בין זיכרון להוויה
 
עולים לירושלים. המכונית מטפסת מעלה בהר. הכביש מתפתל והמבט משייט בין אבני בזלת, מרחבים הררים ועצי אורן ואז, תוך זמן מצמוץ, או כך לפחות נדמה, מתחלף הטבע בדחיסות מחנקת של בתי שיכון אפורים מתקלפים. הגענו לשכונת הקטמונים. "אתה בטוח שזה המקום?", אני שואלת את הנהג. "זו הכתובת", הוא עונה. העין מחפשת מבנה להיאחז בו. מעבר לגדר מציץ גן שעשועים. זה חייב להיות פה.

בכל הפקה של תיאטרון מסתורין, מסתתרת הרפתקה. הייתי צריכה לדעת. "Shkola", הפקה חדשה של הקבוצה הירושלמית המסקרנת הזו, שמתרחשת הפעם בבית הספר התיכון "קדמה", בלב אחת השכונות הקשות בבירה, אינה שונה בכך. ובכל זאת, יש משהו מפתיע בדרך אליה. בחוץ חשוך, רק אור קטן דולק מרחוק מאיר את הדרך אל חדר ספרייה זעיר. פה זה מתחיל?

בעצם לא. זה התחיל קודם. בבית. כלומר, בתיבת הדואר. עם הזמנת הכרטיסים למופע, נחתו בתיבת הדואר האלקטרוני שלי ארבעה גזרי עיתון מצהיבים. רפורטאז'ות קצרצרות, שמדווחות על חמישה מקרי מוות, טרגדיות שלכאורה אין ביניהן כל קשר: בחורה עם נטיות אובדניות שנמצאה מתה באמבט, בחור צעיר שמת בקרב, רצח כפול שנראה כמו סגירת חשבונות בעולם התחתון ומוות של בחורה ממחלה נטולת מרפא. ובכל זאת, כך יתברר, קשורים המתים זה לזה. כל הדרכים מובילות אל "Shkola". בית ספר כשם קוד לתיבת הפנדורה של הזיכרון.

בתיאטרון כמו בתיאטרון, המתים יקומו לתחייה מול עינינו ולא רק לטובת ההשתחוויה. הם והילד שהיו אז בבית הספר, שתי הישויות הנפרדות הללו יופגשו על מנת לסגור מעגל שלא ייסגר לעולם פשוט כיוון שבין הזיכרון להוויה רוחש נהר החיים שמפריד בין השניים או מטביע מי מהם. 


מסתורין צילום: גילה גלעד
 
אפל, קסום, מטריד
 
קבוצה מצומצמת מאוד של סקרנים, אולי עשרים, מכונסת בחדר שמשמש ככל הנראה במהלך היום כספרייה של בית ספר "קדמה". כעת פזורים על שולחנות עגולים תמונות ישנות ותשלילי תמונות, תיקיות תלמידים ובהן מיני דוקומנטים בשפות שונות, צילומי דיוקנאות תלויים באטבים על חבלים שנמתחו בין שולחנות הספרייה. איפה אנחנו? מה אנחנו רואים? אחר מה אנחנו מחפשים? מי הם הפנים שניבטים אלינו מהתמונות? ומי הן הדמויות שמתפרצות כך פתאום בסערה אל החדר ויוליכו אותנו עוד מעט לנדוד בין קומות המבנה ומסדרונותיו החשוכים, בין הכיתות שמסתתרות מאחורי דלתות סגורות ובתוך חללים, שיבלעו אותנו לתוכם ויפלטו אותנו מהם? זה אפל, וקסום, ומטריד, ומושך, וממלא בספקות ורב חן ועשיר עד להתפקע בפרטים מה שדורש ממך, הצופה, ערנות, דריכות, קשב, סקרנות ובעיקר מוכנות לתת לעצמך ללכת, לקחת חלק בחוויה, להיות שם.

אבל ה"שם" הזה מורכב. כיוון שהאירוע מתרחש בו זמנית לעתים בחמישה חדרים שונים, משמעות הדבר היא שעליך לוותר מראש על היכולת לראות הכל. פוטנציאל לתסכול או תהליך משחרר של חווית צפייה אחרת? בעיני המתבונן.



מסתורין צילום: דינה סירט

אלה הדמויות שמובילות אותך בין החדרים, דוחקות בך לתוכם, מנתבות אותך בין הקומות. אחרי מי לעקוב? זה לא תמיד בידיך. גם בזה תידרש לשחרר אחיזה. שליטה זה לחלשים אני משננת לעצמי. בחורה שדופה וארוכת שיער שמתפרץ מתוך ברט אדום אוחזת בידי ומובילה לתוך חדר אמבט רחב ידיים. השחקנית דנה פורר עטופה במעיל עור ארוך ואלגנטי שמדגיש את קימורי הגוף הנשי, מטופפת על עקבים. ידה הרועדת אוחזת סיגריה קרועה. ויברציות נוירוטיות משהו. כשהיא תפשוט את המעיל ותיכנס לאמבט יפהפה שמונח באמצעו של החדר המעוצב שרצפתו, משבצות שחור לבן וקירותיו, וילונות אמבט עליהם מודפסות משוואות מתמטיות, אפשר יהיה לזהות מילים שקועקעו על הזרועות הדקיקות, העורף, הגב והמצח בכתב ילדי: כלבה, אנורקסית, מגעילה, לסבית. המים לא שוטפים את העלבון.

ביציאה אני כמעט נדרסת על ידי גבר לבוש חליפה שאינו מבחין בי (דני ברוסובני). הוא פרוע, מיוזע ונסער, כמו נס על נפשו אי אפשר שלא להישאב אחריו. מורה? ממה הוא בורח? אני מציצה אל תוך החדר ממנו יצא - שירותי בנים. מה הוא השאיר שם? מי שם? בחורים צעירים מחליפים בגדים וחוויות. זה חלק מהמופע? הצצתי בטעות לחדר הלבשה ארעי? אני סוגרת את הדלת ותוהה מה בדיוק קרה לפני שמילט עצמו משם?

משחק או חלום?
 
ושוב דמויות נכנסות ויוצאות אל מרחב חדש, כמו אב הבית מהגיהינום - אורי לבנון בדמות גרוטסקית שנשלפה מהמרתף של משפחת אדמס, חנוטה בחליפה אדירת ממדים ובעלת גינונים של שרת בריטי רטנן. הוא מנווט את הקהל בין כתלי הזיכרון, שומר בקפדנות על קודים שנהירים רק לו, פולט גיבובי מילים בשפה מוכרת-לא-מוכרת. מה הוא אומר?

או איב איילין בתפקיד מנהלת המוסד, גיישה זקנה בשמלת כלולות, לבנת פנים ושחורת שיער, אישיות גבולית מוגזמת מחלומות הבלהה, סיוט קפריזי עם נטיות סדיסטיות, שמהלכת אימים במרחב. מה היא אומרת? גם היא רוטנת. ממלמלת. מזמזמת. מרעידה את האוויר.

ושוב דלת נפתחת ושוב נדחקים לכיתה שהפכה לחדר ילדים מבולגן בצבעי תכלת לבן. על הרצפה פזורים מכוניות, קוביות, דובי ואקדח צעצוע. אקדח שמופיע במערכה ראשונה, מתי הוא ירה? ויש כסא נדנדה ומיטה קטנטונת עליה ישכב לנוח הילד שאך זה שיחק וכבר התעייף. חבריו יכסו אותו בסדין ויניחו עליו ורדים לבנים. הם יימתחו לדום סביב המיטה ויצדיעו לו כפי שנהוג לעשות במעמד קבורה. זה משחק? חלום?

בין לבין הם יצוצו, הילדים, פניהם עטויי מסכות קרועות ומצולקות, כמו בובות חרסינה שבורות בלי אתמול או מחר. הם יציצו מאחורי הדלתות, מהחלונות, יחרידו את השקט בדפיקות על הקירות, יביטו מהעבר אל בהווה המתמשך, יתבוננו בפני עצמם שגדלו להיות. נשמע מבלבל? כן.
ושוב חדר. על הקירות תמונות ממוסגרות של משפחה מושלמת. באמצע החדר שולחן ערוך. בני המשפחה עוטים מסיכות, מחזיקים בידיהם אברי גוף מפורקים של בובות ראווה. התמונות מסביב מתחילות לנזול מילולית, בתוך המסגרות מתחלפים הדימויים הנוסטלגיים בדימויי מלחמה. גם הקולות משתנים. הילד שרק לפני רגע, בחדר ליד, ישן שלו במיטתו הקטנה מוקף חברים, הפך לחייל. לסיפור הזה אין סוף טוב.


מסתורין צילום: דינה סירט
 
חוויה שמשנה את החיים
 
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ויש כל כך הרבה פרטים בהפקה המטורפת והנפלאה הזו שיצרה הבמאית והמנהלת האמנותית יוליה גיניס, אורי הירשלר על ההפקה האמנותית ורז וינר בייעוץ אמנותי.

מעיצוב הדמויות המדוקדק, דרך עיצוב הבגדים (יוליה גיניס) שקשה להמעיט בריבוי הניואנסים שבו, בואכה עיצוב החדרים (טל הראל), האביזרים והמסכות (דריה אלכסנדרה זיוקובה), עבור בפסקול המוזיקלי, בשירים ובסאונדים שרוקחים עולמות שונים בחללי המופע (גרוולד אונקה, שחף יפהר ואיתי עקירב, פיקה מגריק ואלון פרץ).

ויש תנועה, הרבה תנועה וקצב מיוחד לכל אחת מהדמויות ולכולן יחד (יפתח מזרחי ועופר עמרם) ותאורה שלקיים אותה בתוך מרחבים לא פשוטים כמו מסדרונות, נדרשת יצירתיות לא מבוטלת (אנדרי פרנץ) ווידאו ארט מפתיע שעיצבה ענת מוס.

כל הקסם הזה, שמתקיים בלילה, ייעלם ביום. בשמונה בבוקר, יחזרו הכיתות לשמש את תלמידי בית ספר "קדמה" כאילו כלום לא התרחש פה. כאילו כל זה – חלום. וזה, כשלעצמו, נס. וכמה מילים להנהלת "קדמה" ולמערכת החינוך ככלל: נדרשת הרבה תעוזה ומעוף כדי לקיים במרחב בית ספר פרויקט מסוג זה, ששואל שאלות בנוגע למקומו הבלתי מעורער של המוסד הבית ספרי והשפעתו על חייו של אדם.

במילים אחרות, שיתוף הפעולה המפעים הזה, לחלוטין אינו ברור מאליו ומהווה תעודת כבוד לא מבוטלת למי שאפשר לא רק שימוש בחללי בית הספר מחוץ לשעות הלימודים, אלא גם זימן הזדמנות נדירה לתלמידים לקחת חלק בעשייה אמנותית יוצאת דופן ולצבור "שעות במה" שהן, איך שלא נהפוך בזה, בית הספר האמיתי. וכך משתתפים במופע, לצד חברי מסתורין גם אושר אסור, טופז יעקובי, מיכאל יעקובי, רותם לוי, דורין יחזקאל, אריאל קלינגס ועמית רביבו, תלמידי מגמת התיאטרון בניהולו של חבר האנסמבל, השחקן ליאור אבשלום, שמופיע לצדם. והרי לכם חוויה מכוננת שיכולה, מי יודע, לשנות את מסלולי חייהם.

לצד פסטיבל ישראל בירושלים מתרחש בימים אלה פלא. בלי תקציבי ענק או מערך יחסי ציבור ופרסום משומן, אבל עם תשוקה מבעבעת ומדבקת שאין מנוע מפעיל ממנה, חבורה של משוגעים לדבר עושים תיאטרון אחר, טוטלי, חי. תתניעו ובואו!
 

המופעים הבאים יתקיימו ב-2 באפריל ב-21:00 בבית הספר קדמה בירושלים. להזמנת כרטיסים