קושרים חוטים שקופים

אין כמו לצפות במחול דרך עיניים של ילד. יש משהו במבט הילדי, המזוקק והחף מתבניות, שמתחבר באופן אחר לשפת הגוף שיש בה מהפלואידיות התת הכרתית ומהראשוניות. אחת לכמה זמן אני מתעקשת על צפייה משותפת עם הילדון ולו רק כדי לראות את הקסם משתקף בעיניו, לשמוע את הגלגלים עובדים בראש הקטן, להקשיב לו כשהוא מנסה למלל את התחושות.

אין מורכבת יותר מכתיבה על מחול, גם כשהוא נרטיבי. "מחול זו אמנות מתכלה, בת חלוף. לתאר את התנועה הזו שמתרחשת על הבמה במילים, זה כמעט בלתי אפשרי", אמר מיכאיל ברישניקוב. זה נכון. מעבר להיאחזות בתיאור המתרחש, האווירה או סיפור העלילה, ברצון לפרוט את התנועה למילים - טמון, על פי רוב, קושי גם למיומנים שבינינו.

אצל ילדים, איכשהו, זה אחרת. הם מספרים לעצמם סיפור שלא תמיד גלוי לעיניים בוגרות רוויות מראות, קושרים את החוטים השקופים של המתרחש על הבמה ונטולי עכבות בכל הנוגע לפירושי גוף. וזה מקסים ומלמד ומעשיר גם שועלי קרבות וותיקים. 
 

הבלט הישראלי - שלגיה ושבעת הגמדים 2019, צילום: אירה טשליצקי




הומור, קלילות וסקס אפיל
 
אז חגרתי את הילדון ונסענו לכפר סבא לראות את "שלגיה" של הבלט הישראלי. אחר הצהריים והיכל התרבות בכפר סבא, 775 מקומות ישיבה, מלא במשפחות וילדים בכל הגילאים. זה לא ברור מאליו, אני חושבת לעצמי ובן הארבע וחצי לוחש: "זה מתחיל". אורות אולם כבים ושלגיה (ליאור חורב) מחוללת מעגלים על הבמה בסולו קצרצר. "זו שלגיה?", שואל הקטנצ'יק. אני מהנהנת. "זה הנסיך!" הוא מסביר לי כשמול עיננו נרקד לו דואט אלגנטי בינה לבין אציל זקוף גו לבוש בלבן (ולדימיר דורוחין). ואז חושך.

כשאור במה נדלק, נודדת עלילת הסיפור לארמונה של המלכה המרושעת, אמה החורגת של שלגיה (ויקטוריה דורודני). לוקח זמן להבין את חילופי הלוקיישנים עכשיו ובהמשך משום שהבמה, למעשה, אינה משתנה מבחינה ויזואלית. למעשה זה החושך, מקבילה בימתית ל-Fade to Black הקולנועי, שמעביר את הצופה מתמונה לתמונה בהיעדר תפאורות מתחלפות. איכשהו זהו עובד.

זו התאורה שמסיטה את המבט למקום התרחשות אחר, אבל לא רק. יש גם את הפאר וההדר של בגדי מלכות הנלבשים בארמון מול התום, הטוהר והפשטות בסצנה הפותחת, ויש את הפסקול המוזיקלי שמתגבר בקרשנדו ולתוכו מתגנבים טונים מאיימים - בניגוד לאווירת החלום והריחוף שמלווה את המפגש בין שלגיה לנסיך.

הקלישאה אומרת שהבגד עושה את האדם, אבל בהפקה הזו, לצד עיצוב התלבושות, שללא ספק בונה קווים לדמותו של לובשה, זו התנועה שעיצב הכוריאוגרף וסולן הלהקה, ולדימיר דורוחין, שמאפיינת באופן מובהק כל דמות ודמות. התנועה של שלגיה קלילה ומרחפת אבל יש בה גם קופצניות ומשובת נעורים. המלכה, עם זאת, היא מעין לילית רושפת ותחבולנית והתנועה שלה גדולה מהחיים, מתפרשת בחלל ובה בעת מבעבעת בתוך הגוף. הכוריאוגרפיה מציירת באגן של דורודני עיגולי עיגולים, כמו מערבולת של זעם שהולך וגובר. ניכר כי דורודני, בתפקיד האם החורגת, נהנית מכל רגע. היא עוצמתית ומכשפת ויש בתפקיד הזה, לצד סקס אפיל, גם לא מעט הומור.

הבלט הישראלי - שלגיה ושבעת הגמדים 2019, צילום: אירה טשליצקי

עבודה יצירתית מאומצת
 
את הסיפור כולם מכירים. כשמראת הקסמים, שאינה יודעת לשקר, אומרת למלכה המרושעת ששלגיה היא היפה מכל בנות העיר, בוערת בה הקנאה. היא מבקשת מצייד הארמון (לודוויג איספיריאן) להרוג את שלגיה. הצייד מוביל את שלגיה אל היער ומשאיר אותה שם לחסדי הרוחות. מוגנת על ידי פיית היער מגיעה שלגיה אל ביתם של שבעה גמדים שפורשים עליה את חסותם. כשהמלכה המרשעת תגלה ששלגייה חיה, היא תצא לנקום בעזרת תפוח מורעל שרקחה בכישופיה (סצנה יפהפייה מעל לסיר ענק שממנו זולג אל כל הבמה עשן סמיך). אבל הסוף טוב. לא לדאוג.

ברמת ההפקה, ניכר כי מדובר בעבודה יצירתית מאומצת שמדלגת מעל מגבלות. לא תמיד ברורה עד הסוף כוונת המכוון, כמו מי הם אותם יצורי יער שמלווים את שלגיה או מה תפקידו של העץ המהלך על קביים. לפרקים מה שחסר הם הפרטים הקטנים, כמו רקוויזיטים בתוך בית הגמדים, שיעידו ולו ברמז על חיים שרוחשים בו. בעוד שעיצוב התלבושות של הגמדים הוא חגיגה משמחת, הבית בו הם חיים, ריק על גבול הסטרילי, כמו נשלף מעולם אחר ומדבר בשפה זרה.

תרגום הסיפור לתנועה, מקפל בתוכו רגעים מקסימים כמו למשל בסצנה בה שבים הגמדים לביתם מיום העבודה ונפגשים לראשונה בשלגיה. זהו "תרגום" תנועתי מרווח, שמפשק לצופה מקום לתהות בו על המתרחש ומתובל בחיוך. מצד שני, יש רגעים לא פתורים עד הסוף, בהם נדמה כי גם הרקדנים עצמם אבודים על הבמה, והשימוש בתנועה אילוסטרטיבית לעיתים מרחיק.

הבלט הישראלי - שלגיה ושבעת הגמדים 2019, צילום: אירה טשליצקי

בחזרה למחוזות התום
 
יש משהו הולם בנאיביות שמנשבת מהבמה ובלואו-טקיות של ההפקה שמחזירה את הסיפור, איכשהו, למחוזות התום אליהם משתייכות אגדות מסוג זה. דורוחין מצליח להפתיע כשהוא יוצא מהקונבנציות המתבקשות לכאורה, כמו למשל בעיצוב התלבושות של הגמדים, שנראים יותר כמו שדוני יער מאשר יצורים חמודים וזה נפלא. או כמו בבחירה לוותר על מכונות חשמליות של בועות סבון ולתת לגמדים להפריח בעצמם בועות שמקימות את הילדים בשורה הראשונה באולם על הרגליים וזה פשוט ומקסים. אפילו בבחירה לסיים את המופע בדואט של שלגיה והנסיך למוזיקה רומנטית מעט מלנכולית ולאו דווקא במוזיקה צוהלת, רגע לפני שהרוע נעלם מהעולם (בשביל לחזור ולהפציע שוב מתישהו), טמונות אפשרויות חדשות וזה מרענן.

הקטנצ'יק מוטרד. "זה נגמר?", הוא שואל כשבאולם מוחאים כפיים והרקדנים משתחווים. "זה נגמר", אני עונה. "אבל אמא, איפה המלכה המרשעת?", הוא שואל. "כלואה בתוך המראה", אני עונה. "לתמיד?", הוא שואל. "לבינתיים", אני עונה. 

שורה תחתונה: נדמה לי שמדויק יהיה לומר ש"שלגיה" בגרסת הבלט הישראלי מאפשרת לילדים לספר לעצמם את הסיפור בדרכם. זה לא הסרט של דיסני, אבל זה חי ונושם מול עיניהם ומאפשר להם מקום לביטוי ומרחב למחשבה. וזה המון. 
 


הבלט הישראלי - שלגיה ושבעת הגמדים 2019, צילום: אירה טשליצקי

כוריאוגרפיה: ולדימיר דורוחין, תלבושות: מרגריטה אלכסנדרוב, תפאורה: לידיה פינקוס-גני, חיים שרעבי. רקדנים: רקדני הבלט הישראלי

27 בפברואר ב-17:30 בהיכל התרבות נס ציונה. להזמנת כרטיסים: 03-6046610

 רכישת כרטיסים