של הדמויות, הבעות הפנים ומנחי הגוף שמייצרים אדוות של סיפור שמתחת לסיפור. התום כובש ונוגע ללב, הסקרנות והעיניים הפעורות, היכולת להתפעל מכל מה שנקרה בדרכך ותאוות הגילוי שהופכת כל מפגש עם העולם להרפתקה – כל אלה מצויים בספר והם חלק בלתי נפרד מעולם הילדות.

ארבעה ספרים של הצמד אמט וקבן, שגיבוריהם הם חלד, ארנבת, סנאי וקיפוד, תורגמו על ידי אירית ארב לעברית. לארבעתם מבנה אחיד. כולם מתחילים במשפט "Hot-Diggerty-Drat!" (סלנג בריטי מקסים שמקורו אינו ידוע אבל מבטא פרץ של התלהבות או התפעלות), שנאמר תוך כדי שחלד מגיח לו מתוך מחילתו. בספר הראשון, "להוריד את הירח", שיצא לאור בבריטניה בשנת 2001, זו הלבנה במילואה שנגלתה לחלד הקטן לראשונה בחייו וחילצה ממנו את קריאת ההתפעלות הזו. בספר השני, "אין כמו בבית", זה האביב שמילא אותו בשמחה. בשלישי, "יהלום בשלג", זו שמיכת השלג הלבן שכיסתה את היער הקפוא שנראה לו כמו מעשה כישוף. בספר הנוכחי, זוהי יותר קריאת התפעלות מכוח העמידות של הגשם הטורדני ובשוליה אכזבה. "אלוהים אדירים", איך נאמר, הוא תחליף מקרטע למקור, אבל יד על הלב, קצת קשה למצוא חלופה עברית טובה ממנו. מעבר לכך התרגום נפלא ובונה את עולמה הקסום של החבורה המקסימה הזו בעברית חיה וקולחת.

שורה תחתונה, אם זה לא ברור: ספר שהוא מתנה כמו כל השלושה שקדמו לו.