העגלה נוסעת אין עצור 
 
היה ערב מחווה נהדר. נוכחות של 12 אלף צופים היא נתון מרשים, לא מובן מאליו, ועובדה משמחת בעבור כל יוצר, שלא לדבר על מי שכבר איננו איתנו.

האם שלוש השנים האחרונות שבהן, משלל סיבות, לא התקיימו ערבי מחווה למאיר אריאל, הן שיצרו את היענותו חסרת התקדים של הקהל למופע המחווה לציון 20 שנה לפטירתו ב-LIVE פארק ראשון לציון?

ואולי היתה זו רשימת האמנים, שלא לומר כוכבים, הנוצצת, שכללה מבצעים בולטים בפופ וברוק הישראלי, והצדיקה את הביקוש? באמת שלא חשוב, כמו שלא משנה אם כל הבאים הם אוהדים נאמנים של מאיר אריאל, שבקיאים במורשת הכתובה והמושרת שלו, או טרמפיסטים אופנתיים, שקופצים על העגלה הנוסעת אין עצור.

שירי מימון ויהודה עדר, צילום: שלומי פינטו

החשוב הוא שהמוזיקה שלשמה הגיעו האלפים חזקה יותר מהכל. היא שמנצחת, היא שנשארת. וזה לא דבר של מה בכך כשמדובר ביצירה של מאיר אריאל. כי המוזיקה, העיטורית-דיבורית-סיפורית והדי-מונוטונית האמת, היא לא העניין, כמו הפואטיקה שלו – הייחודית והלא שגרתית, העמוקה והתובענית, המתפלפלת והמתפלספת, המחכימה והמאלפת. 


מאיר אריאל צילום: רפי גולדמן
 
"מאיר צומח כמו פטריות אחרי הגשם"
 
התגייסות האמנים למחווה היתה מרשימה. אני לא נכנס לשיקולים כספיים, אבל יכול רק להעריך שכשהארגון של זאפה נותן רוח גבית, יש הכנסות, ויש לקוות שלאחר שכל מי שראוי לתשלום כתרומתו יקבל אותו, יישאר גם למשפחה נתח לא מבוטל, לפחות לגופים והקרנות לשימור זכרו ומורשתו של מאיר אריאל. והיטיבה לתאר זאת אלמנתו תרצה בלשונה הציורית, ולפיה "כל עוד מדברים עליו, הוא חי. והמלחמה להשאיר את הבנאדם בחיים, מחוברת לכתבים, למנגינות ולחברים שנשארו בזמן אמת. ומאיר צומח כמו פטריות אחרי הגשם...".

לביצוע 30 שירים, גייסה מאיה פוגל - המנהלת האמנותית הוותיקה, ידידת המשפחה וגם האחראית להפיכת האיורים של "רישומי פחם" לאנימציה שליוותה רבים מהם - 30 אמנים. לא כולל להקת הבית שמנתה את עמית הראל בפסנתר ובאקורדיון, את קרן טפרברג בתופים, זיו הרפז בבס, עמית יצחק בגיטרות, גדי סרי בכלי הקשה, אייל תלמודי בכלי נשיפה, אדם מדר במגוון כל נגינה, ויהודה עדר – המנהל המוזיקלי, בגיטרה חשמלית ובעיבודים. וגם את יואב קוטנר, חברו הוותיק של אריאל, עורך ומנחה הערב.

ריטה ודויד ברוזה, צילום: שלומי פינטו

זו היתה ההצדעה המעמיקה והמקיפה, המשקפת והמגוונת ביותר למורשתו של אריאל. שירים מן הקיבוץ, ממדשאות משמרות, מחיי החברה במשק ועד לנציגים מהטיפוסים, שירי מלחמות וחיילים – מהזוויות הייחודית שלו, שירים שמגשרים בין עולמות חילוניים לדתיים, ושירים של צדק חברתי. שוב, לא דבר של מה בכך, עם שירים באורכים לא קונבנציונליים, ומרביתם לא נכנעים לכללי בית ופזמון.

ונכונה היתה הערתו של קוטנר - שכהרגלו, סקר את הקריירה של אריאל תוך כדי ניווט כרונולוגי-משהו של האלבומים, והתעכב על טריוויה משמעותית להכרת המנוח, לרענון זכרו ולהבנתו – ש"אם מאיר היה חי, הוא היה עושה גם את השירים האלה (הכוונה לשירים "הפילוסופיים") לא רק את הלהיטים שכולכם מצפים להם". ואכן, היו להיטים – אלה שהגיעו לרדיו וכאלה שנכתבו בעבור אחרים. אבל המסה הקריטית היו שירי ההגות, הפלפול והדרש. 


פטריק סבג וארז לב ארי, צילום: שלומי פינטו

 
"וכל הצדדים עוד יכירו, בגוונים השונים את עצמם"
 
פטריק סבג וארז לב ארי הגישו ביחד את שני הראשונים – "משורר" בלבוש החדש שהעניק לו סבג, ו"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ששר לב ארי. תמר רדא וחמי רודנר חזרו אל "כתונת פסים", המשאלה שהלחין ארקדי דוכין ונשמעת כאילו נכתבה אתמול ("...וכל הצדדים עוד יכירו/ בגוונים השונים את עצמם/ ויותר הצבעים לא יסתירו/ אדם מאדם, דם מדם").

כיאה למעמדו, ברי סחרוף התכבד בשני שירים: ב"חיית המתכת" הוא היה מתכתי ומצוין כנדרש, בעוד ב"מודה אני" לקח לו טיפה להמריא בדרך להשלמת הופעה עוצמתית. הראפר טונה עשה כבוד לטקסט של "אדם צועק את שחסר לו" וצבע אותו (בסיוע נירו, שותפו ליצירה) בבלוז כבד. ואילו אהוד אריאל נדרש ל"צדק צדק תרדוף" של אבא בפאנקי-בלוז.


קרן פלס ושולי רנד, צילום: שלומי פינטו

מוש בן ארי סטה מהקו האתני-שאנטי שלו עם "הולך בטל", אבל לא מהרוקנרול של אריאל זילבר. עמית הראל, בבכורה שלו כזמר, התכבד ב"שיר כאב" אחוז תשוקה, כשאחריו הגיש שחר אריאל את "ארול" הנהדר בחיוך ממזרי המותר לבני המשפחה.

שולי רנד (עם אריק קנלר בכינור ובגלביה לבנה) היה אחד משני אמנים שהביצועים שלהם מאפילים משמעותית על המקור. אין מי שידמה לו בהגשה אמפטית, פרטנית וכובשת של "טרמינל". מיכה שטרית היה חד כתער ב"שדות גולדברג" (ילדתי שלי), ומוקי הציע את גרסת סיאטל, דיסטורטית, מלוכלכת ומנוערת ל"שיר תת מודע זמני", בביצוע עוצר נשימה. 


שחר אריאל ויובל דיין, צילום: שלומי פינטו

 
"לשתות משהו קר בלב מדבר"
 
האמן הנוסף שמרשה לעצמו להתעלות על המקור הוא שלומי שבן, ו"דאווין של שיר מחאה" (רק הוא ופסנתר) נשמע כמו נכתב למידותיו וליכולותיו. נורית גלרון נהנתה להתעסק עם שני המקסיקנים על רכס ב"שיר מחלק המוסר השכל" במקצב לטיני, ושירי מימון לקחה את הערב לכיוון שירה גדולה עם "שלל שרב".

יהודה עדר שר גם את "פלוגה בקו", גם הוא בניחוח גראנג'י, ודיקלה טענה את "איך לפעמים אני" בצבעי הקברט המזרחי שלה. אמיר דדון התמודד בגבורה רבה עם "נשל הנחש" המיתולוגי, בהוכיחו איכויות של סולן להקת רוק ללא להקה, ואילו חנן יובל, שנעזר בערן זילברבוך, הדגים את האיכות הפיוטית של אריאל עם "ערב קיץ חם".

כהרגלו בהצדעות למאירק'ה, דורי בן זאב חזר להשתעשע עם "סוף שבוע בכפר", כמו דיוויד ברוזה שחזר לירוחם, לשתות משהו קר בלב מדבר, עם התסריט למערבון "בצהרי יום". גם ריטה חזרה על הדרמה הרומנטית הקלאסית שלה ב"ערב כחול עמוק", כשליובל דיין נתנה האפשרות להשתובב עם "לא תתפוס אותי". לטעמי, דורון טלמון מ"ג'יין בורדו" מתאימה יותר לביצוע מהסוג הזה, אבל לא אני מקבל החלטות.

חנן בן ארי הזכיר כמה הוא מגוון ומוכשר ודווקא בבלדת הפסנתר "מים מתוקים", כשעמיתו לאמונה והדרלינג הנוכחי, בניה ברבי, טען את "לא יכול להוריד ממך את העיניים" ברגישות מסולסלת. מסתבר שבעזבונו של מאיר אריאל מסתתר שיר חתונות. וקרן פלס הפתיעה בביצוע מקורי ולא צפוי ל"תיכנסי כבר לאוטו וניסע". 


אמיר דדון ושלמה ארצי, צילום: שלומי פינטו

 
המבחן הוא ביומיום
 
דווקא הסיום היה הכי צפוי בעולם. שלום חנוך עשה מערוף לאביב גפן וכיבד אותו בנתחים מובחרים מ"אגדת דשא", ולאחריו נעזר בשירותיו הטובים והמוכחים של משה לוי באקורדיון (עם "זרעי קיץ") ובפסנתר (עם "סוף עונת התפוזים") לאקורד סיום מהדהר, אחרי כמעט שלוש שעות וחצי של הופעה עמוסה רגשית.

ציינתי לעצמי שהמופע העמיד שיא יסוד להשתתפות נשית במופעי ההצדעה למאיר אריאל – שבע בערב אחד. לעומת זאת, משום מה לא ניתן הפעם ייצוג הולם לצבע הים תיכוני. לא נסים גרמה, לא משה פרץ, לא מרגלית צנעני ואפילו לא דודו טסה. רק דיקלה. מתחזקים, חוזרים בתשובה ודתיים מבית לא חסרו במחווה – אוהד ושחר, לב-ארי, רנד, בן ארי וברבי. דבר שהיה ממלא בשמחה את מאיר אריאל, כמו ניצני האחדות החברתית שבהשתתפותם של טונה ורדא. אבל דומני שהוא היה מקדם בברכה גם מבצע ערבי או לא יהודי. 20 שנה אחרי, הגיע הזמן.

כאמור, היה מופע נהדר. כל השותפים, אני מניח, ישמחו לחזור עליו גם בשנה הבאה. אולם המבחן, כמו שאומרים, הוא ביומיום. בתקשורת בכלל וברדיו בפרט, ובעיקר ברמת הפרט, במחויבות של כל אחד ליצירה של מאיר אריאל. 


אביב גפן ושלום חנוך, צילום: שלומי פינטו

 
שרים מאיר אריאל. 20 שנה לפטירתו. לייב פארק ראשון לציון. שלישי, 16 ביולי 2019