מחול - עולים השבוע: "בוקר טוב ילד" ועוד

לשרון בר זיו מגיע שאפו על סרטו החדש, "מראות שבורות" לא מספיק טוב וטים ברטון חוזר עם "דמבו"

"בוקר טוב ילד" (ישראל 2019)

דרמה. סרטו של שרון בר זיו. עומרי (אביב אלקבץ) הוא לוחם צנחנים שנפצע בפעולה בעזה ושוכב חסר הכרה בבית החולים. אמו נעמי (קרן מור), אביו דוד (שרון בר זיו) ואחותו הגר (הדר ברוך) מתלכדים סביב מיטתו. עקב הסיטואציה הקשה מערכת היחסים ביניהם מתוחה ומלאת קונפליקטים. האם והאב, המסור במיוחד לבנו ושוהה כל הזמן ליד מיטתו, נאחזים באופטימיות ולא מאבדים תקווה שהוא יתעורר ויתחיל לשוב לעצמו. זאת למרות שהרופאה ד"ר נעה וייסברג (אסיה נייפלד) מנסה לגרום להם להיות ריאליסטים. אבל אהבתם הגדולה לעומרי ומאבקם להחזירו לחיים חושפים את עוצמתו של הקשר המשפחתי. חבריו של עומרי ליחידה הופכים לחלק מהמשפחה. כל אלה חווים מצד אחד חוסר אונים, אבל במקביל עוברים רגעים מרגשים, מצחיקים ואופטימיים. כוח האהבה של בני המשפחה מאפשר התמודדות עם המשבר הקשה ומעניק תקווה חדשה. עם אמיר עודה, מעיין גולדברג, יותם קושניר, לירון חי ביטון, ערן לחמן, טל מרציאנו, דר רוזנבאום, רפי קלמר, איצ'ו אביטל, חגית דסברג, שלום שמואלוב. 81 דקות.

ב-2012 ביים שרון בר זיו את "חדר 514", סרט הביכורים המינימליסטי שלו, בהשתתפות שלושה שחקנים. רובו המכריע צולם בחדר קטן ברחוב צייטלין בלב תל-אביב, בו שכן משרדו באותה תקופה. הרוח המינימליסטית שורה באופן מובהק גם על "בוקר טוב ילד". רובו המכריע מתרחש בבית החולים, בין אם בחדר בו מאושפז עומרי חסר ההכרה, או במסדרונות המוסד הרפואי או בחדר המדרגות שלו. הבמאי מתמקד בעיקר בארבע דמויות בני המשפחה הגרעינית, כשהפוקוס מופנה קודם כל לעבר האב המסור, ואחריו לכיוון האם. בניגוד לסרטו הקודם, בר זיו (שחקן בין היתר, "בלוז לחופש הגדול", בתיאטרון "הקוסם מברוקלין", "השחקן" וגם בסדרות טלוויזיה, בהן "עניין של זמן" ו"ראש גדול") נטל כאן גם את תפקיד השחקן הראשי על עצמו ועושה זאת ברגישות, באמינות מירבית וביושר אינטלקטואלי. גם קרן מור ידעה להוציא מעצמה כאן את מנעד הרגשות הנדרש לתפקיד האם, הטעון, השביר והפגיע. ומעבר למשחק הנטורליסטי הנפלא של השניים, וגם של אנסמבל שחקני המשנה - הכתיבה החכמה, הישירה והפוגעת במטרה של בר זיו, והקונפליקטים האמיתיים שהוא מעלה, תורמים מאוד לתחושת הכנות, האותנטיות והאופטימיות הכל-כך ישראליות שמשדר הסרט. במובנים רבים זה מהלך אמיץ ולא מובן מאליו מצד הבמאי ליצור סרט שאין בו נימה של אסקפיזם אלא ריאליזם מוחלט והתכתבות ישירה עם המציאות הכואבת שלנו כאן. שאפו גדול.

דירוג: ****

מועדי הקרנות

בוקר טוב ילד, צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות טרנספקס

"מראות שבורות" (ישראל 2018)

דרמה. סרטם של אמרי מטלון ואביעד גבעון. אריאלה (שירה האס) היא נערה תוססת שמנסה לחגוג את הנעורים עם חבריה כמי שגדלה כמורדת בעל כורחה. אביה גיורא (יפתח קליין), אלוף משנה בקבע, קצין קרבי מעוטר, עוקב אחר כל תנועה שלה ומעניש אותה בקשיחות על כל טעות. כשהיא שבה בלילה מבילוי עם חברים הוא קורע את בגדיה ומכריח אותה להישאר כך ברחוב עד הבוקר. הוא מחנך אותה בקשיחות ובעקשות של מפקד שטעה פעם בקרב, שילם מחיר בחיי אדם ולא מוכן לטעות שוב לעולם. כשאריאלה נוסעת עם אמה נאוה (רננה רז) ואחותה הקטנה רעות (מנואל אלקסלסי) לרחוץ במעיין סמוך, עושה אריאלה עושה מאחורי גבן טעות קשה שמובילה לאסון - אמה נפגעת קשות בראשה ושרויה בקומה. הפעם גיורא לא מעניש אותה אלא מכנס אותה ואת אחותה סביב מיטת אמן. אבל ההרגל שהקנה לה, לפיו כל טעות גוררת עונש, חלחל אצלה. אריאלה בורחת מבית החולים ונדחפת למסע חיפוש עצמי של העונש האולטימטיבי המגיע לה, שאולי יקל על תחושת האשמה שלה וישיב את היציבות לחייה. אלא שהדברים משתבשים. עם יואב רוטמן, לאורה ריבלין, יעקב דניאל זדה. 104 דקות.

סיפור הסרט, אותו כתבו שני הבמאים בוגרי בית הספר סם שפיגל, לקוח מהעולמות הפרטיים-אישיים שלהם. אמרי מטלון הוא בן של הלום קרב בבית בו לא דיברו על הטראומה וספג חינוך מאצ'ואיסטי נוקשה, ואביעד הוא יוצא בשאלה שלמד בישיבה ובשנים בהן בילה שם פיתח אנטגוניזם כלפי הרבנים המתעללים לעיתים קרובות בתלמידיהם, והתקומם נגד היחס המזלזל והמפלה של הדת את הנשים. את חוויותיהם האישיות הם תרגמו לסיפור מורכב, מסובך ומפותל שעוסק ביחסים טעונים בין אב - הסובל מרגשות אשם על מות חייל בפעולה עליה פיקד - ובתו. למרבה האירוניה, הבת מבצעת טעות קשה שבעקבותיה גם היא חווה תחושת אשמה קשה מנשוא. העניין הוא שהדימויים בהם משתמשים הבמאים נראים מאולצים ולא מעוגנים בחיים. היחס הקשוח והבלתי מתפשר של האב לבתו, למשל. גם מסעה האישי של אריאלה - אותה נושאת על כתפיה שירה האס באופן מעורר הערכה - נראה קצת מופרך ותלוש. גברים שאוספים אותה לרכבם בדרך הם חרמנים סוטים והיא מנסה להיאנס על ידם. בהמשך היא מפתה שני גברים נוספים בתקווה להיפטר מבתוליה וכך "להיענש" על חטאה שאין דרך לכפר עליו. גם היא, כמו אביה, בפוסט-טראומה, אבל הדימויים באמצעותם משתמשים הבמאים כדי להמחיש זאת שטחיים ופלקטיים למדי. גם דמותו המאצ'ואיסטית/פוסט-טראומטית של האב שטוחה ולא אמינה. כך שבמקרה זה הכוונות הטובות לא הולידו יצירה מספיק טובה לטעמי.

דירוג: ***

מועדי הקרנות

מראות שבורות, צילום: דניאל מילר, באדיבות סרטי יונייטד קינג

"דמבו" (ארה"ב 2019)

דרמה. סרטו של טים ברטון. בעל הקרקס מקס מדיצ'י (דני דה ויטו) שוכר את שירותיו של הולט פרייר (קולין פארל), כוכב העבר שלו שחזר מהמלחמה ואשר התמחה לפני כן ברכיבה על סוסים, ואת ילדיו מילי (ניקו פרקר) וג'ו (פינלי הובינס) כדי לטפל בגור פילים אותו ילדה הפילה הוותיקה של הקרקס. אוזניו הענקיות הופכות אותו למושא של לעג וקלס בקרקס ובקרב הקהל שבא לראות את השואו. אלא שהילדים מגלים שדמבו (כינוי הגנאי שהפך לשמו) יכול לעוף - כשאוזניו הגדולות משמשות לו ככנפיים. בשלב זה, הקרקס עושה קאמבק מרהיב ומושך אליו את היזם הכריזמטי וי איי ואנדוויר (מייקל קיטון). זה מגייס את הפיל המוזר למיזם הבידור החדש והגדול מהחיים שלו, "דרימלנד". דמבו ממריא לגבהים חדשים לצדה של הלוליינית המקסימה והמהממת, קולט מארצ'נט (אווה גרין), עד שהולט מגלה שמתחת לציפוי הנוצץ, דרימלנד מלאה סודות אפלים. מה גם שבמקום מוחזקת בהסתר גם אמו של דמבו, אליה הוא מתגעגע מאז נמכרה על ידי מדיצ'י. כל אנשי הקרקס הישן של מדיצ'י, שעומדים להיות מפוטרים, מתגייסים למשימה חשאית מיוחדת. עם אלן ארקין. 111 דקות.

אני לא משתגע על הטרנד הזה של יצירת גרסאות לייב-אקשן כמעט לכל קלאסיקות האנימציה של דיסני (ועוד מעט מתרגש עלינו "אלאדין"). ובכל זאת, היה מסקרן לראות את פרשנותו של טים ברטון לסיפור הפילון המעופף. מבחינת הנרטיב, יש כאן אמנם הרחבת היריעה, הוספת דמויות וקונפליקטים בהשוואה לסרט האנימציה, אבל אין כמעט בכלל את הערך המוסף המוכר של ברטון. כלומר, הסרט מאוד ריאקציונרי במבנהו, בדמויות שהוא מציג, בתפאורות וכולי. אין את העולם ההזייתי והסהרורי שלו, גם לא את הסרקזם וההומור השחור. ודווקא כשברטון מטפל בעולם קרקסי שיש בו באופן מסורתי פריק-שואו, ודמבו הוא דמות כזו, הוא יכול היה להתפרע כמו שאנחנו מכירים אותו מעבודותיו עתירות הדמיון, כמו "סוויני טוד", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "סליפי הולו" ואפילו מסרטיו המוקדמים "ביטלג'וס" ו"המספריים של אדוארד". אבל "דמבו" שלו הוא סרט קומסי-קומסה כזה. לא ממש רע, אבל רחוק מלהיות טוב. כאילו ברטון איבד את החדות, את השפיציות שלו. הסיפור מאוד נאיבי, כאילו כוון אך ורק לילדים כקהל יעד (תכתיב של "דיסני"?). נכון שיש כאן קאסט מכובד ביותר ונכון שהפיל הממוחשב בעל האוזניים הענקיות מקסים וכולם מתאהבים בו באופן טבעי. אבל אווה גרין על תקן הלנה בונהם קרטר?! עם כל הכבוד לגרין, ויש כבוד ואני אוהב אותה, היא ממש לא מגיעה לרמת תפקודה של הליידי המרשימה שהתרגלנו לראות בסדרה ארוכה של יצירות ברטון היותר מוצלחות.

דירוג: ***

מועדי הקרנות

דמבו, באדיבות דיסני ישראל ופורום פילם