תופעה מרעננת
 
התפוסה של האולמות בהם מופיע מארק אליהו מפתיעה. בכל זאת, הוא לא כוכב רוק או מסך, וגם המוזיקה שלו מנוגנת ולא מושרת. ועדיין חלל הזאפה מלא בצורה מחממת לב והערכה. אשכרה אנשים יוצאים בשבילו מן הבית. מוכנים לשים עליו כסף. לא שלא מגיע לו. להיפך. אבל במציאות הישראלית ובזירת המוזיקה המקומית, שאינה מורגלת בנגנים וירטואוזיים ששוברים את המחיצות ומטשטשים את הגבולות בין מוזיקה איכותית/קלאסית לסוגיה, לבין דפוסי התנהלות של סצנת הפופ-רוק, מארק אליהו הוא בהחלט אמן יוצא דופן ותופעה מרעננת.

אליהו, למי שלא היה כאן ב-15 השנים האחרונות, הוא נגן ויוצר שעשה כברת דרך אתנית מפותלת ומרשימה, מכינור דרך סאז עד שסגר על קמנצ'ה, תוך כדי שהוא תופר קצוות ומקורות פרסיים וטורקיים ליצירה יהודית-ישראלית מקורית, מתנסה בהלחנה למחול, בכתיבת פסי קול לקולנוע ובתרומת נגינה והפקה מוזיקלית לכוכבים מקומיים (עידן רייכל, ריטה), למופעים נחשבים ולפסטיבלים (הפיוט והעוד למשל).

על הבמה הכישרון של אליהו (שראה אור בשלושה אלבומים פרטיים: "קולות יהודה" מ-2004, "חולות" מ-2013 ו"דרכים" מ-2016; ובשיתופי פעולה נוספים, בהם עם אביו פרץ אליהו, המנטור המוזיקלי שלו) חמוש בקמנצ'ה, אותו כלי פריטה וקשת פרסי-אזרי, שעליו למד לנגן בבאקו, בירת אזרבייג'אן, מגובה בבגלמה טורקית (אליה התוודע במהלך שהותו ללימודים אצל רוס דאלי ביוון), ונתמך באנסמבל הקרוי על שמו, שחבריו ארבעה מוזיקאים פנטסטיים: אביו פרץ, אשף נגינה בטאר פרסי, רוני עיברין המפליא לשוחח עם כלי הקשה, חיים וייס ועדי רותם, שחולקים בכלי נגינה חשמליים-מערביים – קלידים, תכנותים וגיטרה. 
 


מארק אליהו, צילום: יובל אראל

לך לך למדבר
 
בחזית יושבים הווירטואוזים. אליהו הבן, אליהו האב ועיברין השותף, שהבעתם ונגינתם היא אישית ופנטזיסטית. הם שמפליגים על כנפי הדמיון והמסורות. וייס ורותם ניצבים מאחור, מספקים את התמיכה וההגנה הקצבית לחברים מלפנים. עבודה "שחורה" וכפוית טובה בצללים, אבל חשובה מאין כמותה, כיון שרק בזכות רשת הביטחון והייצוב שלהם, היצירה המוזיקלית מאורגנת בתבניות שלאוזן מערבית קל ונוח איתן.עם המלודיות, ובעיקר עם כלי הנגינה הלא שגרתיים.

המופע שאיתו רץ האנסמבל למן תחילת השנה, מבוסס על שני האלבומים האחרונים של מארק ונותן ביטוי ליצירות חדשות שראו אור בשנתיים-שלוש האחרונות. יצירות אינסטרומנטליות שפה ושם נתמכות בשירה חסרת מלים, אם מפיו של מארק, אם מצדו של וייס. וביצירה אינסטרומנטלית כמו ביצירה אינסטרומנטלית, שמות הקטעים אמורים למקד ולשקף את מהותם ותכניהם. מדבריים בדרך כלל.

"חולות" כמובן, שיר הנושא הפותח. "Tribe" מ"דרכים", היצירה הראשונה שהלחין מארק, כשהיה בן 18 (היום הוא בן 37), שחלקה מדברי ולוהט, וחלקה חפלאי וחם. או "קרוואן" ("שיירה") שנולדה בסשן מדברי משותף עם האבא פרץ, כשהטאר, היותר פילוסופי ופחות מעוגל, מבטא יותר את רוח המדבר. 
  


תשוקה גופנית לצד קצב פולחני
 
הקמנצ'ה הוא כלי נגינה מכשף. במיוחד כשהוא נתון בידיים של רב אמן שמחלץ ממנו צלילים מפתיעים ומופלאים שקשה להישאר שוונה נפש מולם. מצד אחד הצליל המטריד שלו קמאי לגמרי, הכי בסיסי וראשוני. מנגד, ולאורך המופע, לאחר שמתגברים על החשדנות הבסיסית והספקנות הטבעית כלפי המראה והמבע, היחס אליו משתנה וכשהאוזן מתרגלת הוא בעצם ...כינור מלא הבעה וחריף ביטוי. ומשלב מסוים, כשהוא נהיה חבר, הקמנצ'ה נשמע "מערבי" למרבה הפליאה. כמו בדו-קרב בסגנון "דליברנס" (נעימת הסרט "גברים במלכודת"), כשעל רקע רוקנרול פרסי או תכנות מחשב שיצא מגדרו, הקמנצ'ה מתמצב ככינור והטאר מתעמת כבנג'ו. ולא אחת, זה רק הטאר שמזכיר לנו ומשמר את הצליל והמורשת האתניים.

גם ב"אפריקה" שמציע חום ולהט, ותשוקה גופנית לצד קצב פולחני, הטאר כמו פוצע את ההרמוניה, מכרסם בה, ומציע יסודות כאב בהוויה האפריקאית. וגם ב"האם אתה זוכר?" החדש וב"קרב שתיה" (מ"חולות") שבהם ממיר מארק את הקמנצ'ה בבגלמה. בראשון הדיאלוג העשיר והמרתק שהוא מנהל עם הקלידים של וייס ממלא את הבמה ו"נשפך" ממנה לאולם בסיום מסחרר ועוצמתי. בשני, סוג של דבקה נושאת אופי בדואי, הוא מקיים דו-שיח קצר ולעומתי עם הטאר של אביו, ומספק הזדמנות לתהות על קנקנו של אליהו הצעיר כפרפורמר.

הבגלמה (גם ב"פידיידה" מלא השמחה) כמו "מכריחה" אותו לעמידה ולתנועה בימתית. הוא מהלך עליה כטווס, דק גו כמו היה מייקל ג'קסון (מה שנכון), מענטז, מתפתל, מסבסב את האגן, מפתל את גופו כנחש. גם בישיבה אי אפשר להתכחש ללהט ולתשוקה שבהם שבוי גופו המתמכר לנגינה ולצלילים. על פיו נסוך חיוך מסוים, ספק מבויש, ספק מודע לכוחו וליכולותיו. 
 


מארק אליהו, צילום: יובל אראל

מוזיקה נטו
 
התיאום בין נגני האנסמבל מעורר קנאה והשראה. "נענע", היצירה הכי חדשה וטריה של מארק, נשמעת מצד אחד כמו מזמור ומצד שני כמו המנון. איכות הימנונית מבצבצת גם ב"Coming back" הוותיק. "Endless" מאורגנת וסוחפת וכשמה, מטפחת תקווה שלא תיגמר לעולם. ביצוע הבכורה של "רוח" מציג יצירה המתכונת אפית, כמו פסקול של סרט. ול"Drops" (מ"דרכים") מתגנבת נשמה יהודית-יידישאית, כמו היה הקמנצ'ה כינור כליזמרי, מלא רוך, עדנה, ערגה וכוונה.

געגועים וכיסופים מפרנסים גם את ההדרנים, מ"מסע" (Journey), כבלדת פסנתר וקמנצ'ה יפה, דרך מז'ור הנוגה, שמרחיק עדות לסאונד ימי-ביניימי מענג, ועד היפוכו בניגון מז'ור הנועל – הבאכחי והחיוני, התוסס והעסיסי, שסוחף את הקהל ושולח אותו הביתה בתחושה של השתתפות בחוויה מזככת ומשחררת. וקחו בחשבון גם את "מים", היצירה הווירטואוזית-קלאסית של עיברין, שיוצק צורה במים שנים הרבה לפני "צורת המים".

אם תרצו מארק אליהו הוא מייק אולדפילד שלנו. איכויותיו – בדמיון, ביצירה ובנגינה - מזכירות בהחלט את "טובולר בלס" (פעמונים צינוריים) ויותר מזה "אומדאון", מלפני ארבעים ויותר שנים. והישגו לא פחות ואולי אף גדול יותר משל אולדפילד שהקליט את יצירותיו באולפן, בעוד מארק אליהו מלהיט אותן על הבמה במופע מהוקצע ומשוכלל ובביצוע מיומן, מלא השראה ונשמה.