מרימי סיים בדמעות אבל ישראל יצאה נהדר מהאירוויזיון הזה. חתיכת מקום להתגאות בו
הציפיות שהכזיבו
בואו נהיה הוגנים והגונים עם עצמנו: הסיכוי של קובי מרימי להשיג תוצאה מכובדת באירוויזיון, קרי ניקוד ומקום גבוהים בגמר התחרות שהתקיימה אמש בתל אביב, היה נמוך מלכתחילה. לא שהיה לו שיר גרוע, אלא שבסגנון השירה וההגשה שלו, הדרמטי-אופראי, היה קשה עד בלתי אפשרי להרים לגבהים את "HOME", במיוחד לא באירוויזיון השנה, מול לא מעט שירים איכותיים.
יותר מכך. המקום ה-23 מתוך 26 הוא הוגן לטעמי. לא הופך את מרימי לכישלון ולא לאויב הציבור. הוא אפילו מחמיא בהתחשב בכך שרק חבר שופטים מקצועי של מדינה אחת (בלארוס) העניק לו ניקוד, אמנם את הדוז פואה הנכסף, אבל אנשי המקצוע ברחבי אירופה (ואוסטרליה) אהבו שירים אחרים יותר.
מקור: האתר הרשמי של הארוויזיון
זה רק הקהל הרחב, ציבור הצופים והמאזינים ברחבי היבשת, שהיה פתוח מעט יותר לשיר, ודירג אותו (עם 35 נקודות) במקום ה-19, כשהוא מקדים (ראו טבלה מצורפת) שירים אהובים יותר (ומדורגים גבוה יותר) של קפריסין ("הילוך חוזר" של טמטה) וצ'כיה ("חבר של חבר" בביצוע לייק מלאווי), שלא לדבר על לוזרים קבועים כגרמניה ובריטניה. נקודה טובה לנחמה פורתא. ועם זאת צריך להזכיר לכל העוסקים בחפירת תקוות ובהעמסת הררי ציפיות לזכיה כפולה, שכאילו המקום הראשון הוא חזות הכל ואין בלתו. נדיר שמדינה מארחת זוכה ברציפות באירוויזיון. זה קרה רק ארבע פעמים ב-64 שנות התחרות, שלוש מהן בימים ההם, בעידן שלפני התרחבותה לקליטת מדינות מזרח אירופה (ספרד 68'-69', לוקסמבורג 72'-73' וכמובן ישראל 78'-79'; שתי האחרונות אגב, ויתרו על אירוח שנה שניה ברציפות). אירלנד היא הרביעית, כשעשתה זאת שלוש שנים ברצף (93'-95') רגע לפני שהאירוויזיון הפך למפלצת ולקרקס להט"בי.
אני מזכיר זאת, כי מלכתחילה לא היה הוגן להעמיס משא כבד כל כך על כתפיו של אמן מתחיל, ביישן וצנוע כקובי מרימי (במיוחד היתה מיותרת ההשוואה התובענית והמחייבת לזמר האייקוני פרדי מרקיורי). ועל אף ש"HOME" הוא שיר של העצמה אישית, מרימי לא עמד במתח והתפרק תחת ההתרגשות האדירה. להרגשתי, הציפיות סביבו הן שהכריעו אותו ברגע האמת. הביצוע לא היה מוצלח. קובי היה נוקשה, סטיף, לא מספיק משוחרר. המאמץ שלו לא לאכזב את הציבור הישראלי התובעני ולעמוד בהבטחתו, להיות במיטבו, כשל. לא היה בו כיף. הוא לא נהנה, שזה אלף-בית של הופעה על במה, והבכי חסר המעצורים בסוף השיר היה של הקלה עצומה.
וזה לגמרי בסדר. אם ליוסי בניון מותר לבטא התרגשות בדמעות, גם מרימי יכול. והוא רק בראשית דרכו הבימתית. הוא לא חייב הסברים לאף אחד. אחרי ההוריקן של האירוויזיון הוא יכול – אם רק יינתן לו - לחזור אל האלמוניות היחסית (כי זה מה שמצפה ל"נכשלים" בתחרות בשנים האחרונות), על מנת שיהפוך אותה למנוף לבניית הקריירה שלו.
מרימי הוא לא זמר סתם. הוא אמן ייחודי, רגיש ואסתטיקן, שצריך להתנהל בתבונה ובשיקול דעת, לבחור בסבלנות ובשכל את הפרויקטים המתאימים לו, לא להיאבק להיות זמר בכוח, אלא לשלב – כפי שעשה קודם הכוכב הבא לאירוויזיון - משחק ושירה. יש לו את זה. ראינו זאת בחג המחזמר של בת ים. ואם הוא צריך מודל לחיקוי ולהתנהלות חכמה, שיביט מלמטה למעלה אל אלי גורנשטיין - גבה קומה, קול יוצא דופן, זמר ושחקן איכותי, וגם אמן מבוקש ועסוק בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע ובמוזיקה. רק לא להקשיב לעצות אחיתופל ולא לעשות קיצורי דרך.
קובי מרימי, צילום: אורית פניני
תל אביב, יא חביבי
זה היה אירוויזיון פסיכי. מכל הבחינות. משדר של יותר מ-250 דקות (כן, ארבע שעות ועשר דקות), לא כולל שני חצאי גמר, שתוקתק ברמה הטכנית והאמנותית מן הגבוהות ביותר שנראו אי פעם. ככה זה כשהדרישות למקצוענות של איגוד השידור האירופי, משיתות פיקוח שוודי על היצירתיות והאמביציה הישראליות. שלושה אירועים נוצצים למזכרת, באפס תקלות ביצועיות בזמן אמת (ויש כמובן להצטער ולהתאבל על מותו הטרגי של הנהג פולדי שוורץ ז"ל, וגם לחקור מבלי לטייח את נסיבות מותו המיותר), עם עושר ויזואלי בלתי נתפש של וידאו ארט, תאורה מתקדמת, אביזרי תפאורה בלתי נשכחים (הכסא הגדול של דנמרק, שלד הגלובוס של איסלנד, שלוש המעופפות של אוסטרליה, כותל המראות של רוסיה, אם להזכיר חלק) וחגיגת צבע משכרת.
קייט מילר היידקי, נציגת אוסטרליה. מקור: EBU
שיא החוויה הוויזואלית יכול להיזקף לזכותן של הגלויות המצולמות, שבדרכן הסופר-יצירתית והמקורית, לא רק חשפו את יופיה של ישראל ואת איכותה וכוחה כאומת מחול, אלא גם הוציאו מן האמנים האורחים עצמם כישורים ואיכויות בתנועה שספק אם היו מודעים להם. זהו שירות כפול ומבורך, שאי אפשר היה להוציאו לפועל אלמלא ההשתתפות והספורטיביות מצד הזמרים האורחים, שחלקם נתבקשו לשכשך רגליים במים קפואים בבניאס, בסחנה ובכרמל, לקפץ בשלג בחרמון ולדלג על חומות ירושלים ועל האקוודוקט בקיסריה. ואם הטארי האיסלנדים יצאו מחויכים מהביקור בעתיקות בית שאן, אולי הרווחנו עוד מכבדי ישראל, אם לא אוהביה.
ורק על חשבון הגלויות האלה (בימוי: קרן חכמה) צריכה ממשלת ישראל להפקיד הבוקר המחאה שמנה בחשבון תאגיד השידור הישראלי כאן, מלווה בכרטיס ברכה ותודה, ולהוסיף התנצלות על שהכריחה את התאגיד להוציא כסף מתקציבו השוטף למימון חלקו באירוויזיון, וגם לחזור בה מכוונתה-איומה לקצץ משמעותית בתקציבו לעתיד לבוא. בושה, חוצפה ונבזות. נטע וקובי, "כאן", הבמאי יובל כהן והמפיקה טלי אשכולי, עשו בשבוע האחרון לטובת המדינה יותר מאשר נתניהו, כחלון ורגב.
שלא לדבר על העיר תל אביב, שהתעלתה על כולם. בהתנדבות לגמרי, מטעמה. ולא בכספי מדינה. קפצה על ההזדמנות בשתי ידיים ויצרה זירות פעילות, הופעה ואירוח כמו שרק היא יודעת - ובנאמנות לסלוגן הוותיק של עיר ללא הפסקה, הנגישה את האירווזיון למאות אלפים מתושבי המדינה, שרק הרוויחו מכך שלא השיגו או לא יכלו לרכוש כרטיסים (שמחיריהם, נודה על האמת, היו חזיריים ונצלניים). האירוויזיון הוא אירוע טלוויזיוני וראוי לצרוך אותו מבעד מסך הטלוויזיה, לא באולם עצמו, שבו אולי יש התרגשות ומיזוג אוויר אבל לא סודות. ורק בטלוויזיה אפשר להאמין לקסם שהעלים וגם החזיר את הגיטרה של ויקטור קרונה, השוודי ששר בעבור אסטוניה.
רביעיית המנחים מימין: לוסי איוב, ארז טל, בר רפאלי ואסי עזר, צילום: אייל נבו, מקור: האתר הרשמי של הארוויזיון
אני לא רוצה לחשוב איך זה היה נראה בירושלים, לו התממשה כוונתה הראשונית של שרת התרבות היוצאת (?). "מעל פסגת הר הצופים" ולא "תל אביב, יא חביבי תל אביב" בפי הדיווה או "לט מי שואו יו תל אביב" מפי הגולדן בוי? וזכתה בצדק העיר שחרתה על דגלה את הסובלנות והאחווה (אך לא הצליחה להכרית את תאוות הבצע של חלק מנותני השירותים שבתחומיה) לתשדיר השירות הנפלא של שלוש דקות עם גל גדות הנהדרת (וחבל רק שהדיאלוג עם נהג המונית אשר, יובל סמו, היה בעברית ולא תורגם לאנגלית). ואם היתה הרגשה שתל אביב היתה גבוהה יותר מתמיד בשבוע שעבר, זה רק מפני שהגיע לה לעוף על עצמה.
אגב, משהו קטן לפרופורציות. לכל אלה שעדיין לא נחתו ואומרים שדבר כזה לא נראה, צריך להזכיר שמזג האוויר הקיצי במדינה המדברית-למחצה שלנו שונה חלוטין מבאירופה בעת הזו, שמאי הוא ראשית האביב אצלה. ולכן, סוג אירועים שכאלה, במיוחד על שפת הים, הוא פשוט בלתי אפשרי שם. גם לא בליסבון בירת פורטוגל.
יריעה רחבה וגדושה
לרשימת הראויים לשבח חובה להוסיף את ארבעת המנחים של השידור. לכאורה, יותר מדי. למעשה, נוכח היריעה הרחבה והגדושה, המידה הנכונה. אסי עזר נהנה מכל רגע. שובב כהרגלו, הפרחח האולטימטיבי היה על פסגת העולם והפך את האירוויזיון ללונה פארק. לוסי איוב הפתיעה, גנבה את ההצגה בחינניות ובתום טבעיים ובלתי מתפשרים. בר רפאלי סיפקה כצפוי את היופי, הזוהר והגלאם (זה אותו דבר, אבל אירוויזיון הוא המקום להגזמות) וגם חוש הומור. ורק ארז טל נראה לא שייך – מבוגר אחראי במקום שבו לא צריך מבוגרים, לא אם הם קפואים, מפחידים ואפילו נרגנים. כביכול.
דנקן לורנס עם רביעיית המנחים, צילום: Andres Putting
זה היה אירוויזיון ראשון שבו, כך נדמה לי, התכנית האמנותית השתוותה באורכה, ואולי גם נמשכה יותר, מפרק השירים המתחרים. תחושת הדחיפות להציג את פניה המגוונות-רצוי-יפות של ישראל, על כל הטאלנטים והכוכבים שיצאו ממנה, יצרה לפרקים רושם של הצגת תכלית ששירי התחרות הם החלק הפחות חשוב או עיקרי בה.
זה ניכר בערבים המוקדמים, עם ההופעה המרגשת של "שלווה", טריק היורווויז'ן המטורף של המנטליסט ליאור סושרד וקולאז' ההומאז' של קותימן, אבל מעמד הגמר היה גדוש ועמוס בצורה מטורפת. נטע, דנה, אילנית ונדב גדג' נדחסו אל מצעד המשלחות. קונצ'יטה וורסט האוסטרי, מונס סלמרלוב השוודי, אלני פוריירה היווניה (שייצגה אשתקד את קפריסין) וורקה סרדוצ'קה האוקראיני – כולם לבושים בהתאם לכללי החגיגה הלהט"בית – השתעשעו בחילופי זהויות ובהצטרפות לגלי עטרי שלנו ב"הללויה" שסיפקה (עוד) תמונה למזכרת.
ורקה סרדוצ'קה, אלני פוריירה, גלי עטרי, מונס סלמרלוב, צילום: אורית פניני
ובהמשך - עידן רייכל והפרוייקט המורחב (מאוד) שלו, בין היתר עם נציגי משפחת אלאייב וזמרי תגבור; סושרד שהדהים כהרגלו ומעבר לכך בטריק מגניב לציון 45 שנים לאבבא ולווטרלו; נטע ברזילי שלא הסתפקה ב"טוי" בערב הראשון קינחה בגמר עם "נה נה בננה" החדש, וגם אנה ארונוב שהבליחה לרגע מסחרר בגלויית הטנגו המצולמת עם קובי מרימי. כולם חסו בצל הופעתה הסנסציונית של מדונה, שמצד אחד מה לה ולכל הקרקס הזה שעליו לא ידעה דבר לפני שסילבן אדמס מימן את בואה לאקספו תל אביב - אך מצד שני, שייכת אליו ברוחה, לפחות בתלבושות המטורפות שלה (ובראיון, המיותר אך המחויב בחוזה, לקידום "מדאם איקס" אלבומה החדש, נראתה כמו האמא, אם לא הסבתא של התחרות) ובמקצוענותה חסרת הפשרות. ואם בסופרבול מקימים במת הופעות בהפסקת המשחק, מה זה תכנית אמנותית ומשיכת זמן להקמת במת מדרגות למדונה, שלמרות הזיופים סיפקה את הסחורה?
להקת שלוה, צילום: ליאור נורדמן
מתח עד הרגע האחרון
והיו גם שירים. כמו נטע ברזילי בשנה שעברה, כך גם דנקן לורנס ההולנדי זכה בתחרות עם השיר הראשון שהוא מקליט בחייו - בלדת אהבה שכוחה בביצוע נקי, נעדר גימיקים. פעם שניה שהולנד זוכה לארח אירוויזיון מיד אחרי ישראל, אלא שבפעם הקודמת, ב-1980, זה היה אחרי ש"ויתרנו" בעקבות הזכיה של "הללויה".
למקום השני הגיע מחמוד האיטלקי - היחיד, אולי, שהיה מחובר למציאות המוזיקלית שבחוץ, עם היפ-הופ ועם אמירה על החיים ועל הכסף שמשנה אותם - ולמקום השלישי טיפס הרוסי סרגיי לזרב, גם הוא עם בלדה חזקה, גלויה נהדרת, העמדה בימתית מרשימה ו...דוז פואה של הקהל הישראלי. טוב, ברור למה, אבל אם לדנמרק ולפינלנד "מותר" לתת 12 נקודות לשוודיה, למה להלין על קפריסין ויוון שמצ'פרות אחת את השניה?
לשווייץ היה שיר מצוין, קצבי ומעודכן, שהתברג בצדק בצמרת. נורבגיה הפתיעה בהצדעה לג'ינגיס חאן, השיר וההרכב הבלתי נשכחים – בלחן ובקצב המטמטם, וגם בלוק, בשירה ובלבוש שכמו נלקח מאגדה אקזוטית של הזמר הקירח שלה. אף שצברה עשר פעמים דוז פואה, שוודיה הפייבוריטית הסתפקה במקום השישי המאכזב, בעיקר מפני שהציבור לא התלהב מהאר.אנ.בי. של ג'ון לונדוויק וארבע ארתה פרנקלין שלצידו.
אם לאזרבייג'ן ולמקדוניה הצפונית לא היה מה להפסיד (לפחות בערב התחרות, לא במהלך ההצבעה), אוסטרליה יכולה להרגיש מאוכזבת כל הדרך חזרה לדאון-אנדר נוכח ההשקעה בגימיק הקרקסי המובהק בהעמדה, שהפכה לאייקונית מהרגע הראשון. את העשיריה הראשונה סיימה איסלנד עם השיר הכי משונה בתחרות השנה, סוג של הבי-מטאל-טכנו-רוק לא ברור. בעצם, לא שיר בכלל.
המשלחת ההולנדית בגרין רום, מקור: האתר הרשמי של הארוויזיון
למרבה המזל ובנייה נכונה של ההצבעה, המתח נשמר עד לנקודות שקיבלה המדינה האחרונה. ובמלים אחרות, החזקנו מעמד עד הרגע האחרון. מרימי סיים בדמעות אבל ישראל יצאה נהדר מהאירוויזיון הזה. חתיכת מקום להתגאות בו.