"אף אחד לא מקשיב"
 
דיוויד פאונטני, שהאופרה ה"הנוסעת" בבימויו עלתה כאן לפני זמן קצר, שב לבית האופרה הישראלית בתל אביב והפעם עם קלאסיקה מובהקת - "סימון בוקנגרה" של ורדי. העיסוק שלו באופרות שהפוליטיקה נוכחת בהן באופן ישיר או עקיף אינו מקרי. "מאז שהקולנוע נוכח באמנות האופרה כמרכיב חדש, יש על במות האופרה הרבה יותר עיסוק בתהליכים פוליטיים", מסביר הבמאי הבריטי. "פוליטיקה קיימת כבר במחזות של שקספיר ושל המשורר הגרמני פרידריך שילר. ורדי עצמו היה איש פוליטי ובבחירת המחזות שמהן הוא יצר את האופרות שלו הפוליטיקה נוכחת באורח בולט. נראה לי שאמנות האופרה מעניקה לנושאים פוליטיים מימד חדש ונוסף.
 
"בעונה שעברה יצרנו בבית האופרה הוולשית בקרדיף עונה אופראית שקראנו לה 'חירות'," ממשיך פאונטני. "העונה או הסדרה כללה חמש אופרות שעניינן זכויות אזרח. שיתפו איתנו פעולה בעונה הזאת ארגון אמנסטי, האסיפה הלאומית בוולס וסוכנויות העוסקות בפליטים. האופרות שהעלינו שם היו 'הקונסול' של מנוטי שעוסקת בהמתנה לוויזה לארץ חופשית שהועלתה אצלכם פעמים רבות בעבר, 'גבר מת מהלך' של ג'ייק הגי, על נזירה המלווה אסיר רוצח לפני הוצאתו להורג למוות, שתועלה בעונה הבאה באופרה הישראלית, 'ברונדיבר' - אופרת הילדים שנכתבה ובוצעה לראשונה בגטו טרזיינשטט שהועלתה גם היא בישראל פעמים רבות, ו'האסיר' של לואיג'י דלה פיקולה ששולבה במערכה אחת מתוך 'פידליו' של בטהובן."
 
יש מכנה משותף למסר של האופרות "הנוסעת" ו"סימון בוקנגרה"?
 
"חד משמעית. המסר של שתיהן הוא 'שלום' ו'פיוס'. רק חבל שאף אחד לא מקשיב." 
  
 

סימון בוקנגרה, באדיבות האופרה הישראלית


אנחנו כן במזרח התיכון
 
 
בפרולוג לאופרה של ורדי לומד סימון בוקנגרה - שודד ים בשירות הרפובליקה של גנואה - שמריה, בתו של פייסקו, אציל מקומי ואֵם בתו היחידה, מתה. עוד מתבשר בוקנגרה שנבחר לכהן כדוכס, שליט המדינה. עלילת האופרה בתמונה הבאה מתרחשת כעבור חצי יובל שנים, כאשר פייסקו, שגידל את אמיליה בתו של בוקנגרה ולא סיפר לה מעולם מהו מוצאה האמיתי, יוזם קשר כנגד בוקנגרה. לקשר שותף גם גבריאל אדורנו - אציל צעיר המאוהב באמיליה.
 
בוקנגרה ואמיליה מבינים שהם אב ובתו. אדורנו אינו מבין את סוג היחסים ביניהם ואפילו חושד בבוקנגרה שהא מנצל את הצעירה. כשמתבררים לו הקשרים המשפחתיים שנחשפו לאחרונה, הוא מצטרף לבוקנגרה. בינתיים, פאולו, מנאמני בוקנגרה שחשב שיקבל את אמיליה לאישה כאתנן פוליטי, מבין שלא תהיה שלו ומרעיל את בוקנגרה. על ערש דווי כורת בוקנגרה ברית שלום עם פייסקו, יריבו משכבר,  מברך את הזוג הצעיר אמיליה וגבריאל אדורנו ומכריז מול נבחרי העם על גבריאל כיורשו. זוהי בקיצור נמרץ עלילת האופרה "סימון בוקנגרה".   
 

סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר

"האופרה משלבת רגשות הומניים בסיסיים ביותר עם פוליטיקה גולמית לחלוטין ומהדהדת את מה שקורה היום," מכריז פאונטני. "היחסים ביום הורים וילדים הוא ככל הנראה הנושא המשמעותי ביותר ברוב האופרות של ורדי, אבל ב'סימון בוקנגרה' הקשרים מוצגים בחריפות רגשית שאין דומה לה באופרות אחרות. האובדן הוא כפול - פייסקו שבתו מריה מתה בתחילת האופרה, מבכה בה בעת אותה ואת אבדן נכדתו, בתה של מריה, ובוקנגרה שמבכה את היעלמה של בתו ממריה. הזעם והמרירות בעקבות האובדן הכפול, מרחיקים את שני הגברים איש מרעהו, ובה בעת מפייסים ומקרבים  אותם זה לזה בסופה של האופרה. 
 
"התהליך הזה של פירוד ופילוג ובעקבותיו פיוס משתקף היטב גם בצעדים  הפוליטיים הבאים לידי ביטוי באופרה, בייחוד בתחינה ובהפצרה האמיתית של בוקנגרה לשלום בין שתי המדינות היריבות. הוא מצטט את מכתב של המשורר פטררקה הדוחק במדינות ונציה וליגוריה שלא להילחם זו בזו מאחר ששתיהן חולקות חופים באותו ים ושתיהן הן חלק ממולדת אחת - איטליה. ורדי מציין שהחשיבה הזאת הייתה מהפכנית לשעתה."
 
העלילה הזו יכלה להתאים גם לשני העמים השֵמיים, השוכנים זה לצד זה על אותה רצועת חוף במזרח התיכון.
 
"בהחלט. זהו הקו של ה'פוליטיקה הנאצלת' באופרה, אבל במקביל מיוצגת בה 'פוליטיקה מלוכלכת' שיכולה להדהד את תהליכי הבחירות למשרות הבכירות בבריטניה כיום. פאולו הוא עסקן פוליטי, קבלן קולות שמארגן את התמיכה בבחירתו של בוקנגרה לתפקיד הדוכס, ראש המדינה. אני בטוח שלנתניהו יש עסקן כזה. כאשר בוקנגרה מסרב לשלם לעסקן את ה'חוב' שהוא נישואים עם בתו של בוקנגרה, פאולו מארגן את חטיפתה, וכאשר החטיפה נכשלת הוא מרעיל את בוקנגרה ומביא למותו. זוהי פוליטיקה ברמה של ה'מאפיה' והיא בהחלט מהדהדת את מה שמתרחש בפוליטיקה היום." 
  

דיוויד פאונטני, תמונה באדיבות האופרה הישראלית

קמים נגד השליט
  
אלא שבשונה מאופרות אחרות, ורדי הניח לאופרה הזאת בנוסחה הראשון ושב אליה כעבור יותר מ-20 שנה בשל יותר וחד יותר. הוא מסר את הליברית המקורית לידיו של מחבר אחר שהוסיף תוך כדי עריכה את הסצנה הבאהשעליה מדבר הבמאי דיוויד פאונטני.

"בתמונה השניה של המערכה הראשונה מתכנס הסנט של גנואה המורכב מנציגי האצילים ומנציגי העם. הדוכס בוקנגרה פונה לחברי הסנאט ומבקש מהם, אנשי גנואה, להסכים לכרות ברית שלום עם עיר מדינה אחרת באיטליה - ונציה. 'הקשיבו  לדבריו של המשורר פטררקה', אומר בוקנגרה. 'הקול שהזהיר את ריינצי בפני הניצחון שיביא בעקבותיו להרס הממלכה, מפנה את קולו אלינו לגנואה. הוא קורא לנו להשכין שלום עם בני ונציה."

דברי הדוכס הנבחר בוקנגרה אינם עושים רושם על נבחרי גנואה. הם מגיבים בקריאות: 'שיתעסק (פטררקה) עם השירים'; 'שישיר את תהילת אהובתו היפה'. ו'מלחמה עם ונציה עכשיו'. בוקנגרה מנסה שוב: 'עם קריאות נתעבות כאלו בין ים (האדריאטי) לים (הטירני) באיטליה, מניף קַין, אָלה טבולה בדמם של בני עמינו!'. 'ליגוריה (גנואה) היא מולדתנו', עונים לו במקהלה חברי הסנאט."
 הסצנה הזאת, כאמור, לא הייתה קיימת בנוסח הראשון ומי שאחראי לשינוי הוא המשורר, המתרגם, המבקר והמלחין אריגו בויטו, שבעבר נמנה עם מתנגדיו של ורדי, ועם העבודה על האופרה הזאת היו השניים לידידים קרובים. בנוסח הראשון מתואר בסצנה הזאת טקס שכל כולו דברי שבח והלל לדוכס על ניצחונותיו הימיים. במקומה כאמור עלתה סצנה של מאבק נגד השליט הנבחר שידע לכלכל את מעשיו ואת מעשי המדינה עד לאותו רגע, וכעת נבחרי הציבור קמים כאיש אחד נגדו.   

"לדעתי," אומר פאונטני, "זו הסצנה החשובה להבנת ערכה העכשווי של האופרה, בייחוד כאשר הנמענים למסר ולרעיון הדרמטי שבעלילה הם צופים ישראלים שמציאות חייהם היא מציאות של בין מלחמות ושל מצוקה פוליטית מתמדת."  
 

סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר

האופרה כקריאה למאבק

"את 'סימון בוקנגרה' כתב ורדי פעמיים," מסביר פאונטני, "והיום אלא אם אתה מוזיקולוג או חוקר תקופה, אין טעם להציג את הנוסח הישן, כי הנוסח השני הוא המעניין והמרתק. הנוסח הראשון נכתב בשנת 1857, אחרי המשולש טרוויאטה-ריגולטו-טרובדור, שמיקם את ורדי בצמרת העשייה האופראית באיטליה ומעבר לה. הנוסח השני הגיע לבמה בשנת 1881, אחרי 'דון קרלוס', 'אאידה' ו'רקוויאם'. ורדי של הנוסח הזה בוגר ומנוסה יותר, ורואה את המסרים הפוליטיים בבהירות רבה.

"במאי יכול כמובן תמיד להבליט או להדגיש בתפיסה הבימתית את משולש היחסים הקבוע של ורדי: אבא – בוקנגרה, הבת - אמיליה והמחזר, אדורנו - משולש יחסים שמצוי ברוב האופרות של ורדי וכולל גבר מבוגר, אביה או חותנה של אישה צעירה ומאהב, אבל אז מאבדים חלק חשוב בראיית העולם הפוליטית שלו.

"זה המקום להיזכר במצבה הפוליטי של איטליה בין שני הנוסחים. בנוסח הראשון, במגף האיטלקי יש כשמונה מדינות - חלקן ממלכות, דוכסיות ורפובליקות. בשנת 1881, איטליה היא כבר מדינה עצמאית קרוב ל-20 שנה, אבל האם היא מדינה אחת? השאלה הזאת הטרידה את ורדי. והיא קיימת גם היום. בשנת 1881, פוליטיקאים איטלקים וורדי בהם, חששו שהרפובליקה הצעירה לא תשרוד. שהחלום הגדול על מדינה אחת בשלטון מרכזי אחד יישבר והמדינה תתפרק. במלים אחרות, תחינתו של  הדוכס לשלום בין היושבים באותו חבל ארץ, היא תחינה אמיתית לשלום איטליה."

אז אריגו בואיטו ממלא כאן תפקיד חשוב.

"ודאי. אנחנו יודעים שהאופרה הייתה גם מעין תרגיל שנתן ורדי לבואיטו, כדי לעמוד מקרוב על יכולותיו. בעקבות הצלחתו של בואיטו כאן הוא היה לשותפו של ורדי בשתי הצלחותיו הבאות והאחרונות: 'אותלו' ו'פלסטף'. מה היתה תרומתו הבולטת של בואיטו ב'בוקנגרה? מן הזווית המוזיקלית, 'בוקנגרה' בנוסח הראשון היא אופרת מספרים מובהקת שהתקדמה מאריה לאריה, תוך השארת מקום למחיאות כפיים. היו בה כל החולשות של התקופה. חשוב גם להדגיש שסצנת המפתח, שבה פונה הדוכס לקונסולים בחדר המועצה, כלל לא הייתה קיימת - וזו הסצנה הזועקת לשלום בין בני אדם. מכאן ההבנה של ורדי היוצר שאינו מבחין בדמויותיו בין חייו הפרטיים של גיבור לבין חייו הציבוריים, כמדינה. בואיטו וורדי יצרו בנוסח השני את העלילה ואת המרקם המוזיקלי כדי לשרת מטרה אחת והיא האופרה כקריאה למאבק."
 
 
"צירוף סגנונות נדיר"
 
"'סימון בוקנגרה' היא אחת האופרות האהובות עליי," אומר נמרוד דויד פפר, המנהל המוזיקלי בבית האופרה של גוטמאלה סיטי, שינצח על ההצגות האחרונות באופרה הישראלית. "הגרסה השנייה, שאותה אנחנו מבצעים, ממקמת את היצירה בפסגת יצירותיו של ורדי. ‏ככל שאני מעמיק בה אני מוצא בה יותר יופי. זו יצירה שמתמסרת למאזין לאיטה, איננה מתנגנת מעצמה כמו 'הטרובדור' או 'לה טרוויאטה' למשל.

"'‏סימון בוקנגרה' היא אפיזודית יותר, צנועה יותר, אבל כאן טמון קסמה: המוזיקה איננה קובץ להיטים, אלא היא שזורה באופן עמוק בעלילה המורכבת. כיוון שהגרסה שאנחנו מעלים כוללת כתיבות של ורדי בשתי תקופות שונות יש בה צירוף סגנונות נדיר, ואפשר למצוא בה גם את הקסם של ורדי בתקופה האמצעית וגם את הכיוונים הבשלים ולעתים קרובות גם החדשניים של ורדי המאוחר."

נמרוד דוד פפר, צילום: Dario Acosta

למשל?

"מאחר שהים הוא מוטיב חשוב ביצירה, ורדי כותב מוזיקה שנשמעת ומתוזמרת באופן שמזכיר למאזין את הים. באריה המפורסמת של הגיבורה אמיליה בתחילת המערכה הראשונה, המוזיקה נשמעת ממש כמו השתקפות של אור הירח על גלי המים. ‏במובן הזה ההלחנה היא כמעט אימפרסיוניסטית, וזאת על אף שהסגנון שונה מאוד מזה של המלחינים האימפרסיוניסטים המובהקים דביסי או ראוול.
 
"מוזיקה כזאת לא נמצאת  באופרות המפורסמות המוקדמות יותר של ורדי, אופרות שבהן המוזיקה לעולם אינה מבקשת להביע יסודות ויזואליים. ‏בשילוב העלילה הנפלאה, המוזיקה הכתובה בידי מלחין אדיר, בשתי תקופות שבהן היה בשיא כוחו; בדיוק ההבעה מצד אחד והעושר והתעוזה הקומפוזיטורית מן הצד השני ‏יצר ורדי אופרה חד פעמית שהיא בעיניי מן הפנינים בספרות האופרה." 
 

האופרה תועלה בתאריכים 19-3 ביולי 2019 בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ') בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-692777

רכישת כרטיסים