אני שואל את השחקן הסקוטי בריאן קוקס מתי לאחרונה הוא צפה בסרט "החיוך האטרוסקי" בו הוא מככב. "ראיתי אותו מספר פעמים כשהוא הוקרן בסקוטלנד. צפו בו איתי קולגות שלי והם ממש אהבו אותו, הוא ריגש אותם", משיב קוקס.

הסיבה שאני שואל היא שמאז צילמת אותו, ב-2018, שיחקת כמעט בעשרה פרויקטים נוספים.

"כן. לקח לסרט זמן לעלות למסכים, ואתה ממשיך הלאה בקריירה. למרבה הצער השוק הולך ונעשה רווי יותר ויותר בבלוקבסטרים, כך שאם יש לך בקומפלקס קולנוע בעיר אירופית סטנדרטית חמישה מסכים, בארבעה מהם מוקרן 'הנוקמים: סוף המשחק'. וכל כך הרבה סרטים קטנים יותר מתחרים על המסך הנוסף, היחיד שנותר. אנשים שרואים את 'החיוך האטרוסקי' אוהבים אותו, אז מצערת אותי העובדה שהוא לא נגיש ליותר קהל. הוא אמנם הופץ בסקוטלנד, באנגליה ובמקומות נוספים באירופה ועבד יפה מאוד אבל עדיין לא הופץ בארה"ב, ומאוד חבל לי על כך".


החיוך האטרוסקי, באדיבות סרטי נחשון

 
"למדתי לבטוח ביוצרים צעירים"
 
במרכז הסרט, בהפקת זוכה האוסקר ארתור כהן ובבימוי בני הזוג הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, רורי מקניל (קוקס), סקוטי מזדקן החי בכפר ציורי מרוחק בסקוטלנד, השוכן לחוף הים. כאדם ששורשיו המשפחתיים מחוברים לאזור כבר שנים רבות, קשור רורי לכפר מגוריו, ומגיח לעיתים קרובות לפאב הקטן שמאכלס בקביעות את כל השתיינים המקומיים, בהם הוא ויריבו המר קמפבל. כשמתברר שרורי לקה במחלה קשה הניתנת לאבחון ולטיפול הטובים ביותר רק בארה"ב, הוא טס לסן פרנסיסקו שם מתגורר בנו איאן (ג'יי ג'יי פילד), אותו לא ראה תקופה ארוכה ויש ביניהם משקעי מרירות מורכבים. ולמרות הכל הוא מתקבל יפה על ידי הבן ואשתו אמילי (תורה בירץ'), זוג קרייריסטים בעיר. רורי מאובחן כחולה סרטן בדרגה מתקדמת, אבל בה בעת מפתח מערכת יחסים מקסימה עם נכדו הפעוט ג'יימי, וגם עם קלאודיה (רוזאנה ארקט), עובדת בכירה במוזיאון מקומי גדול לאמנות. 

הכרת את הרומן של הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו, שעל פיו עובד התסריט?

"לא הייתי מודע לו בכלל כי למרבה ההפתעה הוא לא תורגם לאנגלית! וזה כמו סוג של מאטפורה לברקזיט... למרבה הצער אנחנו נעשים פחות ופחות אירופים ואני מחשיב עצמי אירופי. בעצם קודם כל סקוטי ואחר כך אירופי. בנוגע לרומן, תרגמו אותו לגרמנית, לעברית, לצרפתית, אבל כאמור משום מה לא לאנגלית. למען האמת, גם לא הכרתי את הבמאים, מיכל ועודד. התסריט הגיע אליי מארתור (כהן, המפיק) ומאוד דיבר אליי. קראתי אותו וגיליתי שזה סיפור מצוין ושיש לי בו תפקיד גדול. הם ציינו שמות נוספים שלוהקו אליו, כמו רוזאנה ואחר כך ג'יי ג'יי, שנותן בו הופעה נהדרת כבני. הכירו לי את מיכל ועודד, במאים ישראלים צעירים, והחלטתי לעשות את הסרט".

לא חששת לעבוד עם במאים ישראלים צעירים ולא מוכרים שזהו סרטם הראשון באורך מלא?

"לא. עבדתי כבר בעבר עם במאים צעירים וזה תמיד היה מעניין. הם מגיעים עם הקונספציות המוקדמות שלהם, שלפעמים אני צריך להשקיע מזמני כדי לשנות להן אותן... יש במאים שבאים עם הקונספטים שלהם גם בקולנוע וגם בתיאטרון, ואני לא אוהב את זה. יותר רואים את זה בתיאטרון, אבל זה לא נוגע לי כי אני כבר לא עושה תיאטרון, משהו שעשיתי הרבה בעבר. לגבי החשש מבמאים לא מנוסים, עם השנים אתה לומד לבטוח גם ביוצרים צעירים שזהו סרטם הראשון. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. אני מוכן לקחת את הסיכון הזה, כי כאשר החומר שאני עובד איתו הוא טוב, והם לא 'מקלקלים' אותו, מבחינתי זה בסדר גמור".


החיוך האטרוסקי, באדיבות סרטי נחשון

"זה היה קאסט מושלם"
 
נראה שהתפקיד של רורי מקניל ישב עליך כמו כפפה על יד.

"זה נראה כך, אבל למעשה הוא ואני לא באמת דומים. למען האמת, הוא מאוד שונה ממני. הוא טיפוס שמייצג ומשקף את הגבריות הלבנה הישנה והקשוחה שהולכת ונכחדת. אבל אני לא הטיפוס הזה. יש בי הרבה צדדים נשיים רכים. אני פשוט משחק את הדמות הזו. אבל בהחלט יכולתי להתחבר לשורשים הסקוטים האלה. יש בסרט את הפסל האטרוסקי במוזיאון, שמייצג בדרך מסוימת את רורי ואת המקום השבטי ממנו הוא בא. סקוטלנד התפתחה מתרבות שבטית לתרבות הגאלית, תהליך שקרה במהירות ורורי הוא פליט של התרבות הישנה. גם בקונפליקט שלו עם קמפבל רואים את היסודות השבטיים האלה, כמו ביריבות שקיימת בכדורגל בין הקבוצות סלטיק וריינג'רס. ולכן יכולתי להזדהות עם זה.

"בשנות ה-60, כשהייתי סטודנט בלונדון, בתקופה הכי פרועה ומטורפת, שבה חלו שינויים חברתיים גדולים בזה אחר זה, היה לי חבר ששירת בצבא והזמנתי אותו לגור איתי. הוא היה בחור בעל מזג סקוטי טיפוסי ובאחד הערבים בהם יצאנו הוא השתכר, רב עם חברה שלו והתחיל לקלל את כל העולם ואשתו. זו התנהגות נורא טיפוסית לסקוטים בסיטואציות בהן הם לא יודעים איך להתמודד עם דברים. רורי קצת מזכיר אותו וזיהיתי בו את היותו בן לגזע ולתרבות שבטית שהולכים וגוועים".

איך פיתחת את מערכת היחסים המקסימה שאנחנו רואים על המסך בינך ובין נכדך בסרט ג'יימי?

"אני אוהב ילדים אבל אין לי נכדים משלי. יש לי ארבעה ילדים. הבכור בן 49, בתי בת 42 (מהשחקנית קרוליין ברט), ויש לי עוד שני ילדים מאשתי השנייה (השחקנית ניקול אנסארי-קוקס), בני 17 ו-14. כשנולדו הילדים מהסיבוב השני בני הבכור היה מופתע מכך שבשנות ה-50 לחיי אני הופך שוב לאב. אמרתי לו, אני רוצה נכדים, אז החלטתי לעשות אותם בעצמי... מה שמעניין בקשר שנרקם בין רורי ונכדו ג'יימי – ותרמה לכך מאוד מעורבותו הפעילה של אביו הביולוגי של התינוק - הוא שדרכו הוא בעצם מתחבר מחדש לבנו איאן".

וזה לא הקונפליקט היחיד של רורי בסרט.

"ברור. אתה יודע, כשהסרט הופץ באנגליה שמו שם היה "דרכו של רורי". "החיוך האטרוסקי" מתייחס לפסל של שתי דמויות שהוא רואה במוזיאון, דמויות מתות, והן מחייכות. וזה דימוי טוב לכך שכשרורי מגלה שהוא עומד למות, ויש לו זמן מוגבל לחיות, והוא מתוודע לקלאודיה, שהוא עומד להתאהב בה, ובמקביל להמשיך להיות מחובר לנכד הקטנצ'יק אותו רק הכיר, אז הוא צריך לדאוג לכך שיהיה לו 'מוות טוב'. ויש לו כמובן את הקונפליקט עם קמפבל, וגם עם הבן שלו הדברים לא זורמים חלק. ודווקא הנכד מכין אותו למוות הטוב שהוא מייחל לו".

חוץ מלבנות קשר עם תינוק היית צריך גם להרכיב מערכות יחסים עם ג'יי ג'יי פילד, תורה בירץ' ורוזאנה ארקט. היה כיף איתם?

"בהחלט. ג'יי ג'יי נותן הופעה נפלאה. מרגישים שהוא חשב על אביו כשהוא תפקד מולי בסרט. אתה יודע, אבי הלך לעולמו כשהייתי בן שמונה, כך שלא היה לי כל כך מישהו אמיתי אישי להתייחס אליו בהקשר ליחסי אבות-בנים. רורי, אביו של איאן בסרט, הוא טיפוס קשה, ואני יכול לגלות בהקשר זה שכאשר נולדו ילדיי הראשונים לא כל כך ידעתי איך להיות אבא כי לי לא הייתה דמות אב כבר מגיל צעיר, כאמור. אז מה שיכולתי לעשות זה להעמיד פנים שאני יודע מה זה להיות אבא, אבל זו בסך הכל העמדת פנים, כלומר משחק. גם תורה הייתה מצוינת ולשחק מול רוזאנה היה תענוג גדול. ויש גם את טריט (וויליאמס) המעולה, בתור אביה של אמילי. זה היה קאסט מושלם. לא הייתי מעלה על הדעת צוות שחקנים מתאים יותר לסרט הזה. וזה כולל את פיטר קויוטי בתור הפרופסור חוקר השפות, טים מתיסון על תקן הרופא, מנואל קון הנהדר בתפקיד קטן וגם כל האחרים. ובסופו של יום זה פרויקט של ארתור (המפיק) שנתן בי את אמונו, ועל כך אני חייב לו תודה".


החיוך האטרוסקי, באדיבות סרטי נחשון

 
"ביבי הוא לא בן גוריון"
 
מסובך לעבוד עם שני במאים?

"זה לא תמיד קל, כי יוצא שאתה צד שלישי בדיונים על הכל, במקום להיות הצד השני. אבל כולנו עברנו תהליך למידה זה מזה ומעשיית הסרט הזה ובסופו של יום הם עשו עבודה נפלאה. התוצאה משתקפת ביצירה ויש להם כאן קבלות מנצחות כי לא היה להם כל ניסיון בבימוי פיצ'ר. הם קיבלו החלטות רבות וקשות שאינן מובנות מאליהן עוד לפני תחילת הצילומים, ואני נותן להם את מלוא הקרדיט על כך. אני חושב שאם הם ימשיכו לעבוד יחד יהיה להם יותר קל ואני מצפה לראות את הסרטים הבאים שלהם".

הסרט עוסק בין היתר בקונפליקט שבין המסורת והמורשת של סקוטלנד, אולי כמייצגת אירופה הקלאסית הישנה, או מול "העולם החדש" – אמריקה. איך אתה רואה את הדברים כמי שמחזיק בית בברוקלין?

"יש הרבה מה לומר על אורח החיים האמריקני, עם כל הנוחות של החיים שם. יחסית לאירופה זאת מדינה צעירה מאוד, שנמצאת עדיין בשלבי התבגרות, במובנים רבים. אפשר לראות את שלב ההתבגרות שלה באמצעות האיש המאייש את החדר הסגלגל בבית הלבן. מדובר בנשיא שככל שידבר פחות כך ייטב... זו מדינה שיש בה המון הערצה לכסף, לשליטה מעמדית העוברת בירושה הלאה, ולערכים שטחיים. גם אנגליה רחוקה משלמות. היא תקועה ומקובעת בערכים האוקספורדיים שלה ובכך שאלה המנהלים אותה הם בוגרי קיימברידג'. כשהגעתי לראשונה לאמריקה הרכב האוכלוסיה שם היה מגוון, אבל עם הזמן הדברים השתנו. בני המעמדות העליונים הם בעלי פריבילגיות שלקחו לעצמם ודוחפים את יורשיהם קדימה. איך לעזאזל הגיע ג'ארד קושנר לעמדה בה הוא נמצא? האם הממשל שנבחר כדי לשפר את מצבו של העם האמריקני ולא עשה זאת, יצליח לצמצם את הפערים החברתיים? כנראה שהוא רק יעצים אותם.

"גם באנגליה המצב לא משופר בהרבה ואני רואה שם המון בעיות. מי שעומד להיבחר לראש הממשלה שם הוא כנראה בוריס ג'ונסון, הליצן הדפוק הזה שהוא אידיוט מושלם, ואין לי בעיה לומר זאת. הוא האדם האחרון שאנגליה צריכה אותו כראש ממשלתה".

שנדבר רגע על ראש הממשלה שלנו?

"אני יודע, אני יודע... זה הביקור השלישי שלי כאן ואני שמח לגלות יותר ויותר אנשים שהם נון-ביבי. בן גוריון הוא לא...". 


החיוך האטרוסקי, באדיבות סרטי נחשון

              
"באתי ממקום שנשים מובילות אותו"
 
קוקס, 73, נולד בעיר דאנדי שבסקוטלנד, ויש חלק אירי חזק במוצא של הוריו, אבל הם "קתולים, סקוטים דור שני", הוא אומר. "ההורים שלהם הגיעו לסקוטלנד בתקופת המהפכה התעשייתית שם, אז התעצבה במקום קהילה שהיו בה הרבה יותר נשים מגברים, ולפיכך התעצבה כחברה שמובילות אותה הנשים יותר מהגברים".

קוקס אוחז בפילמוגרפיה עשירה המכילה כ-220 קרדיטים: סרטים באורך מלא, סדרות וסרטי טלוויזיה וסרטים קצרים, וזה מבלי לציין את עבודות התיאטרון הרבות שעשה בווסט-אנד ועל במות אחרות. הוא בוחר לגעת במקצה חופשי במקצת מעבודותיו, במהלכי הקריירה שלו ובשחקנים שהשפיעו עליו בדרכו.          

"אהבתי קולנוע מילדותי אבל את הקריירה התחלתי בטלוויזיה ויצא שבגיל 24 שיחקתי בסרט הראשון שלי, 'ניקולס ואלכסנדרה' (71')", הוא מספר. "בשנות ה-70 הרגשתי שבאיזשהו אופן הגעתי למסיבה קצת באיחור... הערצתי את הדור שלפניי, שכלל את אלברט פיני, שהפך לחבר טוב שלי אבל למרבה הצער הלך כבר לעולמו. פיטר אוטול גם כן כבר לא איתנו. כך גם ריצ'רד האריס. טום קורטני עדיין בסביבה. אלן בייטס, שגם איתו התיידדתי ועשיתי איתו תיאטרון וגם את הסרט 'In Celebration' (1975), הלך אף הוא לעולמו. לורנס אוליבייה? הוא היה חיה אחרת, בינלאומית. הוא חיבק את הקולנוע של הגל החדש וגם עשה במקביל המון תיאטרון משובח. אלה הכוכבים שהערצתי והם שהקפיצו את הקולנוע הבריטי למעמד של אמנות בשנות ה-70, לאחר שבראשית שנות ה-50 הוא היה אפרורי, שגרתי ומקובע בתוך עצמו. 
 


בריאן קוקס, צילום: אסי לוינסון


תשוקה אמיתית לקולנוע
 
"בגיל 14 ראיתי את אלברט פיני שהיה אז בן 24 והוא הותיר עליי רושם עצום. אהבתי גם קולנוע אמריקני: את מרלון ברנדו, ג'יימס דין, ספנסר טרייסי, צ'רלס לוהטון, שהיה בריטי אבל עבד באמריקה. ולכן, אחרי שנים רבות של עשייה בתיטרון ובטלוויזיה באנגליה, קלטתי שהתשוקה האמיתית שלי היא הקולנוע וכך טסתי לאל.איי וגילמתי שם, בין היתר, את חניבעל לקטור ב'Man Hunter' (86', בבימוי מייקל מאן). הייתי הראשון שעשה את הדמות הזו וזו הייתה עבורי פריצת דרך משמעותית בקריירה. ולמרות שהייתה אז ציפייה שאמשיך לעשות סרטים, חזרתי לאנגליה ועשיתי תיאטרון. זאת עד שבשנות ה-90 חזרתי לעשייה קולנועית ('רוב רוי', 'לב אמיץ') ואף חזרתי להוליווד, ומפגשים עם גארי אולדמן, טים רות' ואנתוני הופקינס גרמו לי להחליט לנסות לעבוד שם בקביעות, לפחות לזמן מה. ידעתי שזו דרך ארוכה, אבל כזו ששווה לנסות אותה".

אם כבר מדברים על גארי אולדמן, בערך באותה תקופה שבה כיכבת ב"צ'רצ'יל" הוא עשה אותו ב"שעה אפלה" וזכה בזכות סרט זה באוסקר.

(בחיוך רחב) "כן, אבל אנחנו לא הולכים לדבר על זה...".

בריאן קוקס ונחום מוכיח, צילום: אסי לוינסון

עשית את "המטפלת" עם הבמאי ההונגרי יאנוש אדלני, שבמקור גם הוא ישראלי.

"אני אוהב אותו מאוד כי הוא אדם צנוע וישיר. היה לו את הרעיון הנהדר הזה על שחקן ותיק שמטפלת מופקדת לדאוג לו לעת זקנתו. התסריט היה כתוב נהדר, מה גם שאני שחקן ויכולתי להתחבר לנושא ולמבנה של הסיפור. פרט לכך, הייתי מעורב בו וכתבתי את הנאום האחרון של השחקן עתיר הקבלות, זאת מתוך ידיעה עד כמה טקסי ההוקרה האלה לשחקנים ותיקים הינם מלאכותיים, מזויפים ולא כנים. פעם הם היו אמיתיים ובעלי משמעות, אבל הזמנים האלה חלפו כבר מזמן".