זה נראה כמו התכנסות אינטימית, חובבנית ולא מאורגנת. כל קשר בין האירוע שהתרחש ברמת גן לזה ששודר בטלוויזיה היה מקרי בלבד. לפחות הסרטים, המועמדים והזוכים, היו ראויים. גיבור הערב, חיים יבין, במאי השנה וזוכה פרס הסדרה הטובה ביותר, לא נכח. תם טקס חלוקת פרסי הקולנוע הדוקומנטרי הראשון.
הסרטים הזוכים
ורק חיים יבין לא הגיע (לרגל שהייה מקצועית בקנדה). דווקא היה כדאי לו להתייצב אתמול אחר הצהריים בתיאטרון "היהלום" ברמת גן, ולו רק כדי ללקט את פרס הבמאי הדוקומנטרי המצטיין, בטקס הראשון המתקיים כאן בז`אנר, בזכות הסדרה המופתית שלו, "ארץ המתנחלים" (יומן מסע אישי על ישראלים ופלשתינים, ימנים ושמאלנים, חיילים ואזרחים, תושבי כפרים, אלמנות ויתומים).
בקטגוריית הסרט באורך מלא זכה "מים סוערים" (מעקב בן שש שנים אחר שתי משפחות ביישוב דוגית שבצפון רצועת עזה), של גיל קרני. סרט הטלוויזיה הטוב ביותר הוא "שאדיה" (על הנערה הערבייה-מוסלמית בת 17, אלופת העולם בקראטה), של רועי ווסטלר, שזכה גם בפרס הדור הבא – אותו בחרו סטודנטים משישה בתי ספר לקולנוע עם קבלות, מרחבי הארץ.
את פרס הסדרה הדוקומנטרית חלקו שתיים: "ארץ המתנחלים" (חיים יבין, כן, כן) ו"גשר על הוואדי" (על אודות שנת הפעילות הראשונה של בית הספר הערבי-יהודי בכפר קרע שבוואדי ערה), של תומר וברק הימן. סרט הביכורים הנבחר הוא "סיסאי", של דוד גברו (על אחיו של הבמאי, שאומץ על ידי משפחתו, ואביו המאמץ מאתר באתיופיה את אביו הביולוגי). פרס הסרט הקצר הוענק ל"מקדמות" (הסופר ס. יזהר קורא פרקים מספרו האוטוביוגרפי, לצד האינטרפרטציה הייחודית של הבמאית), של ענת אבן.
הקטגוריות הטכניות
בקטגוריות הטכניות הוענקו הפרסים הבאים: צילום – שלושה זוכים: איתי רזיאל ("בובות של נייר", על פיליפינים טרנסקסואלים, שמטפלים כאן בזקנים, ובמקביל מעלים מופע דראג), איציק פורטל ("הכובעים של ירושלים", מסע אירוני בתיאטרון התלבושות של אנשי הדתות והאמונות בעיר) ומני אליאס ("מים סוערים"). עריכה: רון גולדמן ("הכובעים של ירושלים"), פסקול: אלי סורני ("בובות של נייר"). פרס התחקיר (רעיון מקורי, צריך להודות) הוענק לערן טורבינר ("ארץ המתנחלים").
ללא ספק אלה פרסי הצטיינות ראויים לסרטים מצוינים – חלק מתנובה פורייה ומרשימה של קולנוע תיעודי שנעשה כאן בשנים האחרונות (רק לתחרות הזו הוגשו 169 סרטים). וגם תגמול כספי נאה היה כאן: יותר מ-700 אלף שקלים, שלוקטו מספונסרים שונים, חולקו לזוכים. "שאדיה", עם 300 אלף שקלים מ"יס דוקו" ו-8,000 ממפעל הפיס, ו"מים סוערים", עם 280 אלף שקלים מערוץ 8 ו-10 אלף ממפעל הפיס – הם גורפי הצ`קים הנכבדים ביותר.
מחלות ילדות
אבל, כמו כל קשיי לידה שעובר אירוע חדש שמנסה למצב את עצמו בתודעה המקומית, כך לא פסחו כל מחלות הילדות האפשריות על טקס חלוקת פרסי הקולנוע הדוקומנטרי המקומי לשנת 2006. ההתכנסות נראתה כמו ישיבת ועד מורחבת של פורום היוצרים הדוקומנטריים (המונה 330 חברים). אלה יצרו את הסרטים, הצביעו להם ובאו להשתתף בטקס אך משום מה הם לא השכילו להביא מספיק שחקני חיזוק הולמים (בני המשפחה זה לא נחשב), שהיו יכולים להפוך את האירוע למפגן כוח מדובר ומסוקר. נראה שאנשי הפורום פתחו בצעד מהוסס משהו, לא ממש מאמינים בכוחם.
קבוצות חיילים ומוזמנים מגויסים אחרים ניסו ככל יכולתם, בכפוף לתחינותיה הנואשות של מנהלת הבמה, למלא את הקרחות הריקות באולם, כדי שבהקרנה הטלוויזיונית בערב (בערוץ 10), יתקבל רושם של פול האוס. באולם נראו בעיקר בעלי עניין, כלומר היוצרים עצמם בכל התחומים, חלקם מוכשרים מאוד, שהיו מועמדים בקטגוריות השונות, ועמיתיהם (ובני משפחותיהם, כאמור) שבאו לפרגן, אבל גם הקומבינטורים, אלא שמצליחים תמיד להוציא כספים מהקרנות השונות, בלי קשר לאיכות סרטיהם. "זוללי הקופות הציבוריות", מכנה אותם ידידי שיושב לידי, איש ותיק ובעל זכויות רבות בקולנוע הישראלי.
אז מה היה לנו באחר הצהריים הדי חובבני (אולי בשנה הבאה העסק ישתפר) ברמת גן: הנחיה מגומגמת של קובי מידן; מגישי פרסים די בולטים מהתחום, בצמדים-צמדים בדרך כלל - עמנואל רוזן ורינו צרור (ירדו על הממשלה החברתית שמעלה את מחיר הלחם), אושרת קוטלר ועמנואל הלפרין, אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז (שאותתו לשר התרבות הנכנס אופיר פינס, שלמרות אי התלהבותו מתפקידו החדש, רצוי שיירתם לקרב על התרבות המתחולל במדינה) ומיקי רוזנטל ורונאל פישר (שהתבדח בעיקר על הגמגום שלו).
קוצצו בעריכה
הרגעים המרגשים: דבריה הספונטניים של נאדיה, אלופת הקראטה הערבייה, שכל בחורה, ערבייה או יהודייה, צריכה להתפתח, וגם אם משהו עוצר אותה, לא להפסיק, כי אין דבר העומד בפני הרצון; הריאיון עם גיבור הסרט "18 קילו של אהבה", עמי אנקלביץ`, הנוכח באולם. הבחור סובל ממחלת ניוון שרירים נדירה, ששיתקה אותו כמעט כליל, אך שורד ודבק בחיים, ואף יוצר סרטי אנימציה, למרות שרופאו לא נתן לו כל סיכוי. בסרט, הבחור מתעקש שהוא רוצה אהבה אמיתית, ובריאיון כעת הוא מגלה שאת הדבר הזה כבר השיג. תהיה חתונה? מנסה מידן להוציא ממנו. "לא יודע", שולף אנקלביץ` בנונשלנטיות. "אבל אהבה יש". גם המחווה המצולמת לסרטיו של ראשון הדוקומנטריסטים בארץ, ברוך אגדתי, הייתה במקום.
חבל בעיקר על דבר אחד: בערב, כשצפיתי בשידור המוקלט והערוך בערוץ 10, גיליתי שכל קשר בינו ובין האירוע בו נכחתי היה כמעט מקרי בלבד. העריכה שינתה אותו כליל, ומתקבל הרושם (הנכון) שהאירוע שאליו הטרחנו את עצמנו, נועד רק לשמש כחומר גלם לשידור הטלוויזיוני. על המרקע, השידור נפתח בחלוקת הפרס לסרט הארוך הטוב ביותר, בעוד שבאולם ברמת גן הקטגוריה הראשונה הייתה פרס הסרט הקצר (שבטלוויזיה נקצץ באכזריות וכלל לא שודר. מסכנה הבמאית ענת אבן, שבמשך דקות ארוכות פירטה את כל האני מאמין שלה, האישי, החברתי ואף הפוליטי, כאחת שזוכה ב-15 דקות התהילה שלה).
אבל, חבל לי עוד יותר על כך שמן השידור הטלוויזיוני נקצץ זה שהעניק לה את הפרס, נחמן אינגבר, אחד המורים האהובים עלי בתקופת לימודי בחוג לקולנוע ומבקר סרטים מעולה (לדעתי) לשעבר. הוא דיבר על אהבתו את סוד התמצות הקולנועי, מה שגרם לו להיענות לבקשה להעניק את הפרס בקטגוריית הסרט הקצר. עורכי המשדר המצולם בערוץ 10 הלכו רחוק מדי עם הרעיון הזה, והשאירו אותו ואת הקטגוריה על רצפת חדר העריכה. ציון ראשון בתעודה לטקס חלוקת הפרסים: מספיק בקושי. להתראות בשנה הבאה.
טקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי
09/05/2006
:תאריך יצירה
|