רגש, ניואנסים ומסתורין   
 
ארבע שנים אחרי הביקור האחרון שלה בישראל, להקת המחול פרידאנס, שנוסדה על ידי המנהל האמנותי יגאל פרי, חוזרת לישראל למופע אחד בלבד עם שלוש יצירות. הערב שיפתח את העונה הבינלאומית ואירועי תל אביב דאנס לרגל 30 שנה למרכז סוזן דלל, הוא הזדמנות נוספת לקהל הישראלי לצפות בעבודותיהם של מי שקנו להם שם בעולם, ושבים לכאן כדי להופיע במגרש הביתי.
 
פרי מבסס את סגנון ההכשרה והיצירה שלו על בלט קלאסי, ולצד עבודות מקוריות שלו הוא מארח בלהקה כוריאוגרפים שונים עם מסד קלאסי ברור, נגיעות מודרניות ולא מעט קריצה לעולם מחזות הזמר ולכוריאוגרפיה המוצגת על במות ברודווי, שמרכיבים עבור הרקדנים והלהקה רפרטואר מגוון.
 
הערב הרפרטוארי שעלה בניו-יורק בתחילת מרץ כחלק מפתיחת העונה של הלהקה, בנוי משתי יצירות של הכוריאוגרפים האמריקאים העולים אליס קלוק ויושיטו סאקורבה שהוזמנו במיוחד ליצור ללהקה, ומעבודה של פרי עצמו. פרי מספר שסאקורבה הוא כוריאוגרף צעיר ודינמי שעבודותיו זכו לתשומת לב רבה בזכות הפיזיות שלהן. עבודתו "הצועדים בלילות", היא יצירה לעשרה רקדנים המתפתחת מתוך שתי מטרות: חזיונות וחילופים פיזיים. העבודה מוצאת את דרכה הייחודית לדחוף גבולות וליצור תמונות יצירתיות מעולם אחר, ומציעה רגש, הדהוד והתרגשות.
 
את העבודה השנייה, "הכל נאמר", יצרה אליס קלוק - כוריאוגרפית שרקדה בלהקת Hubbard Street Dance Chicago. מדובר ביצירה תיאטרלית החוקרת את העוצמה, המסתורין והמורכבויות של הפרט, ואת הכוח שבשיתוף סיפורים. כל רקדן מעצב דמות אינידיבידואלית, כשיחד הם חוקרים את הסאגות הגדולות שמתגלות כאשר הסיפורים הנפרדים נשזרים זה בזה. פרי מספר שאמנם מדובר בעבודה פחות דינמית מזו של סאקורבה, אבל היא אקסלוסיבית ומלאה בניואנסים. 
  


יגאל פרי, אליס קלוק ויושיטו סאקורבה. תמונה באדיבות להקת פרידאנס

עמוקה ולא מתיימרת  
 
היצירה המרכזית בערב היא "לשלמות אין חלומות", מאת פרי בשיתוף פעולה שני עם המלחין הישראלי עפר בשן. היצירה עוסקת בשאיפה לשלמות דרך אי השלמות של הבריאה. למרות שבכל צעד אנחנו מגיעים לצומת בת אינסוף אפשרויות, לרוב מעורפלות ובלתי מושלמות. או כפי שמגדיר את זה פרי: "חוסר השלמות שבחיים הוא מה שהופך אותם למושלמים. והמוות הוא בלתי נמנע וחייב להגיע. החיים מובלים בעצם למקום ידוע שהוא סופי אבל הוא לא סוף." למרות שזה נשמע עמוק ופילוסופי, פרי מבטיח שמדובר בעבודה  לא מתיימרת המנסה לגעת בנושאים עמוקים באופן ישיר ופשוט דרך יחסים בין אנשים, דרך התבוננות בטבע האדם.
 
האמירה הזו היא משהו שהאמנת בו לפני שיצרת את העבודה או השתכנעת בה תוך כדי תהליך היצירה?
 
"זה משהו שהגיע מאוד מוקדם ובאופן אורגני מתוך הדיאלוג עם עפר. הרבה פעמים היצירה המשותפת היא פיתוח של הרעיונות המוזיקליים שעפר מביא ואני נמשך אליהם באופן כזה שהם מובעים בתוך היצירה."
 
וההתחלה של המחול מרעיון מוזיקלי קשורה לעובדה שמגיל שבע הקדשת את זמנך ללימוד נגינה על פסנתר בקונסרבטוריון בטבריה עוד לפני שהתחלת לרקוד?
 
"ללא ספק. אני אישית נוטה להקשיב למוזיקה קלאסית. ומה שמעניין ביחסים שלי עם עפר שלמרות שהוא גם בא מהקלאסי הנטייה שלו היא לכתוב שירים ופזמונים עכשוויים, פופיים ופופולריים והצלחנו לחבר את העולמות האלה לדבר אחד, מה שיצר שפה מוזיקלית מאוד עשירה. בעבודה הזו יש מין ערבוב מעניין בין סְטָאבָּט מָאטֶר - מזמור קתולי, או מוטיבים ממוזיקת ימי הביניים וגם קטע שמושר ומדוקלם בעברית שבניו-יורק הוקרן בכתוביות כדי שהקהל יוכל להבין." פרי מדגיש ש"אין במוזיקה בעבודה שום דבר דתי אלא רק מימד רגשי מסוג מסוים שרצינו שיהיה נוכח."
 
ועל מה מדבר הטקסט?
 
"זה מדבר על קיפוד כדימוי ומטאפורה לאנשים מסוג מסוים." 


להקת פרידאנס, תמונה באדיבות הלהקה
 
"אמנות לא יכולה להיות מקובעת"  
 
יגאל פרי נחשף לעולם המחול כשהצטרף בצעירותו ללהקה חובבנית לריקודי עם שהופיעה בפני תיירים בטבריה, עיר הולדתו. פרי, שקפץ כיתה, לא הצליח להתקבל ללהקת בת דור בגילו הצעיר, ובמקום זאת מצא את עצמו נוסע בגיל 17 עם להקת כרמון לסיבוב הופעות בן ארבעה חודשים בארה"ב ודרום אפריקה, שם נחשף לראשונה למחול המקצועי. כשחזר, עם עיניים פקוחות לרווחה, רקדן של ריקודי עם בלי שום ידע במחול, החליט בשנת ההמתנה לגיוס לנסות להתקבל שוב ללהקת בת דור - ואז זה הצליח. ב-1968 עבר ללמוד באולפן בת דור וזמן קצר לאחר מכן הצטרף ללהקה, שם עבד עם מורים וכוריאוגרפים ידועים כאינֶסה אלכסנדרוב,בנג'מין הרכבי, ג'ון בטלר,רודי ון-דנציג,אלווין איילי,ופול סַנָסָרדו.
 
לאחר שירותו הצבאי, ב-1972, נסע פרי להולנד, שם למד עם ריצ'רד גיבסון בתיאטרון המחול ההולנדי  N.D.Tושימש כבלט מאסטר של Rotterdams Danscentrum. כשנה לאחר מכן שב לישראל והצטרף שוב לבת דור, הפעם כרקדן ראשי, כמורה וכמנהל חזרות, ושם יצר את הכוריאוגרפיה הראשונה שלו, "מעבר למראה". אבל בגיל 26 עזב לתמיד. "לא חשבתי לעזוב לכל החיים אבל התקבלתי בארה"ב ללהקה בת 14 רקדנים שרק התגבשה בשם 'דנסרס' (dancers) כמנהל חזרות ומורה. עבדתי איתם כשלוש שנים והלהקה התפרקה." בזכות "דנסרס" פרי קיבל גרין קארד, השתלב בתעשייה, עשה פרויקטים רבים, עבד עם הכוריאוגרף ג'ון בטלר ונסע בכל העולם להעמיד עבודות של בטלר ושלו. מפה לשם כבר יותר מארבעה עשורים שהוא חי ופועל בניו-יורק. 
 


להקת פרידאנס, יצירה של יגאל פרי, צילום: Shannel Resto

כשקוראים את הביוגרפיה שלך ברור לגמרי שהקריירה שלך בישראל נסקה . מה גרם לך בכל זאת להחליט לעזוב לניו-יורק ?
 
"למה עזבת? זאת השאלה הנצחית. הארץ הייתה שונה לגמרי לפני 40 שנה כשעזבתי והאפשרויות במחול היו בה מאוד מצומצמות. הייתה להקת בת דור עם זהות מאוד ספציפית והייתה להקת בת שבע שהתחילה עם מרתה גראהם אבל חיפשה אז את הזהות שלה. ולמרות שבת דור נתנה לי הרבה אפשרויות להתפתח ועבדתי עם כל הכוריאוגרפים שהגיעו לארץ ויכולתי לעבוד איתם, הרגשתי שמיציתי את מה שיכולתי לעשות בארץ באותה תקופה.
 
"אמנות לא יכולה להיות דבר סגור. כאמן אתה צריך להיפתח, לשאול שאלות ולהימנע ממסגרות מקובעות. להתרשם, לספוג ולראות איך לומדים ומלמדים במקומות אחרים. אני רציתי ללמוד ולהתערב עם תרבויות ואנשים אחרים ושההתנסות שלי כאמן תהיה הכי רחבה שאפשר. היום זה אחרת. הייתה תקופה אחרי שעזבתי שחזרתי כל שנה ליצור עבודה ללהקת בת דור וללמד. אז לא חשבתי שאני עוזב לכל החיים, זה לגמרי מקרה של דבר שהוביל לדבר והנה אני עדיין כאן."
 
מה אתה חושב היה קורה ליצירה שלך אם היית נשאר פה?
 
"אני חושב שהיא הייתה נשארת מאוד מאובנת. היצירה שלי הייתה צריכה את הפתיחות של ניו-יורק. זה מקום שגם נתן לי את האפשרות להמשיך לעבוד עם טובי המורים והכוריאוגרפים בעולם, וגם להיות חשוף באופן אינסופי לכל דבר חשוב שקרה וקורה בעולם המחול. ניו-יורק זה בפירוש להיות בתוך מערבולת. יש את הדוגמא של אוהד נהרין שהתחיל בניו-יורק ונסק בישראל אחרי שהפך להיות הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של להקת בת שבע, אבל בפניי אז לא היו בארץ אפשרויות דומות. בת דור כבר נסגרה אז." 

  
 
"ניצלתי את המומנטום"
 
 
כשמדברים על "פרידאנס", להקת המחול של פרי בניו-יורק, אנחנו מדברים גם על להקה פעילה המונה עשרה רקדנים, גם על אחד מבתי הספר הגדולים ביותר למחול, וגם על מרכז אמנותי שוקק שעורך גם הכשרות לרקדנים מקצועיים, מורים למחול וסדנאות ברחבי התפוח הגדול.
 
מתי הגיעה ההחלטה לפתוח מקום משלך?
 
"תמיד רציתי בית ספר משלי אבל בשנת 1983 משקיע פרטי קטן וההורים שלי שמכרו את העסק שלהם בטבריה הציעו לי סיוע כלכלי, אז ניצלתי את המומנטום ופתחתי את פרידאנס. מהרגע הראשון היה לי ברור שאני פותח בית ספר ולהקה כשני גופים נפרדים שתומכים זה בזה. בית הספר בעצם נפתח כביזנס, כגוף כלכלי שמקיים את עצמו והלהקה הייתה גוף נפרד שלא למטרות רווח. למרות שהמודל הזה הצליח, עשר השנים הראשונות היו קשות. למזלי הייתה לי עזרה מאימא שלי שהייתה אשת עסקים מפולפלת. אני התרכזתי בריקוד והיא התמקדה בניהול.
 
"תמיד האמנתי שאמנות טובה תביא ביזנס, ולא להיפך. פרידאנס תמיד היה בפרונט למרות שיש בתי ספר שמבחינת הביזנס הצליחו מהר יותר, אבל הם היו יותר מסחריים. אני לא רציתי בית ספר כמו של הניו-יורק סיטי בלט שמבוסס רק על בלט או לחילופין בית ספר שמבוסס רק על גראהם. רציתי בית ספר שמציע הכל ולא מתמקד בסוגה אחת של מחול, מקום שאתה יכול ללמוד בו הכל: בלט וג'אז ומודרני עכשווי והיפ הופ. רקדנים היו יכולים לבוא וללמוד חלק מהתוכנית או ללמוד בתוכנית דו-שנתית במודל אוניברסיטאי מקוצר. הדגש אצלנו, בניגוד לאוניברסיטה, הוא על הפרקטיקה של המחול ופחות על שיעורים תיאורטיים אקדמאים. קצת כמו התוכנית בג'וליארד, אבל מקוצרת ואינטנסיבית." 
  
 

יגאל פרי, תמונה באדיבות  Peridance Capezio Center

מה אמרת להורים שלך ששכנע אותם להשקיע כסף בבית ספר ולהקת מחול ?

"ההורים שלי תמיד תמכו במה שרציתי לעשות בלב שלם. מה גם שההשקעה הכספית בזמנו, בכלכלה של אז, לא הייתה מאוד גדולה. ובשלב מסוים כשהם הגיעו לגיל הפנסיה, הם עברו לכאן להיות איתי. אמא שלי נסעה אחרי לפרמיירות בכל רחבי העולם ואת אבא שלי היא הכניסה לעניין. למרות שההורים שלי הלכו לעולמם העסק הוא עדיין בחלקו משפחתי ואחי והאחיין שלי עובדים איתי.
 
"אני אומר בחלקו כי לפני עשור נכנסתי לשותפות עם חברת קפזיו - מהחברותמהוותיקות והמובילות בעולם לביגוד למחול שחיפשו לא רק להיות מסחריים אלא גם להיות חלק מהחינוך למחול. זו השקעה שאפשרה לנו לעבור לבניין היסטורי שהארכיטקטורה שלו מיוחדת. והיופי הזה, הלא סטרילי, הוא בדיוק מה שהיינו צריכים." 
  


להקת פרידאנס, יצירה של יושיטו סאקורבה.  צילום: Shannel Resto

הייתי יכול להיות דוקטור
 
מתי הבנת שאתה רוצה להיות רקדן ?
  
"אני זוכר שתמיד אהבתי להופיע אבל כשהייתי בן 12 הלכתי עם אימא שלי להופעה של להקת בת שבע. אחרי ההופעה בשיא חוצפתי ניגשתי למנהלת הלהקה, שהייתה אז ג'יין דאדלי, ואמרתי לה שאני רוצה לרקוד עם הלהקה. היא כמובן צחקה והשיבה שאני מאוד צעיר." לפני הבחירה בריקוד פרי התעניין ברפואה וחשב שאחרי התיכון זה המסלול שמחכה לו. הוא אפילו ניסה להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית אבל מפני שקפץ כיתה היה צעיר מדי לעתודה. "אם לא הייתי קופץ כיתה יכול להיות שהיום הייתי רופא," הוא צוחק.
 
איזה דברים עוררו בך השראה בתחילת הדרך ואיזה מעוררים בך השראה היום?

"בתחילת הדרך ההשראה הגדולה הגיעה מכוריאוגרפים שעבדתי איתם, זה גם היה היתרון של בת דור ושל ג'נט אורדמן שניהלה אותה ודאגה להביא את טובי הכוריאוגרפים מכל העולם כמו פול טיילור ואלווין איילי. כרקדן היה זה ברישניקוב, שראיתי אצלו שלמות מסוימת, שילוב מרתק בין טכניקה, מוזיקליות והבנה עמוקה. היה מאוד ברור מה הוא רוצה להגיד וזה גם הצד החזק אצלי. על הטכניקה הייתי צריך לעבוד. חלק מההשראות האלה נשארו אבל במהלך השנים כשפיתחתי את הסטייל של עצמי, מצאתי שההשראה העיקרית שלי הם החיים עצמם. מאבקים יומיומיים של הרוח האנושית. העבודות שלי, גם אם נדמה שהן מוזיקליות וצורניות ואבסטרקטיות, תמיד נובעות מההתפתחות שלי ושלנו כבני אנוש, כבני אדם." 
 

יגאל פרי, תמונה באדיבות אתר להקת פרידאנס

איך אתה מגדיר את עצמך , כוריאוגרף ישראלי ? אמריקאי ? זה מעסיק אותך בכלל ?
 
"זה לא משהו שאני חושב עליו בכלל. אני מגדיר את עצמי כאמן כיוצר וככוריאוגרף. זה לא שמשהו בסגנון שלי מעיד על היותי ישראלי או אמריקאי. גם את אוהד נהרין שהוא כוריאוגרף שמושפע מההווי הישראלי, אי אפשר להגדיר ככוריאוגרף ישראלי. הוא בינלאומי. גם בעבודה החדשה שלי, 'לשלמות אין חלומות' יש אולי אלמנטים ישראלים כמו הדהוד לריקודי עם וטקסט בעברית אבל זה רק כי העבודה עצמה דרשה ממני ללכת לכיוון הזה ולא כי אני בהגדרתי כוריאוגרף ישראלי."
 
דווקא כמתבונן מן החוץ, איך אתה רואה את המחול בישראל לעומת המחול בניו-יורק?
 
"המחול הישראלי מאוד התפתח ויש בו הרבה מאוד מקום ליוצרי מחול עצמאיים ובזה הוא גם דומה למה שקורה בניו-יורק. ועדיין גם אם בישראל רמת הריקוד גבוהה מאוד, אין מקום בעולם המפותח כמו בניו-יורק, והסיבה לכך היא שניו-יורק מאוד גדולה ויש בה ריכוז של אנשים מכל העולם. זה נכון לא רק לגבי ריקוד אלא גם לגבי מוזיקה, תיאטרון וכל סוג של אמנות. החברה הישראלית לעולם תישאר קטנה ומצומצמת ומלאה ביקורת אישית על היוצר עצמו - וזה משהו שיש לו השפעה לכאן ולכאן. אני לא חושב שיש מקום בעולם שיכול להשתוות לניו-יורק, היא גם המקום הכי מפותח וגם המקום הכי חופשי גם באמנות וגם בסגנון חיים. בניו-יורק אנשים יכולים להיות מה שהם רוצים להיות, קרוב למאה אחוז חופשיים." 
  

להקת פרידאנס, הכל נאמר, יצירתה של אליס קלוק. צילום: Shannel Resto


להקה בלי אגו 
 
איזו להקה נפגוש עכשיו בישראל אחרי ארבע שנים שלא צפינו בכם?
 
"מעבר לערב שהוא מאוד מגוון לטעמי, בשלוש השנים האחרונות היכולת של הרקדנים עלתה והלהקה מאוד התגבשה. מדובר באנסמבל רקדנים שמאוד תומכים אחד בשני, אין כמעט תחרות או אגו או מחשבות שקשורות לוותק. אני גם מרגיש שביחסים שלי עם הלהקה ככוריאוגרף וכמנהל אמנותי משהו מאוד התבגר, ואת כל הדברים האלה בסופו של דבר רואים על הבמה."
 
 
הגיל משפיע על הכוריאוגרפיה?
 
"מאוד קשה להתבגר בריקוד. זו אמנות של אנשים צעירים. אבל מבחינתי מה שבאמת משפיע זה לא הגיל אלא הניסיון. ברור שקשה יותר לזוז כשאתה מתקרב לגיל 70 אבל זה גורם לי לעבוד עם הרקדנים בצורה הרבה יותר פתוחה. התנועה לא באה רק ממני, היא באה גם מהם ומתפתחת איתם. דווקא העבודה הישירה יותר איתם עזרה לי לפתוח ולפתח את הלקסיקון התנועתי שלי."
 
פרי מקווה שההתרגשות שלו ושל הרקדנים לחזור לכאן, למקום בו נמצאים שורשי המחול שלו, תדבק גם בנו – הקהל. "אני רוצה לחזור לכאן שוב," הוא מצהיר. "אבל הפעם יותר מהר והרבה, לא רק אחרי ארבע שנים ולא רק לערב אחד."

להקת פרידאנס, יצירה של יושיטו סאקורבה.  צילום: Shannel Resto

המופע יתקיים ב-1  באוגוסט, 21:00, אולם דלל. שיחה עם האמנים לאחר המופע.

לרכישת כרטיסים   

מופעי "תל אביב דאנס" מתקיימים בין ה-24-1 באוגוסט 2019 במרכז סוזן דלל באולמות סוזן דלל, ירון ירושלמי, סטודיו זהבה וז'אק דלל וסטודיו אורה בתל אביב. מחיר: 320-120 ש"ח. להזמנת כרטיסים: 03-5105656