מחול - ג'ו בונמסה שיחק אותה בגדול

אין אפס אצל הגיטאר-הירו האמריקני ג'ו בונמסה, שהגיש עוד קונצרט מלהיב לחובבי הבלוז בארץ

הוא אחד מ"פועלי הגיטרה" החרוצים ביותר אם לא החרוץ שבהם. למעלה מ-100 ערבים מדי שנה הוא מבלה בדרכים, על הבמה, יותר נכון על במות, ברחבי העולם. וכשמדובר בכישרון שיש עליו, מבקרי מוזיקה בארצות הברית תמימי דעים ששמו של הגיטריסט-זמר אמן ג'ו בונמסה צריך להיות מוזכר בנשימה אחת עם אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס וסטיבי ריי ווהן.

גיטאר-הירו מחונן

ראיתי אותו כשהגיע לכאן לראשונה ב-2009 והשאיר את באי רידינג 3, ואני בתוכם, פעורי פה. האמן, שכבר בגיל 12 ניגן עם ביבי קינג, היה אז בדיוק באמצע הקריירה שלו. כעת מאחוריו כבר 20 שנות הופעה כסולן מוביל הרכב. מאז הוא הגיע לכאן שלוש פעמים נוספות, פעם אחת הופיע במשכן לאמנויות הבמה ופעמיים בהיכל התרבות תל אביב, כולל זו האחרונה, בסוף השבוע שעבר.

וכמו תמיד, גם ביום חמישי האחרון כשעלה על הבמה בהיכל התרבות, היה ברור שהוא בא לעבוד. יהיו שיאמרו שאמנם הוא משנה את רפרטואר שיריו (ככלות הכל הוא כבר הוציא 13 אלבומי אולפן, את האחרון שבהם, Redemption, בשנה שעברה, ועוד 15 אלבומים שהוקלטו בהופעות חיות) אבל אקט הבמה שלו נותר דומה. יכול להיות, אבל אין בכך שום דבר רע כשהתוצאה היא רצף מתמשך של רגעים מענגים שהגיטאר-הירו המחונן הזה מפיק ממיתרי הגיטרה שלו. אני יכול גם להעיד שמאז 2009 גם השירה שלו השתפרה פלאים ודווקא סגנון האולד סקול שלו הופך אותו לחיית במה נדירה ומיוחדת.

ג'ו בונמסה, צילום: מרגלית חרסונסקי, אתר יוסמיוזיק

האמן בן ה-42 פותח בקטע מהיר בעל אוקטן גבוה, Evil Mama, מאלבומו האחרון, מ-2018 כאמור, שמכניס את הקהל לעניינים. השיר הבא, בו הגיטרה שלו מתחילה לייבב ולהתייפח בריתם אנ' בלוז חודר לנשמה, מגיע אף הוא מהאלבום האחרון, Just Cause You Can Don't Mean You Should. השיר הבא, How Deep This River Runs בעל הפזמון הסוחף לקוח מאלבומו הקודם, מ-2016, Blues of Desperation. נקסט. King Bee Shakedown הפאנקי. שוב מ-Redemption.

ניכר שבונמסה הגיע כדי לגרום לקהל הנאמן שלו להכיר את אלבומו האחרון, אם עדיין לא נחשף אליו מספיק. במקרה שלו זה ממש לא משנה אם מכירים או לא. אתה זוכה בחוויה מוזיקלית מהפנטת של פנומן גיטרה שרק הולך ומשתבח עם השנים.

סוחט את המיתרים בעדינות

כל אחד מהקטעים שבונמסה מבצע ארוכים. בדרך כלל הם בני לא פחות מארבע דקות ורבים גולשים לחמש, שש ואפילו יותר. כשהוא ניגש לפינה הימנית של הבמה ברור שהוא הולך לעשות קטע סולו ארוך, כשהוא מדבר עם מיתרי הגיבסון שלו, סוחט אותם בעדינות (או בכוח אם צריך) והם מתמסרים לו ברגש. מדי פעם מחליף בונמסה גיטרות, בהתאם לאופי הקטעים שהוא מנגן. זה ערב של מוזיקאי בלוז ורוק מצטיין, ואנחנו מקבלים ממנו את המיטב שלו.

גם Self Inflicted Wounds לקוח מאלבומו האחרון ואילו This Train, קטע רוק קצבי ודינמי, מחזיר לאלבום הקודם, מ-2016. בונמסה הוא לא איש של מילים. לפחות חצי שעה או 40 דקות הוא נותן רק לגיטרה שלו (ולקולו המזמר) לדבר. וזה נהדר, כי אנחנו זוכים לקונצרט רוק-בלוז טהור וללא הפרעות ויכולים להתענג על מוזיקה נטו. קטע הפאנקי הדינמי והתוסס I Get Evil, קאבר לאלברט קינג, והבלוז הנהדר Sloe Gin חותמים את החלק הראשון של הערב.

בונמסה, לבוש ז'קט מבריק וג'ינס, וחמוש במשקפי שמש, הסמל המסחרי שלו בהופעות, לא נעזר בפירוטכניקות ובווידאו-ארט מאחורה. גם אין מסכים בצידי הבמה. התאורה פשוטה ואפקטיבית, הסאונד מצוין, אין מיקסרים ותוספות קול פלייבקיות כלשהן. מה שהנגנים מוציאים מהכלים ומהמגברים, זה מה ששומעים.

מלווים מכובדים

בחלקה השני של ההופעה מציג בונמסה את להקת הליווי שלו, שאפשר להגיד עליה הכל פרט לזה שהיא "להקת ליווי". האמן עושה כבוד גדול לחבורה הנהדרת שנותנת לו גיבוי ורוח גבית עצומה. הבסיסט הווירטואוז מייק רודס, שעומד איתו בקדמת הבמה ועושה איתו דואטים סולו-בס מרתקים לאורך הערב. הוא חי כיום בנאשוויל, טנסי, ומאז ראשית שנות ה-70 ניגן והשתתף בהקלטות של כל מי שתוכלו להעלות על הדעת. ברשימה, על רגל אחת: דולי פרטון, האנק וויליאמס ג'וניור, להקת אלבמה, קני רוג'רס, אטה ג'יימס, סטיב ווינווד, גלן קמפבל, אלטון ג'ון, מארק קנופלר ועוד רבים.

הקלידן המחונן והמיומן שלו ריס וויינס, המפיק צלילי המונד מכשפים מסט הפסנתרים והמקלדות שלו, אף הוא איש נאשוויל, מאז שנות ה-90. גם הוא ניגן עם המון הרכבים ואמנים מאז פצח בקריירה שלו, אי-שם בסוף שנות ה-60. ברשימה: האחים אולמן, סטיבי ריי ווהן, ג'ון מאיאל, באדי גאי ורבים נוספים.

החצוצרן לי תורנברג ניגן בין היתר עם סופרטראמפ, טום פטי, ריי צ'רלס ובוני רייט. הסקסופוניסט פולי סרה ניגן עם ריקי לי ג'ונס, ליונל ריצ'י ועוד ועוד. המתופף הדרום אפריקאי אנטון פיג עבד בין היתר עם קיס ולהקת הבית של דייוויד לטרמן. זמרות הליווי, אף הן מוזיקאיות בזכות עצמן, הן האוסטרליות מהליה ברנס וג'ייד מקריאה.

ממשיכים. Well Well ואחריו Nobody Loves Me but My Mother, קאבר למנטור ביבי קינג. Little Girl ו–Ballad of John Henry מסיימים רשמית את הערב המרגש. אין פלא שהקהל עולה לסטנדינג אוביישן ממושכים, מה שמביא את בונמסה לעלייה להדרן עם עוד קטע בלוז מכונן, Mountain Time, בו הוא מפגין בפעם המי יודע כמה בערב הזה את הוורסטיליות העשירה, הרגישה והנוגעת שלו בנגינה ובפריטה על מיתרי הגיטרה והרגש.

כפי שציין במהלך המופע, בן השעתיים כמעט, שסיים את הסיבוב האירופי הנוכחי שלו, הוא וחבורתו ממשיכים מכאן להופעות בספטמבר באוסטרליה. שם הם יעלו על במות בבריסביין, סידני, מלבורן, ואחר כך בכרייסטצ'רץ' ובאוקלנד שבניו-זילנד השכנה. באוקטובר כבר נפתח לו טור אמריקני חדש עם המון דייטים. פועל גיטרה חרוץ כבר אמרנו? אל תשכח לחזור שוב גם לכאן, חבר.

ג'ו בונמסה, צילום: מרגלית חרסונסקי, אתר יוסמיוזיק

ג'ו בונמסה, 22 באוגוסט 2019, היכל התרבות תל אביב