לפצח את נדודי היצירה
 
שכונת מונטיפיורי. צהרי יום קיץ לוהט. בתוך הסטודיו היפהפה של תיאטרון מחול אבשלום פולק כמעט ולא מורגש החום המהביל, הדביק והמייגע שבחוץ. כלומר, חם, בזה אין ספק וזיעה יש פה בשפע, אבל בחדר החזרות מנשבת רוח נעימה של עשייה ששואבת פנימה גם מתבונן לרגע.

הלהקה נמצאת בעיצומן של חזרות על "אנטו", עבודה חדשה שתעלה השבוע בבכורה עולמית במרכז סוזן דלל. יש משהו מעבדתי בעבודה, שיוצאת מתוך סיפור ילדים קצרצר מאת דורית רביניאן והולכת לטייל במוחם הפורה של היוצרים והרקדנים. משהו שמנסה לשבור את הנוסחה הפשוטה והמוכרת של העברת יצירה מסוגה כלשהי לאחרת, תרגום משפה אמנותית אחת למשנה, אינטרפרטציה פר סה. זהו ניסיון מסקרן לפצח את נדודי היצירה בין העולמות, לצלוח את מעבר התכנים באופן שמשאיר ממנה ומעשיר אותה, מייצג דיאלוג בין אנשים, חומרים ומרקמים לכאורה שונים.

זה התחיל בדיאלוג מתמשך בין פולק לרביניאן אליו הצטרף, בשלב מתקדם, אנדריאה מרטיני, לשעבר רקדן הלהקה ובשנים האחרונות יוצר עצמאי שמתברג כעת בחזרה בתצרף העשייה של הלהקה בפורמט החדש שלה. הטקסט שנבחר בסופו של דבר, "עננה ושמה רננה", הוא כמו טרמפולינה שממנה מרחפים גבוה ואליה חוזרים בנחיתה רכה כשכוח הכבידה מפעיל את קסמיו.


אנטו, צילום: יאן פינקלברג


"הסיפור נתן לנו מפתחות"
 
הסיפור, על עננה צעירה עם עיכוב התפתחותי שצריכה לשכלל את יכולותיה ונשלחת למחנה עננים בו היא אמורה ללמוד להוריד גשם, או במילים אחרות להגשים את יעודה, לא נכתב במיוחד עבור היצירה הבימתית. למעשה, זהו סיפור שבכתובים שעתיד לראות אור בימים אלה ממש. במידה מסוימת, העובדה שלא מדובר ברב מכר מוכר, שאפשר לצטט ממנו בעל פה, מאפשרת לעבודה חיים נפרדים ובלתי תלויים משלה.

"נקודת המוצא של האקספרימנט הזה הייתה לקחת טקסט ולעבוד עם הסיפור. כלומר, זו לא עבודה שמבוססת על סיפור או מתרגמת אותו לתנועה, אלא מאפשרת לנו ללכת איתו למקומות חדשים", אומר פולק. "הסיפור נתן לנו מפתחות. לקחנו אלמנטים שקשורים למהות הסיפור ויכולים בעינינו להשפיע על האופן שבו רקדנים נעים", מוסיף מרטיני.

אז דגתם מילות מפתח מתוך הטקסט והשתמשתם בהן כחומר בערה?

אבשלום: "במובן מסוים. כן. מילות מפתח. עננים, כוחות טבע, יצירה - אלה דברים מהותיים בסיפור הזה. האופן שבו הסיפור נשרג בעבודה הוא לא מאוד שכיח בדיוק בשל כך. זו לא אילוסטרציה אלא שימוש בסיפור כשער."

אבשלום פולק, צילום: אורן ישראלי

ועם זאת, יש לעבודה התחלה, אמצע וסוף. היא נרטיבית ויש לכם מספר

אבשלום: "כן. הסיפור מסופר מתחילתו ועד סופו לאורך המופע. כלומר יש קול שבוקע ממקלטי טלוויזיה מקולקלים ועוקב אחרי הנרטיב, אבל באופן מקוטע ושבור. הנרטיב קיים ולא קיים, אתה יוצא מתוכו וחוזר אליו. הוא משמש כעוגנים לוגיים, אבל זה מרווח".

אנדריאה: "המילה 'שבור' מעניינת בהקשר הזה כיוון שזה למעשה סדוק בשני המובנים: האופן שבו הסיפור סודק את העולם של העבודה אבל גם באופן שבו העולם של העבודה סודק את הסיפור. הם מאירים זה את זה באור שונה".

קול המספר, אגב, הוא קולו המוקלט של השחקן יוסי פולק, אביו של אבשלום, שהיה שותף גם ביצירת העבודה הראשונה של הלהקה בגלגולה הקודם בשנת 1993. 
 

אנטו, צילום: יאן פינקלברג



"מילים הן טריגר"
 
זה בעצם סיפור ילדים שאינו מופע לילדים

אבשלום: "כשמדברים על מופע לילדים, מדברים על יצירה מותאמת גיל. במובן זה, זו אינה עבודה 'לילדים' כיוון שהיא שוברת את החוקים, את הנרטיבים, את הלוגיקה. הלכנו הפוך. ביקשנו לקחת סיפור ילדים ולהפוך אותו למופע לגדולים שגם ילדים ימצאו בו את מקומם".

אנדריאה: "אני חושב שהשאלה שמתעוררת היא איך אנחנו קוראים את הסיפור. כמבוגר, אני קורא אותו כאלגוריה. כילד, אני מניח שנקודת המבט שונה לחלוטין. שתי נקודות המבט האלה מתחברות בעבודה הזו באופן מאוד בולט ועדיין אני רוצה להדגיש שזה לא תוכן 'מותאם' לילדים, שזה בדרך כלל אומר, תוכן מוגן. אני לא חושב שזו עבודה 'מוגנת' במובן הזה".

הצד הוויזואלי העשיר שמאפיין את מופעי הלהקה על כלל גלגוליה, בא לידי ביטוי גם בעבודה החדשה. הגרוטסקה וההומור הדק שמתקיימים בתנועה ועולמות התוכן השונים והמשונים שנבנים על הבמה, יוצרים לאורך כל הדרך קו מחבר וחוצה גילאים. "אנחנו תמיד מחפשים את הזהות הפיזית של המופע. זה אף פעם לא תערובת אקראית של אלמנטים. יש מחשבה והגיון מאחורי האופן בו האנשים האלה נעים. עולם הסרטים המצויים וספרי האנימציה תמיד קיים אצלנו. זה אנחנו אני מניח", אומר פולק.


אנטו, צילום: יאן פינקלברג

קל יותר לשתף פעולה עם יוצר שמכיר ודובר את השפה שלך?

אבשלום: "שיתוף הפעולה עם אנדריאה הוא יותר מזה. זה נכון שאנחנו מבינים אחד את השני מבלי לדבר. מספיקה ג'סטה קטנה, אבל אני מניח שזה תמיד מתחיל ונגמר בבני אדם. יש בינינו קשר חזק ומעבר לכך, הוא מביא משהו חדש וזה חשוב ומעשיר. חלק מהותי מהעניין הזה שנקרא: ליצור, זה גם לדעת להקשיב ולתקשר, להכיר בצורך בעוד קולות. העבודה הזו הכניסה לסטודיו אנשים מאוד יצירתיים וכל מה שצריך היה זה רק לאפשר לדברים לקרות".

 

אנדריאה מרטיני, צילום יואב בראל

ואם כבר מדברים על שפה, החיבור הזה בין מילים ותנועה הוא כאילו דבר והיפוכו. מילים הן בהגדרתן סגורות בעוד שהתנועה פתוחה.  

אבשלום: "המילים הן מטפורה לתנועה והתנועה היא מטפורה למילים".

אנדריאה: "מילים הן טריגר".


"המשיכה אל המסכים מסרסת"
 
נדמה שהסיפור של רביניאן על העננה שלא ממהרת להגשים את ייעודה, שמקפל בתוכו מחשבות על עולם הטבע והיצירה, הוא טריגר גם להצפת נושא שמטריד את פולק לא מהיום - ההשתלטות העוינת של הטכנולוגיה על חיינו ובאופן ספציפי: נוכחותם המנוונת של המסכים שדוחקים הלאה את הדמיון, מסרסים את הקול היצירתי ומנתקים את האדם מעצמו ומסביבתו.

"ההימשכות הזו אל המסכים מסרסת. אנשים נשאבים לתוך המסך, נמצצים פנימה ונעלמים בתוכו. העולם שלנו הצטמצם במקום להתרחב. אני חושב שמה שרצינו לדבר עליו בהקשר זה בתוך העבודה זה המרחק הזה שבין החופש שמציע הטבע לטכנולוגיה, שהיא בעצם המצאה אנושית שהפכה לכוח טבע וכולאת אותנו בתוכה", אומר פולק.



אנטו, צילום: יאן פינקלברג



איך זה בא לידי ביטוי בתנועה?

אנדריאה: "בחדר החזרות דברנו לא מעט על הכוחות שמניעים ומעצבים אותנו. אני חושב שלטכנולוגיה ולמחשוב יש את הכוח הזה והוא מאוד משמעותי לתנועה. מה זה הדבר הזה שמניע אותנו? מה גורם לקבוצת אנשים לזוז ביחד? יש רגעים בהם אנחנו רוצים שתהיה לנו תחושה שזה לא אנחנו שנעים, אלא משהו אחר מניע אותנו. כמעט כמו רפלקס".

רכישת כרטיסים