כדי להעלות את "מיזרי" על במת התיאטרון צריך סיבה טובה. לא טובה - מצוינת. כלומר איזו תובנה אחרת, הברקה או פיצוח יוצאי דופן, שיאירו באור חדש את הקיים, או ייתנו ערך מוסף לגלגול הנוכחי של מותחן האימה המצוין, שכתב סטיבן קינג ואשר הפך, מאוחר יותר, לסרט אימה בלתי נשכח בבימויו של רוב ריינר.
ההצגה, עיבוד למחזה מאת האמריקני ויליאם גולדמן, שתרגם וביים אלעד רובינשטיין בתיאטרון הקאמרי, לא מביאה את האקסטרה משהו הזה, שיאפשר לקהל להתנתק מכל מה שהוא יודע ומכיר, וללכת שבי אחרי הסיפור והדמויות. מעבר לכך, וזו הבעיה המרכזית של ההפקה, אם מנתקים אותה מהמקור ומתייחסים אליה כמתבקש, כאל יצירה העומדת בפני עצמה – זוהי הצגה שלא החליטה מה היא. לא באמת.
מיזרי, קרן מור ויובל סגל, צילום: רדי רובינשטיין
האחות מהגיהינום
זה מתחיל בסופת שלגים משתוללת. רעמים מרעימים וברקים מרעידים את הבמה היפה שעצבה פולינה אדמוב. קרוואן ישן ומוזנח באמצע הבמה, הבוהקת בלובן דפי נייר קמוטים (יופי של מטפורה), כמו שלג שסופג לתוכו את האור הכחול המקפיא ששילח בה אבי יונה בואנו (במבי), מעצב התאורה.
בקרוון הזה מוצא את עצמו שוכב הסופר פול שלדון, אחרי שחולץ ללא הכרה ממכוניתו שהתדרדרה במדרון ונקברה תחת השלג. שתי רגליו מרוסקות וכתפו פרוקה. הכאבים קשים מנשוא והוא נתון לחלוטין לחסדיה של אנני וילקס, אחות בעברה, שמגדירה עצמה כ"מעריצה מספר 1" שלו. היא חילצה אותו ממוות בטוח והוא שבוי כעת בביתה המבודד. הוא מאפשר לה לקרוא (בכיפוף זרוע מסוים) כתב יד חדש, שבאמצעותו הוא מבקש לנתק את עצמו מסדרת הרומנים למשרתות שכתב עד כה ובזכותה התפרסם ולהפוך, בעיני עצמו, ל"סופר רציני". רק שהאחות מהגיהינום לא מתלהבת מהרעיון.
מיזרי, קרן מור ויובל סגל, צילום: רדי רובינשטיין
כשווילקס מגלה, בנוסף, שבספר האחרון בסדרת הספרים האהובה עליה, החליט שלדון להמית את הדמות המרכזית - שדרכה היא חיה - היא מאבדת את זה לגמרי. וילקס מאלצת את שלדון, ולא בדרכי נועם, לכתוב רומן חדש שיחזיר את מיזרי לחיים בעוד שהוא מבין שמדובר בפסיכופטית עם נטיות רצחניות שאין לה כל כוונה לשחרר אותו. על פניו – קלאסיקה. אבל סיפור העלילה, כבודו במקומו מונח, הוא כפי שהבנתם לא הבעיה.
יש כל כך הרבה סיבות מדוע לא לגעת בחומר הזה, שמקומו בהיכלי התהילה של מותחני האימה בספרות ובקולנוע כבר הובטח. עיבודים בימתיים לשוברי קופות קולנועיים, תהא סוגתם אשר תהא, לא הצליחו בתיאטרון הישראלי, בלשון המעטה. ברוב המקרים, התוצר הבימתי החוויר אל מול המקור, ולא זכה לקיום עצמאי ונפרד. המחשבה השיווקית שגורסת "עם הצלחה לא מתווכחים", לכאורה הגיונית, אבל בהקשר הספציפי הזה, לחלוטין לא מובנת מאליה ולבטח אינה גורפת.
יותר משחקנים טובים
המעבר מהמסך לבמה לא בהכרח מיטיב, פשוט כיוון שלא מדובר רק ב"תרגום" משפה לשפה אלא למעשה ב"עיבוד" תוך שמירה על המהות. מכאן שהצלחה קולנועית, אינה ערובה לשלאגר בימתי. שלא לדבר על מחזאות אימה, ז'אנר בריטי שנדד ברמה כזו או אחרת של הצלחה גם בעולם, אך עד כה ניסיונות הייבוא לישראל לא צלחו מסיבות רבות.
צריך הרבה יותר משני שחקנים ראשיים טובים – וקרן מור ויובל סגל הם בפירוש שחקנים טובים בעלי יכולות דרמטיות וקומיות ורסטיליות - כדי להפוך את חומרי הגלם מהם עשויה "מיזרי" לתיאטרון טוב. צריך הרבה יותר מעיצוב חלל מרשים – ואין ספק שאדמוב ובואנו עשו קסמים בעבודת העיצוב ובדיאלוג מאלף בין תפאורה לאור, צל וצבע - כדי להפוך את כל המאמץ הזה מהותי.
מיזרי, קרן מור ויובל סגל, צילום: רדי רובינשטיין
לשם כך, נדרש פיצוח עומק והחלטת במאי ברורה בנוגע לסוגה ולקו סגנוני, כוונון מדויק של מפלס המתח לצד שימוש מושכל במינונים מדודים של אירוניה מתובלת בגרוטסקה. רובינשטיין בחר שלא להחליט. הוא מחזיק את המקל משני צדדיו. זה לא מותח, בטח שלא מעורר אימה והגרוטסקה-אירוניה-הומור, מגוחכים במובן הפחות אטרקטיבי של המילה. בהיעדר טיפול בדרמה שרוחשת בכל אחת מהדמויות, הן לכודות בדיכוטומיה פשטנית של טוב ורע. זה עושה למקור עוול ומותיר את הצופה במבוכה. התוצאה - חיצונית ומוחצנת.
וילקס היא קוקו נטולת ברקסים. שלדון הוא מפעל די משגשג לכתיבה בינונית עם אמביציות אינטלקטואליות גבוהות ו(ככל הנראה) הרבה פחות כשרון אך עם תועפות על תועפות של חן. הוא כואב, מבולבל, לפרקים כועס, אך אף לא רגע אחד באמת חרד. ואם ממנו לא מהדהדת החרדה, למה שתדבק זו בנו?
זה לא פשוט. כלומר באידיאל, האימה, הלוא, מתרחשת במוחו של הצופה. הדמיון הוא הכלי המפעיל את הזוועות שעתידות, לכאורה, להתרחש וזה יותר חזק מכל סיטואציה אימתית שתומחז בפועל. איך עושים את זה? בתור התחלה, אמפתיה יכולה לעזור. ויש כמובן בניית אווירה שהולכת ונדחסת, סוגרת במעגלים עד חנק. קצב. תזמון. לפיתת הצוואר בזמן שאנחנו הכי פחות מוכנים לו. כשהחוקים ברורים, בטח בהנחה שהסיפור עצמו צפוי וידוע, אתה חייב לשחק את המשחק שלשמו התכנסנו או לשבור חזק לכיוון אחר.
מיזרי, קרן מור ויובל סגל, צילום: רדי רובינשטיין
מותחן אימה או דרמה נינוחה?
בהצגה של רובינשטיין, הכל מתנהל פחות או יותר באותה רמת מתח ובטמפרטורה פושרת אחידה. אין פיתולים שחושפים בזה אחר זה את האימה על רבדיה, אין תפניות עוצרות נשימה, אין באמת הפתעות. יש מוזיקה כהלכתו של רועי ירקוני, שנותנת גז על הדרמה ולמעשה מתפקדת כ"קיו" שעניינו לכוונן את מפלס הרגשות של הקהל. מיותר לומר שמבלי התרחשות בימתית תומכת, האפקט הופך לדפקט - מעין פרודיה לא מתוחכמת על B-MOVIE.
תוסיפו לזה שימוש תמוה באלמנטים שנעים במחוזות הפארודיים-אירוניים-גרוטסקיים כמו חזיר יבלות מגומי העונה לשם "מיזרי", שמחרחר על גלגלים את דרכו אל ומהבמה ולבסוף מתבשל בתנור עם תפוח עץ תקוע בפיו. או את שכפול דמותה של וילקס באמצעות שתי שחקניות שלבושות כמותה וכל מטרתן הנראית לעין - הזזת רקוויזיטים או פיזוז מוזר בשלג. ויש את הכוריאוגרפיה האינפנטילית במכוון בארוחת הערב מחוץ לקרוואן. זה לא חייב להיות ריאליסטי, אבל בתיאטרון, גם למופרך חייבת להיות אחיזה במציאות הספציפית של ההצגה הנתונה על מנת שאנחנו, הקהל, נוכל להיות חלק מהשקר הזה.
אז מי את, "מיזרי"? או יותר נכון, מה את רוצה להיות? מותחן אימה? דרמה נינוחה לפרקים מחויכת? מיהם האנשים האלה שאת חושפת בפנינו במשך 105 דקות ולא באמת מספרת לנו עליהם דבר? ממה הם מורכבים? מה את רוצה לומר לנו דרכם עלינו? ולשם מה כל זה? לא ברור.
מה שברור בהחלט זה שהצימוד קרן מור-יובל סגל עובד. הם זוג מנצח והטנגו ביניהם, גם אם הפעם קצת פחות "מפנק", מתקתק. שיתוף הפעולה הזה, שנמשך שנים ארוכות, יוצר קרבה נינוחה. זה מכשול שהשניים מצליחים בדרך כלל לפרק אותו בכישרון. ועם זאת, האינטימיות המעיקה והמחניקה, שאמורה להתקיים בין השניים האלה ולייצר מסגרת צפופה לקרב מוחות, פחות עובדת ובסופו של יום מתקבלות דמויות מעוצבות, אבל לא אפויות.
מיזרי, קרן מור ויובל סגל, צילום: רדי רובינשטיין
הערצה, אובססיביות, פסיכוזה
פול שלדון הוא תפקיד תגובתי בעיקרו בתוך הפינג פונג שווילקס מתזמרת. עושה רושם שהמחזה עצמו לא מאפשר לו יותר מדי מרחב צמיחה, אם כי ישנם פה ושם מעברים שמציגים (גם אם לא מדובר בפיתוח שלבי מעמיק ובכל זאת) שינוי ביחסי הכוחות. הסצנה שבה מגלה שלדון את המקום בו וילקס מחביאה את כדורי ההרגעה ומאוחר יותר, הניסיון הכושל שלו לפורר את הכדורים לכוס היין שלה, הם למעשה הרגעים היחידים בהצגה שמגרדים ייאוש אמין.
קרן מור בבגדי יד שנייה מיושנים – דגמ"ח גברי עבה, פליז מהוה גדול למידותיה, נעלי עבודה כבדות, מעיל אדום שלא קשור לכלום וחליפת השמנה ביחד עם פאה קצרה של תלתלים ומשקפיים ענקיים, עושים את העבודה. זה נראה פתולוגי גם אם חסר בכל הנוגע למעברים הרגשיים בין הערצה, אובססיביות, פסיכוזה.
מיזרי, קרן מור ושהם שיינר, צילום: רדי רובינשטיין
באופן מפתיע שריף באסטר, תפקיד קטנטן שבקטנטנים, מבליט את הלקויות בתפקידים הראשיים. שהם שיינר משחק טמבל שימושי שהוא יותר דחליל משריף. זהו תפקיד קטן אבל שלם שכתוב, מאופיין ומבוצע נהדר.
בסופו של יום, אם צריך קו תחתון, "מיזרי" תיזכר בעיקר בזכות העיצוב המושלם שלה. הסיבה לכישלון, זו סטגנציה. הדמויות שעל הבמה לא באמת עוברות תהליך. הן מתחילות את ההצגה ומסיימות אותה פחות או יותר באותה נקודה. גם הצופה, לאות הזדהות, לא באמת עובר תהליך, לבטח לא משנה את דעותיו או עמדותיו כלפי הדמויות - הטוב נשאר טוב והרע נשאר רע. אנחנו נכנסים לאולם ויוצאים ממנו שעה ו-45 דקות מאוחר יותר, בדיוק אותו הדבר. לשם כך לא צריך תיאטרון.
רכישת כרטיסים