"רבאבה תור" הוא הרכב יהודי-בדואי שקם כמעט במקרה ופועל כבר שנה בזכות התעקשות נמרצת על דו קיום מוזיקלי למרות הקשיים שבדרך. ב-16 במאי תוכלו לראות אותם במופע שיקיימו בפסטיבל "תרבות של שלום", בצוותא תל אביב.
קיבוצניקים מלהב, בדואים מרהט ומכסייפה
אך טבעי שאזור אכול קרבות כשלנו יהיה משופע בהרכבי מוזיקת עולם שעניינם שלום ואהבה. אבל בעוד חלק לא מבוטל מהם מתפקדים כסוג של דוגמני תמימות הסוחרים באור ובסיסמאות, מספיק להחליף כמה מילים עם מוחמד אבו-עג`אג` ואורן צמח, שני נציגים מההרכב עתיר המשתתפים רבאבה-תור (על משקל הבא בתור), כדי להבין שהפעם מדובר בדבר עצמו, ולא בנגזרת התדמיתית שלו.
החיבור בין חברי ההרכב נולד במקרה. גל גיברשטיין (גיטרות, גיטרה בס, סינטיסייזר וניהול מוזיקלי), מוחמד אבו-עג`אג` (עוּד, שירה, לחנים), מיכל דורון (ויולה, חלילית), פאיז טראבין (רַבּאָבָּה, שירה), איברהים טראבין (סַמְסוּמִיָה, ג`ורן, שירה, לחנים), אורן צמח (שירה), אילן שכטמן (שירה), אלעד נאמן (כלי הקשה, שירה, לחנים) ועלי אבו-עג`אג` (דרבוקה, ג`ורן) חברו לנגן ביחד לפני שנה וחצי, באירוע שנערך לכבוד דודיק שושני, חבר קיבוץ להב, שקיבל פרס על מפעל חייו לקירוב בין יהודים וערבים. איתן שחר, עובד סוציאלי במקצועו, הפיק את האירוע בחברות, מה שנקרא, ומצא את עצמו, בלא שהתכוון, מקים הרכב חדש.
"אני בכלל לא מהתחום, לא המוזיקלי ולא של ההפקה", מספר שחר. "הפקתי את האירוע כחבר של דודיק. גייסתי קבוצה של אמנים יהודים, רובם מקיבוץ להב, וקבוצה של ארבעה מוזיקאים בדואים מרהט ומכסייפה, כדי שהפן האמנותי של האירוע ישקף את מה שדודיק שושני בעצם עושה, ויומיים שלושה לפני האירוע המנהל המוזיקלי הציע שננסה לחבר בין שתי הקבוצות למשהו משותף. הבאנו את הקבוצה הבדואית ללהב, הם ישבו יחד כמה שעות ומהכמה שעות האלה יצאו ארבעה קאברים משותפים. הנגינה שלהם הייתה מסמר האירוע כולו ועוררה התרגשות מאוד גדולה בקהל. חברי הקרן לעידוד דו קיום בחסות הברון אריק דה רוטשילד נכחו באותו ערב, ואמרו שאם הלהקה רוצה להמשיך ולעבוד יחד, הקרן תיתן את חסותה. הוצאנו אותם ליומיים לכפר הנוקדים, במדבר, הם ניגנו ביחד כל הסופשבוע, ושם התחילה הכימיה שמלווה את הלהקה עד היום".
ויולה ורבאבה בהרכב אחד
חלפה שנה, בערך, עד שרבאבה-תור הפכה מלהקה ששרה פה ושם שירים באירועים של אותה קרן, להרכב יוצר שהעלה בבכורה שלו בצוותא,לפני חצי שנה, תכנית שלמה של שירים שיצרו ביחד.
- על אילו חומרים מוזיקליים מתבסס ההרכב?
איתן: "הכיוון הוא יותר אתני וערבי. במהלך הזמן הצטרף ללהקה אלעד נאמן שגם מלחין, ולשירים שלו יש פן יותר מערבי, אבל חלק גדול מהחומר הוא שירים שהבדואים בלהקה כתבו או הביאו מהמסורת שלהם וגל עשה עיבודים יפהפיים שמחברים והופכים את המוזיקה המאוד בדואית-מסורתית למשהו שנע בין מזרח למערב וחוצה גבולות תרבותיים ומוזיקליים.
"השילוב בין הוויולה שמקומה הטבעי הוא במוזיקה הקלאסית המערבית, לבין הרבאבה, שהוא כלי נגינה בדואי מסורתי בעל מיתר אחד, מעין סבא של הכינור שמנגנים עליו עם קשת, או השילובים בין כלים אלקטרוניים כמו סינתיסייזר, גיטרה בס וכלים מסורתיים, והשילובים בין העברית והערבית".
"זה לא שילוב פשוט", אומר מוחמד אבו-עג`אג`, נגן עוד, מלחין וזמר בלהקה, מורה למוזיקה ומוזיקולוג שמסיים בימים אלה את התיזה שלו על המוזיקה הבדואית. "מאוד לא קל לנגן רבעי טונים, ולאוזן שלא רגילה לזה, זה נשמע כמו זיוף. אבל גל מנגן לפעמים ממש רבעי טונים בגיטרה, ומה שיפה זה שמלבישים למוזיקה הבדואית לבוש מודרני ושומרים על הפנימי, מוזיקה בדואית שהולכת קדימה".
מלודיות מורכבות, שירים שמחים
"הרבה פעמים מוזיקת עולם מזוהה עם עולם רוחני ועם טקסטים גבוהים מאוד", אומר אורן צמח, זמר וכותב טקסטים. "אנחנו לא באים מהמקום הזה, בדיוק כמו שאנחנו לא באים לשווק אידיליה של יהודים וערבים, כי זה לא המצב. אצלנו יש מלודיות מורכבות, עם עיבודים שאנשים צריכים לאמץ את האוזן כדי לקלוט את המורכבות שלהם, ומצד שני שירים מאוד פשוטים, שמחים וכיפים, כמו,למשל, שיר על גמל שקרע את החבל וברח. הגמל היה רעב, מישהו זרק שעורה, הוא אכל, התחזק, קרע את החבל וברח, ועד היום מחפשים את הגמל הזה".
מוחמד: "המוזיקה הבדואית היא מוזיקה פולקלוריסטית ולא ארט מיוזיק. מדובר במנעד קטן יותר, שירים מצומצמים, מונוטוניים יותר, שהמילה בהם יותר חזקה מהלחן. לטקסטים במוזיקה הבדואית קוראים קצידה (ה-צ` מבוטאת כמו ס` עם לשון בחוץ- ט.ג.), שזה סיפור מושר שכותב המשורר על הגמל, על הזאב, האהבה, הדייגים, על החיים. לקצידה יש מבנה: קודם המשורר מתחיל בברכה לאנשים, אחר כך מספר מה הוא עושה, כמו למשל שהוא עולה על הגמל או על הסוס, ואז מכניס בית או שניים של מסר שהוא רוצה להעביר, ודברי חוכמה".
טווח הגילאים: 70-13
כתשעה אמנים שמייצגים סוג של דו קיום אמנותי ולאומי, רבאבה-תור לא מנסים למכור ולו לרגע אחוות עמים קלילה ונון שלנטית, אלא מאבק אמיתי על השילוב שנוצר בין חמישה יהודים וארבעה בדואים, בין מודרנה למסורת, בין תיבת ארבעה רבעים מערבית לרבעי הטונים המזרחיים, מתוך רמות שונות של מקצועיות וגישה מוזיקלית, וטווח גילאים שמתחיל ב-13 ומסתיים בגיל הפנסיה.
אורן: "הסיפור האמיתי לדעתי של כל העניין הזה זה איך הרמנו את ההופעה. זאת לא הייתה עבודה כיפית בהתחלה. זה לא שהיית בא לחזרות ונהנה ממוזיקה שזורמת. היה צורך בהרבה ריכוז ומחשבה כדי שיווצרו ההרמוניות המשותפות. זו הייתה היה פשוט עבודת פרך, הרבה יותר מעבודה רגילה על מוזיקה.
"כי ברגע שהרכב רוק, למשל, נפגש, הם מדברים באותה שפה, הם מכירים את החוקים. המתופף יודע בדיוק איך להשתלב ולתת את הקצב, אנשים מכירים את הטמפו הכללי של המוזיקה. אבל ברגע שנכנסים כלים כמו הרבאבה שזה כלי שמנגן כמעט בלי קצב, הוא מספר סיפור, הוא לא יושב על ארבעה רבעים כמו שאנחנו מכירים, והעבודה כדי להשיג את השילוב הזה וליצור משהו משותף, זה דבר שדרש מאיתנו המון אנרגיות".
"לקח זמן ארוך גדי להבין אחד את השני ברמה התרבותית"
- אז מה שמר על ההרכב הזה מפני התפרקות מהירה וצפויה?
"היו הרבה רגעים שזה היה להיות או לחדול וההרכב הזה המשיך הרבה בזכות איתן והתמיכה שקיבלנו מהקרן. אבל אני חושב שנוצר איזשהו חיבור שאי אפשר להסביר. זה לא הגיוני ההרכב הזה. זה מיקס שמפיק לא היה מייצר בחיים, ומצד שני הוא קורה על הבמה, וקורה בגדול. זו לא הופעה רגילה. על הבמה יש ילד בן 13, נגנית ויולה בת שבעים, שני זמרים יהודים עם הרמוניות מערביות, מתופף פרקשניסט עילוי שהוא גם קומיקאי, יש את גל, המנהל המוזיקלי שהגיטרה שלו פשוט כובשת, והכוח הגדול של ההרכב הזה לדעתי, הוא שהוא פשוט קרה, ובנה את עצמו מאפס".
- ואיפה באו לידי ביטוי נקודות החיכוך?
איתן: "בעבודה שלי עם הלהקה לאורך השנה וחצי, המיומנויות שלי כעובד סוציאלי וקהילתי באו לידי ביטוי לא אחת, כי המפגש נשמע יפה וטוב, אבל יש לו הרבה מורכבויות שהלהקה מתמודדת איתן ולא הכל זוהר ונוצץ. דוגמה למורכבות היא, למשל, בהתייחסות שונה למושגים כמו זמן, או מקצועיות, או למושג העיבוד המוזיקלי, עד כמה צריך באמת לעבוד ולעשות עיבוד".
אורן: "איברהים, הסולן הבדואי שלנו, מנגן את השירים שלו שנים על סומסומיה, והוא לא הבין למה עכשיו צריך לדרוש ממנו לעשות הפסקות, לעשות ברייקים, להקשיב לוויולה, להשתלב עם הגיטרה. לקח לו זמן אבל באיזשהו שלב הוא התאהב בעיבודים ובמוזיקה הזאת שאנחנו עושים ביחד. זה לא בא בקלות, ההיווצרות".
איתן: "לקח פרק זמן מאוד ארוך להבין אחד את השני ברמה התרבותית. זה לא רק המפגש בין יהודים לבדואים אלא גם בין אנשים שבאים מרמות שונות של מקצועיות ושל אמביציות. אני חושב שאחד הייחודים של הלהקה לעומת, נניח, קבוצה כמו של עידן רייכל, זה שאצל רייכל היה מוזיקאי שאסף מראש את האנשים המתאימים למוזיקה שהוא יצר, ופה קודם הייתה הקבוצה, ואחר כך נוצר הפרויקט המוזיקלי. אז היתרון הוא בתחושת המשותפות של כולם בדרך, והחיסרון הוא שלפעמים הקריטריונים המקצועיים הם לא אלה שקובעים, כי לקבוצה יש כוח מעבר לעניין האמנותי. זה בא לידי ביטוי גם על הבמה. הרבה אנשים אומרים לנו שמאוד רואים את החיבור בין האנשים שמוקרן על הבמה, וזה לא דבר שמביימים או מתכננים. לכוח של הקבוצה יש מקום מאוד משמעותי בעבודה של הלהקה".
"ליצור בתמימות משהו משותף"
- נוצרו גם חברויות אמיתיות?
אורן: "כן, נוצר בינינו לבין הבדואים קשר מעולה לדעתי. בהתחלה הם הגיעו עם מידה של חשדנות, כי הם עבדו מול אמרגנים שרימו אותם, או הקליטו תקליטים שגנזו להם והם לא יודעים מה קרה להקלטות והם באו עם חשד, אבל אני ידעתי בלב שלי שאין להם מה לפחד כי אנחנו נמצאים שם כדי ליצור בתמימות משהו משותף. בסוף, אחרי שנה וחצי ועשרים הופעות, אתה רואה שאף אחד לא מושך למקום לא טהור. אני אומר תודה לכל יום שיש לי לשבת על הבמה עם האנשים האלה"
לפרטים נוספים
15/05/2006
:תאריך יצירה
|