על צאתו של "זמן התפוז", אלבומה החדש של רונה קינן אפשר להגיד סוף סוף. מצד אחד, סוף להמתנה ארוכה מדי, לא מוסברת ואף מתסכלת, ליצירה חדשה משל אמן-יוצר במעמד ובהערכה כשלה. מצד שני, כלשונו – סוף סוף אלבום משובח ומגובש, אחד הטובים שלה אם לא הטוב שבהם, שבו מוצג לראווה כל כשרונה.
 
אסוציאציה ישראלית

כמתבקש משמו, "זמן התפוז" הוא געגוע. ואם לא געגוע – שמא הוא נושא רבב נוסטלגי - אז אוסף זכרונות וביטוי להם. זכרונות מילדות, נערות והתבגרות בעיר תל אביב, מתובלים בגעגוע לזמנים אחרים, לריחות אחרים, לאנשים אחרים. אך, וגם זה מתבקש מההחלטה להפקיד את ההפקה המוזיקלית בידי תמיר מוסקט ותום דרום, בסאונד עכשווי של הדגשים בהקשה (מצידו) ואלקטרוניקה דקה (גם מצידה), מבלי לוותר על איזכורים וקריצות לעבר מוזיקלי, תרבותי, ישראלי.

בכלל תפוז הוא אסוציאציה ישראלית מאוד. ודומה שעשרת השירים המתוקים שב"זמן התפוז" – שאיכשהו, פרי הדר זה נדחק אצל כל שיר כמעט, ואם לא הוא אז "תמוז", חרוזו הנאמן והיפוכו הקיצי הגמור, אך עדיין ישראלי בזהותו – היו יכולים להיות גורם מלכד ומאחד, לו ראו אור בעיתוי אחר, לא בעיצומה של מערכת בחירות רוויית הסתה ופלגנות. ואולי לא מאוחר.


רונה קינן צילום: טוני פיין

אני אוהב את "זמן התפוז". 35:56 דקות שכיף לשמוע, לחזור ולשמוע. שירים נהדרים, יפהפיים. מטופלים במסירות ומוגשים בבהירות, ממש כמו ששרו פעם (הנה, עוד געגוע) - בעיניים פקוחות, בלב מתרונן, עם הקפדה על השפה ועם הרבה אמונה. שירים שזורקים אותך לעבר ישראלי רחוק, של שנות ה-50', עם רפרנס לשירה ישראלית של טשרניחובסקי בשיר הנושא, עם ניחוח ספרותי מבית אבא ואמא ב"מראה שבורה" (שזוכה לביטוי גרפי באיור החזית של סוס כרות ראש), עם ריחות של פרדס (נו, אלמנטרי), עם תמונות ומראות של תל אביב הישנה (אלנבי וגן יעקב, כיכר ושכונה, אם להזכיר כמה) הפתוחה עדיין לים ב"זהב לבן", שטיפוף הפרסות שמלווה אותו שולח אותך לימים של חולות לבנים ועגלות עם סוסים.

ויש זכרונות מאוחרים יותר, מימים ששמאל היה שמאל ציוני נאמן וצודק, ולא סמולני אויב ובוגד ("בהפגנה" וב"בואי למרפסת"), כשמהאחרון נמתח קו ישיר וקשר איתן להפגנות חברתיות מאוחרות יותר, צודקות לא פחות ("הזמן הזה"). שני האחרונים כוללים אנכרוניזם משובב - שריקה של התנועה באחד, ושירת לה-לה-לה מקהלתית חמודה להפליא, גם באירוניה המסתתרת בה, בשני. בכלל, "הזמן הזה" בעיניי הוא שיתוף הפעולה האינסטרומנטלי הבהיר, המדויק והמוצלח ביותר של הטריו קינן-מוסקט-דרום.

אמנם קינן חסרה את התיאטרליות האירונית של אלברשטיין, וההספק שלה – חמישה אלבומי אולפן ב-15 שנים, אינו מתקרב לזה של חוה אימנו בגילה (40) – אבל היא היחידה בסביבה שמזכירה אותה.

"אל תגידי לא", השיר הנועל, כאילו לא שייך. ולא בגלל שעץ הלימון החליף את התפוז, גם לא בגלל שרביעיית מיתרים "השתלטה" עליו, ובטח לא בגלל שהיא נשמעת בו כעלמה זוהר פוגשת את קרולינה - אלא מפני שהוא שיר אהבה נטו. לאשה, אם אתם מתעקשים. אולי לא שייך, אבל הוא פינאלה נאה לאלבום נהדר. 


רונה קינן צילום: צופית ברבי
  
מופע אישי וחשוף
 
עדות לכך ש"זמן התפוז" הוא אלבום שלם גם בעיני יוצרתו, היא שילובם של תשעה משיריו בתרגום הבימתי שלו. הם נמהלים בקלות ובהגיון ברפרטואר המוכר, השוטף, של רונה קינן. מסתדרים היטב עם "הפעם האחרונה", "מבול" ו" לחיות נכון" מ"לנשום בספירה לאחור" (מ-2004), ועם "במערכת הדם", "המעיין הזוהר", "הריקוד המוזר הזה של הלב" ושיר הנושא היפה במיוחד מ"עיניים זרות" (2007).

אמנם לאלבומיה האחרונים נוכחות פחותה במופע – שיר וחצי מ"המראות ונחיתות" (2011), רק "אתה מתעורר" מ"שירים ליואל" (2009) ו"אל בורות המים" (של נעמי שמר) מהאוסף (2016) שנכלל ברשימת השירים אך לא מומש בימתית, מן הסתם בשל אורך ההופעה, שעתיים.

ביחד, ועם קטעי הקישור המדויקים והסיפורים המשועשעים שהשחילה קינן בין השירים (כמו על אורי אבנרי בגודל טבעי או על פגישת מחזור בתלמה ילין), "זמן התפוז" הבימתי הוא מופע מאוד אישי, עם שירים פרטיים שחושפים ומגלים רצונות ושאיפות, מחשבות ותובנות. משלימים תמונת עולם של זמרת-יוצרת שבאה לקהלה בידיים נקיות ובפנים גלויות, בנפש חפצה ובהתמסרות מלאה. פיה וליבה שווים. 
 

קצת לכלוך לא היה מזיק
 
ההשגות שלי הן לגבי התנהלותה הבימתית שנראית לי בעייתית. כאילו קינן מכריחה את עצמה לנוע על הבמה והיא לא באמת חייבת. כי, עם הגיטרה החשמלית, זה לא טבעי וחלק, אפילו קצת מלאכותי ומסורבל. ז'אנרית אולי היא מוגדרת כיוצרת רוק. מעשית רונה קינן יותר פולקית. לא שהיא צריכה לוותר על שימוש הגיטרה החשמלית (לצד האקוסטית, שביניהן היא מתמרנת, אפילו במהלך אותו שיר), זו משרתת את שיריה והולמת את דמותה הגברית בלאו הכי (עם מקטורן, מגפיים ועמידת פיסוק) אבל התנועה לא מתחברת לי בעין. נדמית כאילו כך צריך לעשות מבלי שהיא יודעת איך באמת.

במיוחד בלט הדבר בשיתוף הפעולה עם אורחה דודו טסה, שהגיטרה החשמלית בידיו נראית יצוקה כחלק מגופו. את "בסוף מתרגלים להכל" שלו הם חלקו בשירה מלווים את עצמם בגיטרות אקוסטיות. ב"נגן פריד", גם כן שלו, הנגנים (ערן ויץ היעיל כתמיד בגיטרות, אורי קוטנר בבס, חגי פרשטמן בתופים והקשה ויעל זלינגר המצוינת בקלידים) שבו לבמה, הם התחמשו בחשמליות, והרוקנרול קיבל ליטוש ערבי; "מבול", שניהם בחשמליות, היה בועת קסם על אף הבדלי הגישה – היא שקולה ומחושבת, הוא מלא כעס ותשוקה; ו"פתחי לי את הדלת" (שכתב אביה, עמוס קינן, והלחין זוהר לוי ל"אחרית הימים"), פפפ, היה בכלל הצגת תכלית. טסה נשאר נאמן לחשמלית, קינן התחילה עם אקוסטית ועברה לחשמלית, והנגנים סביבם תרמו קולות. זה רוקנרול. כבוד. ומסקנה? קצת לכלוך לא היה מזיק לקינן. אלא שהיא נקיה, צחה, ללא כתם ורבב. אי אפשר לעשות רוקנרול ככה.


רונה קינן ודודו טסה צילום: טוני פיין

אבל היה מהנה. הרבה הודות לאורחים הנוספים, המפיקים תום דרום (במחשב ובקלידים) ותמיר מוסקט (בתופים ובהקשה), ששותפו בשירים מהאלבום בפתיחה ובסיום, כולל בגרסה המצוינת ל"Love me or leave me" של נינה סימון. ויץ הוסיף פלפל לנגינת הרוקאבילי בפסנתר, והסיום היה דיאלוג משכר ומסחרר בין השירה של קינן ולתיפוף של מוסקט. חבל שהשניים לא מצטרפים להופעות השוטפות שלה, אך תוכלו ליהנות – מאוד – מהם בהאזנה ל"זמן התפוז".

רונה קינן. זמן התפוז (הליקון)
רונה קינן, מופע השקה לזמן התפוז. נגה, יפו. חמישי, 4 באפריל 2019