מחול - מייק שינודה בישראל: איי לייק מייק

שינודה שנפרד מחברו ל"לינקין פארק" צ'סטר בנינגטון שהתאבד, נתן פה שואו גדול, סוחף ודינמי

הסיפור הזה מתחיל בעצם ב-16 בנובמבר 2010. אז נכחתי בהופעה המלהיבה שקיימה כאן להקת לינקין פארק בפארק הירקון. כתבתי אז בין היתר על הלהקה הקליפורנית שהוגדרה כמפלצת פארקים, ש"מדובר בחטיבת קצב מחומשת, מתואמת ומאומנת היטב, בהובלת צ'סטר בנינגטון ומייק שינודה שבפרונט. המכונה האנרגטית והמשומנת הזו הרימה את הקהל לגבהים. סגנונה מגוון, עשיר, טעון באנרגיות ולגמרי לא נעול על קונספט כלשהו".

בנינגטון, שינודה וחבריהם עשו יחד רוק, פופ, היפ-הופ, מטאל: כל מה שנכנס תחת ההגדרה נו-מטאל. שבעה אלבומי אולפן הנפיקה הלהקה, האחרון שבהם "One More Light", שיצא ב-19 במאי 2017. חודשיים לאחר מכן, ב-20 ביולי 2017, התאבד צ'סטר בנינגטון לאחר שלא יכול היה לשאת את הצער על פטירתו בנסיבות דומות של חברו הטוב, במקור איש להקת סאונדגרדן, כריס קורנל, ב-18 במאי 2017.

יש לו את הקסם שלו

לקח לשינודה זמן לאסוף את עצמו וב-25 בינואר 2018 הוציא מיני אלבום בשם "Post Traumatic" ובו שלושה שירים שביטאו את תחושותיו בעקבות מות בנינגטון. ב-15 ביוני 2018 יצא האלבום המלא, הנושא את אותו שם.

במרוצת 2018 הוא גם חזר לבמות ובמסגרת סיבוב ההופעות "Post Traumatic" חזר אלינו לאחר קרוב לתשע שנים, הפעם כאמן עצמאי. למעשה, כאיש שהיה אמון ב"לינקין" על ההיפ-הופ, וכמובן מפיק, נגן גיטרה, מקלדות ועוד. למעשה, הוא ייסד את הלהקה ב-1996 יחד עם שניים מחבריו לתיכון, ובנינגטון הצטרף אליה כעבור זמן קצר. אגב, במרוצת פעילות "לינקין פארק" הוציא שינודה ב-2005 אלבום היפ-הופ צדדי, "Rising Tied", עם הרכב שהקים, "Fort Minor".

מייק שינודה, צילום: אורית פניני

וכעת הוא לבד על הבמה, כלומר בפרונט, בלי החבר הבולט והמשפיע. לשינודה אין את הכריזמה החייתית של בנינגטון, אבל יש לו את הקסם שלו והוא מוביל את ההופעה בבטחה. ולא רק באזור הנוחות העיקרי שלו, הראפ, אלא גם בהמנוני השירה המלודיים ובבלדות.

שינודה חמוש בחתימת זקן ושפם, בכובע מצחיה, מכנסי דגמ"ח וטישרט שחורה עם תמונה והכיתוב ""Pleasures. הוא נוח ונינוח עם הקהל, ואין סיבה שלא. הרוב המכריע של החבר'ה שגודשים את האנגר 11 בנמל תל-אביב - צעירים בני 20 פלוס ו-30 פלוס - הם קהל ביתי לחלוטין. מעריצים מושבעים שלו. הם מריעים ומניפים ידיים החל מהאקורד הראשון של כל קטע ומתפללים איתו את הטקסטים כמו באיזה ריטואל שבטי. לא פלא שהוא מגדיר את מעריציו כאן, בדומה לאלה שבקהילות דומות במקומות אחרים בעולם: "Fan Base" (בסיס מעריצים).

הוא מגולל סיפורים ומפלרטט עם הקהל, מחמיא לנו ואומר שכאן יש קהל מטורף, במובן הטוב של המילה, ושבמסגרת סיבובי ההופעות שלו בעולם, עם "לינקין פארק" ולבדו, למד להיחשף לתרבויות, מסורות ושפות שונות. הוא מתגלה כבחור סימפטי, נעים, חף מפוזות ומוכשר ביג-טיים. והוא בכלל לא צריך להתאמץ כדי לרכוש את אהדת הקהל. זה בא לו ולהם טבעי.

מייק שינודה, צילום: אורית פניני

הוא דינמי, נע לא מעט מצד אחד של הבמה לאחר, רוקד, קופץ ומרבה לשוחח עם האנשים ולהפעיל אותם. רפרטואר ההופעה מנסה להקיף את כל פאזות הפעילות שלו לאורך השנים. הוא פותח עם "Make It Up As I Go" מ"פוסט טראומטיק", עובר ל"In Stereo"- שביצע עם פורט מינור ועובר ל-"When They Come For Me", של לינקין פארק. ב-"It's Going Down" (פורט מינור) מתרגל שינודה עם הקהל לומר את המשפט הזה במקהלה א-קפלה, וכולם נענים לו בהתלהבות. איך לא?

עוד ברפרטואר, שלושה שירים ברצף מ"פוסט טראומטיק" ("Ghosts", "Prove you Wrong" ו-"Hold It Together") ולאחריהם "Roads Untraveled" מאלבומה של לינקין פארק "Living Thing". ועוד, "Sorry For Now" מ-"One More Light" (לינקין פארק), "Crossing A Line" )פוסט טראומטיק) ורבים נוספים.

הקשר הישראלי

בשלב מסוים במהלך ההופעה עושה שינודה כבוד לדן מאיו, המתופף הישראלי שלו בסיבוב ההופעות הזה וחבר להקת TATRAN, וזה בתמורה גומל לו בסולו תופים וירטואוזי מסחרר.

שני רגעים מרגשים במיוחד נרשמו בערב הזה. שינודה מסביר ש"Kenji" (פורט מינור) המצוין והמרגש נכתב לאחר שלינקין פארק כבר ביססה לעצמה בסיס מעריצים רחב והוא הרגיש שהוא יכול להיות אישי ולפתוח תיבת פנדורה מבית. אביו ודודתו, אמריקאים ממוצא יפני, נלקחו מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה בתוך קבוצה של כ-120 אלף איש כמותם, רובם תושבי קליפורניה, ונכלאו במחנה הסגר. זאת לאחר שהיפנים הפציצו את פרל הרבור והאמריקאים נכנסו לפראנויה והאמינו שכל היפנים שבתוכם בוגדים. הם הושארו במעצר במרוצת המלחמה ולבסוף שוחררו והשלטונות ביקשו מהם סליחה. אירוע מקומם זה - של מעצר האמריקאים ממוצא יפני אז - תואר בסרטו של אלן פרקר "בואו לראות את גן עדן".

מייק שינודה, צילום: אורית פניני

הרגע המרגש השני הוא ההצדעה הגורפת של הקהל לבקשת שינודה לצ'סטר בנינגטון, שסוחפת את כל מי שנוכח בהנגר למחיאות כפיים ממושכות. אחר כך מגיש האמן ברגש את "In The End" מתוך "Live In Texas" של לינקין פארק (ששר בנינגטון במקור, כששינודה עושה לו את ההיפ-הופ) - וכל המעריצים מלווים אותו בדבקות, במקהלה גדולה והרמונית - בקטע שהפך כבר מזמן לסטנדרט קבוע בגיגים של הלהקה.

במשך כמעט שעתיים משלהב מייק שינודה עם כ-25 שירים את הצופים שמצטופפים, רוקדים ומקפצים על רחבת ההאנגר. אין ספק שהוא סיפק את הסחורה עד הסוף. תחזור שוב חבר, ומהר.

מייק שינודה, צילום: אורית פניני

מייק שינודה בישראל, 26-25 במרץ 2019, האנגר 11, תל אביב