מחול - אלבום והופעה: דוד ד'אור משיק באהבה

"משהו טוב", אלבומו הטרי של ד'אור הבוחן את כוחה של האהבה, משקף גם את מגוון יכולותיו האמנותיות

דוד ד'אור הוא ללא ספק אחד היוצרים והמבצעים החרוצים בישראל. קולו הנדיר ושירתו הווירטואוזית הובילו אותו בכ-30 שנות קריירה להקלטות בסוגות ובסגנונות מוזיקליים מגוונים ולשיתופי פעולה רבים עם עמיתים והרכבים שונים, בעצימות מעוררת קנאה.

עד כדי כך שאפילו יחסי הציבור שלו, לא סגורים על מיספורו של "משהו טוב" אלבומו החדש, בדיסקוגרפיה המעטירה שלו. 18? 19? 20? לא שזה משנה, כי האלבום מיטיב לשקף את יכולותיו של ד'אור כזמר וכיוצר, תמלילן, מלחין ומפיק מוזיקלי. וגם כאמן מעורה היטב סגנונית וחברתית.

אלבום מלא תקווה ואופטימיות

בגדול, "משהו טוב" מצטייר כמעין סיכום זמני, אישי ואמנותי. כיוצר, שכתב והלחין שלושה מתריסר השירים ושותף בכתיבתם של שבעה נוספים, ד'אור בוחן את הזוגיות, או אם תרצו את כוחה של האהבה לאורך שנים. מן הסתם האהבה והזוגיות הפרטיות שלו, אם כי יש בהן מבט אל החיים בכלל, כמו ב"שינויים", השיר הפותח (אותו כתב עם קובי אפללו והלחין עם איתמר מאירי ואיתן רז שהפיקו מוזיקלית): "שינויים עוברים עלינו עם הרוח/ שמושכת למקומות לא מוכרים/ כל מה שהיה נכון כבר לא בטוח/ לא יודע אם הולכים קדימה או אולי חוזרים".

דוד ד'אור, צילום: יונתן בלום

העיסוק בזוגיות מתבקש והגיוני נוכח פרק הזמן שבו נוצרו השירים - מהלך עשר השנים האחרונות שבהן הקליט את הטרילוגיה "שירת רבים" (עם פטריק סבג) ובהן הרבה להופיע בחו"ל. הנדודים בעולם וההתנתקויות מהבית, הבשילו בו תובנות של זמן, מרחק וניסיון על החיים ועל מערכות יחסים. "השנים שעברו, בלי שהרגשתי איך/ זיכרונות רעדו בי, כשהלכתי ממך/ הדברים שחיכיתי, לזמן הנכון/ ולא פעם טעיתי ורציתי המון" הוא שר ב"עודני חולם" שכתב והלחין. "ועוד יום עובר, וזה יום חדש/ לא מובן מאליו, החיים קורים לנו עכשיו...".

כמתבקש משמו, "משהו טוב", הוא יצירה מלאת תקווה ואופטימיות. ד'אור מוצא את החיובי בכל סיטואציה, רואה את האור באפלה ובגעגועים ("עד שנראה את האור" שכתב עם אלנתן שלום), בונה חוזק ברגעים של חולשה ("עפיפונים" עם צביקה ברגמן, יהל דורון וגיא מנטש) וגם בתחושות דכאוניות רגעיות מחפש את החיוך והחיבוק כמו ב"מתחילים לבד היום" (שכתב המוזיקאי המוכשר ליעד גרושקה): "...לא תמיד אהבתי כל מה שעשית/ ולפעמים יותר מדי זה לא מספיק/ ואין סיבה להישאר/ חוץ מהפחד לקבל/ את הבדידות וכל מה שעתיד לבוא". בלדה לאה, מכונסת, מוגשת בעטיפה קונצרטית-קלאסית, רק רביעיית כלי מיתר ופסנתר. לטעמי השיר היפה ביותר באלבום. יפה לא פחות הוא "הגידי לי", שלחנו (המשותף לגרושקה ולד'אור) מזכיר את עידן רייכל והפקתו המוזיקלית (אמיתי פריינטא) מהדהדת איזה צליל אפריקאי.

האופטימיות עוברת כחוט השני בכל שירי האלבום. בשירי האהבה "עפיפונים" ו"מקום לאהבה" (שאותו חיבר ארקדי דוכין, חבר ותיק), במעמדי געגועים וכיסופים ("שירת הזמיר" התוסס והממונף שכתב בעצמו), בדאגה לדור הצעיר ("אל תפחד לעוף" המיוחד שגם אותו חיבר בעצמו; שממוען אם כפשוטו ליוצא חלציים וכממשיך דרך: "אל תפחד לעוף מעבר לאור/ את מה שאנחנו שכחנו, אל תפחד לזכור..."). והוא מסתיים גם, כאילו בהזמנה בציפייה ל"בשורות טובות" (עם ברגמן, דורון ומנטש). איך לא.

כיאה לשירים שנכתבו והוקלטו לאורך זמן האלבום הופק מוזיקלית בידי עשרה צוותים שונים. גיא מנטש ויהל דורון אחראים לשלושה שירים. האחרים הופקו כל אחד בידי צוות אחר. שמות נוספים על אלה שכבר הוזכרו לעיל, הם אודי תורג'מן, פטריק סבג, שמוליק דניאל, ד'אור עצמו והוא בשיתוף עם ליעד גרושקה. כפועל יוצא מהחלטה זו שותפים במלאכת העיבודים והנגינה לא מעט שמות מוכרים, אפילו כוכבים, ביניהם תום כהן כמתזמר, ברי סחרוף כמעבד, טכנאי הקלטה כאורי זך, ארן לביא, רונן הלל ואבי טולדנו, ונגנים כסחרוף, סינגולדה, מרק קקון, יניב דדון, עמית יצחק, גלעד שמואלי, אייל מזיג ואבי יפרח.

ועדיין האלבום נשמע מיקשה סגנונית אחת, פחות או יותר. הוא נאמן לאתנו-פופ-אופרה שסיגל ד'אור לעצמו. מוזיקת עולם רכה, התכוונות אתנית שמתובלת בהרגשה אופראית. הרבה כלי נגינה אותנטיים. כלי קשת, נאי, עוד, קמנצ'ה וג'ומבוש, בעיקר ב"עומד מולהים" (עם אור פלד, דורון ומנטש) ו"שירת הזמיר". ולצידם הבלחים משמעותיים של גיטרות חשמליות ותמיכה אווירתית מחזקת של קלידים ותכנותים אלקטרוניים.

אם מתעקשים, חורגות מן הקו האמנותי, לטעמי, שתי יציאות סגנוניות: "עד שנראה את האור" הוא בלדת רוק מחופשת לפופ-רוק מרוכך (הפקה מוזיקלית: אלנתן שלום) ובעיקר שיר הנושא שהוא חיבור בלתי אפשרי לכאורה, אך מרתק, בין היפ-הופ בצרפתית (מרק קקון) לבין צליל הנשמה של מוטאון (הפקה מוזיקלית: תומר הדדי).

דוד ד'אור, צילום: אוהד רומנו

מעניק כוח לשירים

דווקא היישום הבימתי מאדיר ומעצים את ההיבט האישי של האלבום. כשד'אור משלב שירים נבחרים מ"משהו טוב", בין שירים מוקדמים ולהיטים גדולים, נוטע אותם בין חוויות ואירועים שקרו אותו וסיפורים מאחורי הקלעים של היצירה, הוא מעניק להם יותר כוח, זהות ואמינות. גם האופטימיות המובנית שלו, נטענת בדומגאות ובערכים מוספים ומחזקים.

על הבמה, בעיבודים ובהפקה מוזיקלית עם ליעד גרושקה (שמנגן בקלידים ובאקורדיון), מוקף בשישה נגנים, ביניהם גיא מינטוס, מוזיקאי ג'אז ופסנתרן מכשף, זה בעצם סיפור של אמונה עזה, בכישרון וביכולת, בזוגיות ובאהבה, גם בהשגחה עליונה.

דוד ד'אור, צילום: אמנון אייכלברג

"עודני חולם" ו"שינויים" החדשים מניחים את היסודות לסיפור הבימתי. "העולם שאני מצייר" (שכתב לבתו יהלי) ו"כל הכוכבים" (שקיבל מארקדי דוכין בעסקת חליפין תמורת קקדו, תוכי) מרחיבים אותו. "הגידי לי" כמו באלבום מתהדר בדגימות אתיופיות-אפריקאיות ועם "קול מהשמיים" הוא נוסק אל על.

ב"שירת הזמיר" הוא מתכתב עם שירת ספרד מימי הביניים. "זמן האהבה" (שכתב והקליט עם אהוד בנאי) מתחבר למציאות חברתית מקומית. שיר האהבה "הלב יודע" (שהקליט עם שלומי שבת) כמעט מתמזג עם צעד תימני וגם - מנגד ובמעבר מושלם - עם האדג'יו של אלבינוני.

בין "אל תפחד לעוף" המרגש, במיוחד נוכח הסיפור שמאחוריו, שמוכיח ולא רק לדעת ד'אור שמוזיקה היא שפה של הלב, ל"עד שנראה את אור" המוקדש לזוגיות רבת השנים (37 אם אתם מתעקשים) בינו לבין פזית, רעייתו ומנהלתו האישית, הוא מגניב תזכורת באנגלית מ"קרוב אלייך" של הקרפנטרס, מאותם ימים ראשונים.

דוד ד'אור ומירי מסיקה, צילום: אמנון אייכלברג

שורשים ומקורות משמשים אותו גם בדואטים עם מירי מסיקה שמתארחת בהופעה. אם זה ביצוע נהדר ל"לוליטה" ששר בעבר עם אתי אנקרי וכמעט ואין כבר הזדמנויות לשמוע אותו; ואם זה חיבור פסיכי קונספטואלי ו-וירטואוזי בין קרוזו לאינתעומרי, כולל חילופי תפקידים ביניהם. גם באירוח את מרק קקון - תחילה למימוש הבימתי של "משהו טוב" (שנכתב, כך הוא מגלה, בעקבות ביקור בפרובאנס), ולאחריו בשירה מרוקאית משותפת.

ההדרנים הן תפילות הארד-קור: "לא גבה לבי", מזמור קל"א מתהלים, שהלחין והקליט עם תומר הדדי ל"שירת רבים" (ובו מככב גיא מינטוס בהפגנת יכולת עוצרת נשימה). ו..."שמור על העולם ילד", מזמן תפילה, מודרנית, שהפכה לשיר דגל וסימן זיהוי של ד'אור.

למרות שלאמן פורה ושקדן כדוד ד'אור יש לא מעט חוויות לחלוק, ולצדו עומדים גם כישורי הבעה, מילולית וסיפורית, מרשימים - התחושה היא שהוא עושה בהם שימוש יתר. רוצה לומר שהייתי מעדיף לשמוע אותו שר יותר שירים ברצף, ללא דיבורים ביניהם.

האם ההזדקקות שלו להם, מנסה להסתיר איזה חוסר ביטחון? אני לא מאמין שאני חושב כך. ובכל זאת, ההרגשה היא שבניגוד לוורסטיליות המרהיבה ולמנעד הקולי יוצא דופן שלו, ועל אף הקילומטראז' העצום, הוותק והניסיון, יש משהו מהוסס ולא בטוח בהופעה הבימתית של דוד ד'אור. אם זה ביטוי להתרגשות של מעמד ההשקה, זה מעודד ומכמיר לב, שעדיין, אחרי הכל השנים וההתנסויות חובקות העולם, הוא עדיין מתרגש, ודווקא בבית, בישראל.

דוד ד'אור, צילום: אמנון אייכלברג

דוד ד'אור. משהו טוב (התו השמיני)
דוד ד'אור, מופע השקה למשהו טוב. מוזיאון תל אביב. רביעי, 6 במרץ 2019