הסיפור האמיתי של רוקי נותן פייט לסטאלון, קריקטורה קולנועית לעידן טראמפ ב"מה הסיכוי?" ועוד
"רוקי הסיפור האמיתי" (ארה"ב 2016)
דרמה. סרטו של פיליפ פלרדו, המבוססת על סיפור חייו של המתאגרף צ'אק וופנר, שטען כי התסריט שחיבר סילבסטר סטאלון ל"רוקי" מבוסס על סיפורו. המתאגרף צ'אק וופנר (ליב שרייבר) היווה מקור השראה וכבוד למקום בו נולד, באיון, ניו ג'רזי, לאחר שעלה בידו להחזיק מעמד בזירה 15 סיבובים בקרב נגד מוחמד עלי. לדבריו, קרב זה, שהתרחש במרץ 1975, הוא שסיפק לסטאלון את ההשראה לדמותו הבדיונית של "רוקי" בלבואה בתסריט אותו כתב, ואשר הפך לסרט מצליח ביותר בכיכובו ב-1976, שאף זכה באוסקר הסרט הטוב ביותר שנה מאוחר יותר. וופנר היה סוחר ליקר, וגם מכור לאלכוהול, שניהל במקביל קריירת אגרוף (במשקל כבד) לא זוהרת במיוחד, אך זכה ב-15 דקות התהילה שלו בזכות 15 הסיבובים בהם הצליח שלא לספוג נוק אאוט מעלי. לאחר מכן שוב לא הצליח להרשים בזירה בגלל בעיית האלכוהול שלו, אף שנתמך בנאמנות על ידי אשתו השנייה פיליס (אליזבת מוס). שנה לאחר מכן, כשיצא הסרט "רוקי", החל לנסות להוכיח שהוא שימש המודל לדמות שכתב סטאלון (מורגן ספקטור). זה אף ניסה לסייע לו וללהק אותו ל"רוקי 2", כדי להחזיר לא מעט מרגעי התהילה שלו, אלא שהדבר לא הסתייע, שוב בשל בעיית האלכוהול של וופנר. בעזרת אשתו השלישית לינדה (נעמי ווטס), הוא מצא סוף סוף אושר ושלוות נפש. עם רון פרלמן, ג'ים גאפיגן. 98 דקות.
רוקי הסיפור האמיתי, תמונת יחסי ציבור
באופן לא מפתיע, סיפורו של צ'אק וופנר הרבה יותר אנושי ונוגע ללב מאשר זה של רוקי בלבואה, שסטאלון כתב וקטף את התהילה בזכותו (קשה להאמין אבל "רוקי" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר אף שמולו התמודדו, בין היתר, "נהג מונית" ו"כל אנשי הנשיא"). נכון שבזמנו הצטייר רוקי כאנדרדוג הקלאסי, טיפוס עילג משהו ממשכנות העוני של פילדלפיה, שמפלס דרך למרכז זירת האגרוף, אבל וופנר, בגילומו המעולה של ליב שרייבר, מציג דון קישוט אמיתי. סוחר קטן ומכור לאלכוהול שמנסה, נגד כל הסיכויים, לחזור לאורות הזרקורים לאחר שפרץ לתודעה בגדול כשעמד יפה מול עלי בזירה. סיפורו מעורר חמלה ואמפתיה, ובעצם מציג אנדרדוגיות אמיתית. גופו של וופנר לא נראה כשל מתאגרף, התנהגותו כשל איש קטן מהפרברים שמנסה להשיג את מה שנראה לו כשלו – הכרה בו כבמתאגרף האמיתי שמאחורי "רוקי". בפועל, הוא הגיש תביעה על כך וסטאלון (שהכחיש ולדבריו כתב את הדמות בהשראת רוקי גרציאנו וג'ו פרייזר) והוא הגיעו לפשרה - הכוכב שילם לו כפיצוי סכום לא ידוע. בסרט קטן, נטול הילה ובסגנון אינדי, וטוב שכך (אגב, למה הוא מופץ רק עכשיו?), מנווט הבמאי הקנדי, יליד קוויבק, פיליפ פלרדו את הסרט במיומנות וברגישות הנדרשים, מפעיל נהדר את שרייבר וקאסט שחקני המשנה שלו ומחזיר למסך את אווירת שנות ה-70 הצבעוניות והנוסטלגיות.
דירוג: ****
מועדי הקרנות
"מה הסיכוי?" (ארה"ב 2019)
קומדיה. סרטו של ג'ונתן לוין. פרד פלארסקי הוא כתב עיתון בברוקלין, אידיאולוג חסר תקנה, טראבלמייקר החותר לאמת, שלא מהסס בטוריו ובכתבותיו להשתמש בשפה לא מעודנת ובמילים גסות. כאשר מתברר לו שפרקר וומבלי (אנדריי סירקיס), טייקון ממון המנצל לצרכיו האנוכיים את משאבי הציבור, רוכש את העיתון בו הוא כותב, פרד לא מהסס להתפטר. שרלוט פילד (שרליז ת'רון) היא מזכירת המדינה האמריקנית, פוליטיקאית יפה, מבריקה וממולחת, השוחה כמו דג במים בחיים הציבוריים. כאשר נשיא ארה"ב צ'יימברס (בוב אודנקירק) מודיע לה שבכוונתו לפרוש מתפקידו (כדי לנסות כוחו בקריירה בקולנוע) מחליטה שרלוט, בתמיכתו, להתחיל את הקמפיין שלה לנשיאות. אין בינה ובין פרד דבר, זולת העובדה שבהיותה בת 16 היא הייתה שכנתו והבייביסיטר שלו, וכבר בהיותו בן 13 הוא התאהב בה. מפגש מקרי ביניהם באירוע חברתי מציף זיכרונות, אך גם מביא אותה לעיין בכתבות המושחזות שכתב ולהציע לו להיות כותב הנאומים שלה. מכאן ואילך הוא מצטרף למסעותיה ונרקם ביניהם קשר קרוב. אבל מה הסיכוי ששני טיפוסים כל כך רחוקים זה מזה יידלקו זה על זה? עם אלכסנדר סקארסגארד, ג'ון דיאן רפאל, אושיאה ג'קסון ג'וניור. 125 דקות.
מה הסיכוי?, תמונת יחסי ציבור
היתרון הגדול של "מה הסיכוי?" הוא העובדה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי מצד אחד, ומאידך משמש, אם או בלי להתכוון, כבבואה קריקטוריסטית נאמנה לעידן טראמפ בבית הלבן. זה סרט מצחיק, מופרע ופרוע בדרכו, הקורע את מסכת הצביעות מעל פני החיים הציבוריים באמריקה. התסריטאים דן סטרלינג וליז האנה מעלים לפני השטח את הציניות שהיא חלק בלתי נפרד מעולמם של משרתי הציבור בבית הלבן ואת האינטרסנטיות במערכת קבלת ההחלטות שלהם - וכן עוסקים גם בניסיון התמים לנסות לשנות את המערכות המושחתות והמנוונות. העיתונאי המצפוני פרד מוצג כאמור גם כאדם וולגרי וגס רוח למדי, שמזכירת המדינה השוכרת את שירותיו מצליחה לרסן מעט, אבל גם "נדבקת" ביציאות המוטרפות שלו. בתוך העולם הפוליטי הזה יש גם עיסוק משעשע מתבקש, לגמרי לא פוליטיקלי קורקטי, בגחמות סקס ובהתנהלות מינית (טראמפ, כבר אמרנו?) ובסדרת מסרים ארסיים שנונים על האורגזמות, הזקפות והשפיכות של משרתי הציבור שבראש הפירמידה, התקשורת ועולם הטלוויזיה והקולנוע. הבמאי ג'ונתן לוין, שצבר כבר קילומטראז' עם רוגאן ("הלילה שלפני", "50/50") מיישר קו עם סגנונו הבוטה ומשולח הרסן לא מעט בסרטים, ומצליח להכניס בטבעיות חיננית לאותה קלחת בדיוק גם את ת'רון, שמפתיעה בתפקיד קומי עסיסי.
דירוג: *** וחצי
מועדי הקרנות
"ואן גוך: בשערי הנצח" (אנגליה 2018)
דרמה. סרטו של ג'וליאן שנבל. תיאור מסעו האישי-אמנותי-תודעתי (או שמא הגלות שכפה על עצמו) של הצייר ההולנדי הנודע וינסנט ואן גוך (ווילם דפו). הסרט מתמקד בתקופה בה הגיע לצרפת, שהה בעיקר בארל, באזור פרובאנס בעל האור הייחודי והנוף עוצר הנשימה שבאו לידי ביטוי ברבות מעבודותיו. אנחנו רואים אותו מקיים אינטראקציות עם אנשים שונים הנקרים בדרכו, מחברים למקצוע, בעיקר פול גוגן, ועד כאלה אותם הוא מצייר, אלה שאיתם הוא מתייעץ בנושאי דת ואלה שמלינים אותו במקומות אליהם הוא מגיע. ניתן לחוש בקשייו ובבדידותו, בהתמודדותו עם בעיות נפשיות וגם עם העובדה שלא הצליח להגיע בימיו להכרה מקצועית ביכולותיו ובאמנותו. כל אלה גורמים לו להרהר במערכת היחסים שלו עם הנצח. עם אוסקראייזק, רופרט פריינד, מאדס מיקלסן, מתייה אמלריק, עמנואל סנייה, אן קוסיגני. 111 דקות.
ואן גוך: בשערי הנצח, תמונת יחסי ציבור
איש לא ייקח מהבמאי-צייר האמריקני ממוצא יהודי ג'וליאן שנבל את הקרדיט על יצירת המופת הגדולה שלו "הפרפר ופעמון הצלילה" (2007). אבל פרט לה הוא חתום גם על יצירות מרתקות נוספות כמו "בסקיאט" (1996) ו"לפני שהלילה יורד" (2000). אחד המקורות עליהם מבוסס "ואן גוך: בשערי הנצח" אלה הם מכתבים אישיים שלו, וניכרת בהם התבוננות פילוסופית על החיים, הרצון לחקור, לדעת, להבין. הסרט הזה, שנוגע כמובן גם באחריתו האניגמטית הידועה של האמן, מונח כל כולו על כתפיו של ווילם דפו, ולא פלא שהוא היה מועמד לאוסקר על התפקיד. יחד עם זאת, הנרטיב של הסרט מתארך יתר על המידה, כשהוא מכיל בעיקר דיבורים והבחירה בקו הזה מייגעת לאחר זמן מה. יש תחושה שהסרט חופר וחופר וזה מתחיל בשלב מסוים להעיק. עם זאת, פרט למשחקו המצוין של דפו, הארט, אפקט הטבע על שלל נופיו ואורותיו בכל שעות היום, הצילום והאווירה מרהיבים ומעוררי השראה.
דירוג: *** וחצי
מועדי הקרנות
"בלי דם" (ישראל 2019)
דרמה. סרטו של יוסף אל דרור. מאני (דני איסרליש), מורה לכתיבה, מביא לביתם של חבריו רוני (אודי רוטשילד) ודידי (דנה מיינרט) מפה מקופלת של ישראל. בדרכו חזרה לביתו הוא עוצר ליד תא טלפון ציבורי, מכניס מטבע ומאזין למענה הקולי שלו, בו משאירים לו הודעות. בהמשך שואלת אותו בחורה אם אין לו טלפון נייד. אחר כך הוא מרצה בפני תלמידיו ולאחר מכן מוזמן לתחנת המשטרה והחוקר (ששי סמוכה) מציג לו תמונות בהן צולם ליד ביתם של רוני ודידי. וזוהי רק התחלתה של חקירה שהוא מנסה לנהל על מנת להבין למה צילמו את חבריו ואותו ומי עוד מעורב בסיפור הזה. הוא מגיע בין היתר לרונה (נטע בר רפאל) האניגמטית, הדילרית של רוני ודידי. ובתוך כדי כך נשתלים בסיפור רמזים הקשורים בפגיעה בבטחון המדינה. 95 דקות.
בלי דם, תמונת יחסי ציבור
הסרט נפתח טוב, בונה תחושה של מתח באוויר ושל משהו לא מפוענח המתפתח לאיטו. לכך תורמת העובדה שלגיבור מאני אין טלפון סלולרי והוא בודק את ההודעות שהשאירו לו, או לא, באמצעות חיוג מתא טלפון ציבורי למענה קולי. בשלב זה הסרט נראה כאילו מאחורי הטקסט הסתום שהוא מציע מסתתר סאבטקסט מובן יותר, בדיוק כמו שמאני מנסה להנחיל לתלמידיו בכיתה. אבל ככל שהסיפור הקולנועי מתקדם מתחלים לאבד את הידיים והרגליים בו. המעקב של מאני אחר רונה נראה לי מקרי ותלוש, כאילו נעשה כאן ניסיון לייצר סיטואציות שלא כל כך נדבקות ולא מרכיבות פאזל היוצר תמונה שלמה. כך למעשה נמשכת התחושה עד סוף הסרט. הגיבורים נכנסים לסיטואציה ויוצאים ממנה, הולכים, נוסעים, דנים בנושאים שונים, מאישיים ועד בטחוניים, וגם מחרוזת האירועים הזו לא מובילה לבניית מרקם עלילתי קוהרנטי. נוכחות אנשי המשטרה בין הסיטואציות אמורה אולי לסייע בפתרון סימני השאלה שנותרים, אבל הם לא הופכים לסימני קריאה, ומשאירים אותך עם סימן שאלה גדול.
דירוג: ** וחצי
מועדי הקרנות
"פיניטה לה קומדיה" (ישראל 2018)
קומדיה. סרטם של ויקטור בראון ושחר צפניה. מאיה (הגר טישמן) והחבר שלה נדב (רני אלון) נוסעים לטבריה, למלון "דונה גרציה", שם מצלמים חבריהם לצוות הצילום סרט על לודויג ואן בטהובן (אסי דיין). תוך כדי העבודה על הסרט, אותו מביים צחי (גיא לואל), הולך ונרקם קשר אינטימי בין מאיה ודרור (אקי אבני) והשניים זוממים להיפטר מנדב. וכל זה קורה כאמור כשחבורה של אנשי קולנוע שוקדים על הסרט אודות בטהובן. עם רויטל למר. 75 דקות.
גולת הכותרת של הסרט היא כמובן הופעתו האחרונה על המסך של אסי דיין, שהלך לעולמו תוך כדי הצילומים והותיר את היוצרים בדילמה קשה: מה עושים עכשיו? הם כתבו תסריט חדש שמתאר כיצד עובד צוות הצילום על הסרט שבמרכזו כאמור בטהובן. ויקטור בראון ושחר צפניה הוציאו תחת ידם קומדיה שטותניקית עם נרטיב סהרורי וכמה הברקות יצירתיות, אבל אני חושש שהיא תדבר כנראה בעיקר לאנשי קולנוע, כי חלק גדול מהטרמינולוגיה בה היא מתחום היצירה הקולנועית. השעטנז הזה של הקטעים בשחור-לבן מהסרט המקורי על בטהובן בהשתתפות אסי דיין ז"ל, והפתרון התסריטאי המאולץ שמתאר את העבודה על הסרט מאחורי הקלעים, כולל סיפור המשולש הרומנטי, לא כל כך נדבקים זה לזה. לכן טוב עשו הבמאים שהפכו אותו לקומדיה מוטרפת שהכל יכול לקרות בה. זה אמנם הסרט האחרון בו ניתן לראות את אסי דיין במספר סצנות, אבל לא הייתי אומר שהוא עוד פנינה משחקית בקריירה שלו. עם זאת, אילו היה הדבר בידו, הוא היה כנראה מתבונן על עצמו באירוניה ומשתתף בבדיחה. ועוד פרט טכני מעניין. סצנת סקס נועזת בין הגר טישמן ואקי אבני הוסרה מהסרט לקראת הקרנותיו המסחריות, כנראה כדי שלא תהייה הגבלת גיל לצפייה בו. ועל כך חבל. סצנה זו הייתה חלק בלתי נפרד מהנרטיב הקומי העסיסי וההזוי של הקומדיה הזו ובהחלט תרמה לה, ואני כלל לא בטוח שהסרתה מהסרט תביא אליו קהל צעיר.
דירוג: ***
מועדי הקרנות
פיניטה לה קומדיה, תמונת יחסי ציבור