"אני חושבת שהתיאטרון היום חייב להיות מקום שמגיב למה שקורה מסביב.  הוא חייב להיות רלוונטי, הוא חייב להיות בועט, הוא חייב להציב את סימני השאלה ולעורר דיון. ככה אני רואה תיאטרון. ולשם אני מכוונת", אומרת שיר גולדברג, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע ובמאית הצגתו החדשה של התיאטרון, "הבא אחריו".

"זה התפקיד של אמנות בכלל, לא רק של התיאטרון", ממשיכה גולדברג. "זו המהות של אמנות. משם היא נוצרה. מהמקום של להגיב, של לעורר ספקות, של לשאול שאלות, של לחדור לעומק, של לעבוד בצוות - שבעיניי זה האלף בית של אמנות - של לגלות את החמלה. זה משהו שמאוד חסר בעולם, ומאוד נמצא בתהליך האמנותי. זה הלחם והמים וזה מה שאני רוצה לעשות." 


הבא אחריו צילום: מעיין קאופמן
  
חוסר תפקוד שלטוני

יש עונג מיוחד לשמוע את המילים הללו מאישה שמעמדה בתיאטרון הישראלי גם מאפשר לה לקיים, הלכה למעשה, את העקרונות הללו שמנחים אותה, וכעת היא עושה זאת עם "הבא אחריו", שיתוף פעולה נוסף של גולדברג עם הפרטנרית הוותיקה שלה, המחזאית שחר פנקס. יחד חולקות השתיים את מעמד הנשים הבכירות בתיאטרון הישראלי.

"הסיפור הוא שלהי מלכותו של המלך דוד", מספרת גולדברג על ההצגה החדשה, שתעלה בחודשים הקרובים בבאר שבע ובתל אביב. "אנחנו פוגשים את דוד כשהוא מנהל שיחות שלום חשאיות, אבל קורה איזשהו מקרה עם הפלישתים שמזכיר מאוד את המציאות שלנו. כלפי חוץ הוא רוצה להגיב תגובה מאוד חריפה, בזמן שבחשאי הוא מנהל שיחות שלום, ובין לבין הוא מתמהמה. אין באמת לקיחת עמדה ברורה. יש איזה מצב של חוסר תפקוד, שמאפשר לסובבים אותו למשוך, כל אחד, לכיוונו.

"על הרקע הזה, כשכולם 'מריחים' את המלך הלא מתפקד הזה, הם מתחילים לבחוש בקדירה ולרחוש רחשים תחתיו. יש שם את כל החבר'ה המוכרים. יש את יואב בן צרויה, שר הצבא שהולך עם דוד מתחילת דרכו, יש את נתן הנביא, היועץ הקרוב ואיש סודו של דוד, יש את שלמה המלך, יש את אדוניה, שהוא כביכול היורש הטבעי והכרונולוגי של המלך, אבל אנחנו כמעט ולא זוכרים אותו כי שלמה הגיע בסוף. אדוניה עושה המון כדי לקבל את הכיסא, לא בהצלחה. הוא מחפש את החיבוק ואת ההכרה מאבא, ואלה ניתנים בסוף לשלמה."

"להתעסק בחומר תנ"כי זה משהו שלדעתי עשו אותו נורא מעט, ונורא פעם. זה משהו שאנחנו מסתובבות איתו לא מעט זמן מתוך ההבנה העמוקה שהתנ"ך הוא המיתולוגיה שלנו, המיתולוגיה העברית, ועכשיו הוא מקבל גם איזשהו קשר ישראלי, והוא באמת מין כר פורה לקנאות, שחיתויות, ומשפחות משוסעות."

גרעיני כל טלנובלה שבעולם נמצאים בספר הזה

"זה לגמרי ככה, וזה שלנו. כל הדמויות האלה הן דמויות מהילדות שלנו, כביכול. כל האייקונים הידועים. וכאן זה דוד המלך, 'דוד מלך ישראל', מה שנקרא, ופתאום את רואה אותו גם ברגעים הפחות טובים שלו."

והיו לו לא מעט כאלה

"כן, אם כי בתנ"ך הרגעים הלא טובים שלו מוזכרים מעט. מספרים בעיקר על השושלת שלו, שארכה, נדמה לי, כ-420 שנה, והוא תמיד מוזכר כאיזו דמות מאוד טובה. המחזה עוסק בפרק א' בספר מלכים א', וקצת בפרק ב', בשלהי מלכותו. אנחנו פוגשים אותו לא בשיא תפקודו, אחרי מלוכה באמת ארוכת שנים ובעיקר רבת הישגים. הוא מלך שחלש על כל ממלכת ישראל. פוליטיקאי נבון וגדול.

"הפרק מתחיל בציטוט, 'והמלך דוד זקן, בא בימים; ויכסהו, בבגדים, ולא יחם לו'. כאילו שמשהו כבר לא תקין. הוא לא מתפקד, קר לו, ובעיניי זו מטאפורה למצב נפשי שהוא נתון בו, של חשבון נפש. ויחד עם המקום הזה, הוא לא משכיל להעמיד אחריו יורש באופן מושכל או מפוכח מצדו. הוא מתמהמה. הוא מחזיק בכיסא שלו, למרות שברור לו שהוא כבר לא במיטבו. וזה מקום להתחיל ממנו פרק – והצגה." 


 
הבא אחריו צילום: מעיין קאופמן

"זה כמו משחקי הכס שלנו"
 
אני מתארת לעצמי שכמו רובנו, גם שחר וגם את לא ממש קוראות כל יום בתנ"ך. זה מחזה ששלח אתכן, מן הסתם, לחתיכת שיעור

"זה לחזור לזה ממקום הרבה יותר מעניין. לא כמו כשאת פוגשת את זה ביסודי או בתיכון, לרוב, אלא אם כן את נתקלת במורָה או במורה נהדרים. לרוב זה מסופר באופן יבש. לא מוציאים מזה את הקישקעס, לא מוציאים את כל מה שיש שם, לא מדברים על זה ביחס אלינו. זה נשאר 'שם', ומרוחק. ועכשיו, החזרה שלנו לשם הייתה ממקום הרבה יותר חי, הרבה יותר עם אנרגיה של היום, ואת באמת רואה סיפור שהתרחש, כביכול, אז, אבל הוא מדבר אותנו היום, לגמרי. מדבר את מה שהולך היום בפוליטיקה. גם בתהליך העבודה עם השחקנים הרגשנו שיש הלימה מאוד גדולה למה שקורה היום. חלקים מהסיפור ממש הזכירו לנו את מה שקורה היום.

"נתן דטנר הוא דוד המלך, תום אבני הוא אדוניה, אורן כהן הוא שלמה, רון ביטרמן הוא נציג העם הלא נשמע, זה שכל הזמן מתעלמים ממנו שוב ושוב, ענבר דנון היא אבישג, אדוה עדני היא בת שבע, איתי צ'מה הוא אחד המשרתים, יונתן צ'רצ'י הוא יואב בן צרויה ומולי שולמן הוא נתן הנביא, וזה באמת היה קאסט מהחלומות. במחזה מקורי, עד הרגע לפני שעולים לבמה, יכולים להיות שינויים. זה לא כמו לעבוד על מחזה קלאסי. וכולם היו מאוד יצירתיים, היה מאוד כיף לעבוד על זה. קראנו לזה 'משחקי הכס' שלנו."

הבא אחריו צילום: מעיין קאופמן

ביבי המלך?

"אני לא משווה פה את דוד המלך למה שקורה. דוד היה פוליטיקאי מוכשר, וביבי הוא בטוח פוליטיקאי מוכשר, אבל דוד זה מישהו שכבר לא כל כך מתפקד, כבר לא בשיא, והוא עדיין נאחז בכיסא. זו התחושה. בפרק יש את העניין של הבחישות הפוליטיות מבית, ואצלנו, שלא כמו בפרק, יש דמות ששחר כתבה, של נציג העם, שזה האזרח הפשוט. זה אני, זה את. ויש התעלמות מוחלטת ממנו בגלל הפוליטיקה שקורית מבית, וזה גם כנראה מה שהיה אז. מהבחינה הזו אני רואה הלימה מאוד ברורה. זה מאוד מזכיר את מה שאנחנו מכירים."
 
התקשורת היא קרנות המזבח
 
את השנה האחרונה החלה גולדברג עם שלוש הצגות שלה שהתמודדו על פרסי התיאטרון, אשרור מוחלט למעמד הבכיר אליו הגיעה מאז החלה את דרכה בתיאטרון הפרינג'. היום, כשהיא המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, המנהלת האמנותית של בית הספר למשחק "גודמן", והבמאית המצליחה ביותר בתיאטרון הישראלי, היא יכולה להביא לתיאטרון הרפרטוארי שלא פעם שוקט על שמריו ומתמסר למסחריות נטו, את הערכים עליהם גדלה בתיאטרון הפרינג'.

"זו הצגה שאתה יוצא ממנה כשאתה שואל שאלות", היא אומרת. "ביחס לעצמך, ביחס לאיפה אתה חי, ומה המקום שנותנים לנו גם הפוליטיקאים בסופו של דבר. או האי-מקום. אני חושבת שגם מבחינת השפה המודרנית, אם זה באמצעים טכניים, אם זה בתנועה, בשימוש אחר בשפה, בפירוק ובהרכבה מחדש של השפה, בווידאו, בכל מיני דברים שנכנסים מכל מיני מדיומים אחרים לתוך התיאטרון, זה חלק מהשתכללות השפה התיאטרונית. התיאטרון הישראלי עוד לא עשה את כל המהלך לשם. יש דברים מאוד מעניינים שקורים, ואני מקווה שאנחנו בדרך לשם.

"ב'הבא אחריו' יש וידאו, מתוך המקום שחשבתי על מה זה אומר 'לאחוז בקרנות המזבח', שאדוניה בסופו של דבר נאחז, ומתחנן על חייו אחרי שהוא מתכנן הפיכה תחת אביו ושלמה מומלך במקומו, וחשבתי שקרנות המזבח של היום זה התקשורת, בצורה מובהקת. אם אתה רוצה להגיע לאנשהו, אם אתה רוצה להיאמר, אם אתה רוצה להתבטא – כל הדברים שקורים היום קורים בפומבי, ולכן יש וידאו בהצגה. זה מסך מאוד דומיננטי, עם המון כוח. יש בהצגה תפאורה יפה שעשתה אולה שבצוב, ויש מוזיקה נהדרת שיצר דניאל סלומון. ממש חיפשנו את המקום הזה של מה זו מוזיקה תנ"כית, והוא פיצח את זה בצורה שאני מרוצה ממנה." 


הבא אחריו צילום: מעיין קאופמן
 
"נשים מפחדות מהפרונט, גברים מפחדים מהמי-טו"
 
שחר פנקס ואת נחשבות הנשים הבכירות בתעשיית התיאטרון הישראלי, שזה אומר דברים נהדרים עליכן, אבל דברים קצת עצובים על מקומם של נשים בתעשייה הזו

"תמיד כשאומרים לי את זה זה פוגש אותי בהפתעה, עדיין, וזה נכון. לצערי יש איכשהו פחות נשים בקדמת הבמה, למרות שזה מאחורי הקלעים, בימוי, וזה גם חלק מהאג'נדה שלי בתור המנהלת האמנותית של בית הספר למשחק 'גודמן', וגם בתור המנהלת האמנותית בתיאטרון באר שבע. יש גם סוג של קשר שאני גאה בו בין בית הספר לבין התיאטרון. גם שם וגם בתיאטרון אנחנו מנסות לטפח נשים יוצרות ולתת דגש על היצירה הנשית."

אבל למה זה המצב? מה ההסבר שלך?

"יש לזה כל מיני סיבות. אחרי שהפכתי בזה המון נדמה לי שיש בנשים משהו – אפרופו סימני שאלה וספקות – שהוא כי באמת חונכנו ככה. זה כמו שאת כמעט נולדת בארץ בשביל ללדת ילדים, אין שאלה בעניין הזה, כביכול – למרות שגם את השאלה הזו שאלתי את עצמי ולא לקחתי אותה כמובן מאליו.

"אני מרגישה שנשים הרבה יותר מהססות, הרבה יותר פוחדות לבוא ולדרוש – מה שלגברים אין בעיה לעשות גם כשאין להם כיסוי לדברים. נשים חוששות לקחת את הפרונט. 'אולי אני אעמיק יותר, אולי יש לי עוד משהו ללמוד', זו מין צניעות כזו, ובישראל זה לא עובד. בישראל, אם אתה לא חוצפן ולא דורש ולא מגיע עם כל הכוח שלך, ואתה צריך לרצות את זה מאוד כי זה מקצוע עם המון שעות עבודה – אני את הבן שלי כמעט ולא רואה בתקופה הזו – אז אני חושבת שמכל הטעמים האלה, יש פחות נשים.

"אבל יחד עם זאת, יש כל כך הרבה נשים מוכשרות מאוד, עם ראש יצירתי, שלוקחות אחריהן בגאון קבוצות ושחקנים, ואני כולי תקווה שזה ישתנה. שמתי לי את זה כמטרה בבית הספר, כי משם אני יכולה לפתח ולטפח את העניין הנשי ומשם אני יכולה למשוך לתיאטרון. זה ייקח זמן, וזה לטווח ארוך, אבל זה יקרה. אני באמת מאמינה בזה."



הבא אחריו צילום: מעיין קאופמן

כלומר זה משהו שקורה, לא משהו שנגרם. זה לא עולם גברי ששם רגליים במכוון לנשים

"אני לא יודעת לדבר באופן כללי, אבל אני לא חוויתי את זה באופן ברור. חוויתי דברים אחרים כאישה. כל מיני הקטנות כאלה של גברים, של שחקנים ותיקים שיכולים לקרוא לי 'חמוד'לה' מתוך מקום של טיפונת הקטנה, או 'לשים אותי במקומי', כל מיני כאלה. כאילו יש תחושה שאת צריכה להוכיח יותר."

אולי "חמוד'לה" בכלל לא בא להקטין? אולי אנחנו אלה שמביאות את הפרשנות הזו מתוכנו?

"אולי. אין לי עניין עם הדבר הזה. אני יודעת מה מקומי ומאוד בטוחה בעצמי ועדיין יש שימוש בדבר הזה. זה משהו שהיה בעיקר בתחילת דרכי, כבר זמן רב שלא נתקלתי בזה. היום יש הרבה יותר מודעות לזה, הרבה בעזרת דברים כמו ה'מי טו'. גברים נורא מפחדים היום, וכרגע זה אולי קיצוני, אבל בסופו של דבר זה ימצא את האיזון."

אם זה באמת משהו שחונכנו אליו, מה עשה אותך שונה כל כך באותה סיטואציה?

"קודם כל, תמיד הייתי מרדנית ועקשנית ופרפקציוניסטית. תמיד. מילדות. באמת שההורים שלי, הדבר האחרון שהם רצו זה שאני אהיה בתיאטרון. לא הייתה לי תמיכה. לא סמכו על הדבר הזה. אפילו מבית אמרו לי, 'אנחנו מסתכלים על עולם התיאטרון. כמה במאים את רואה? כמה מתוכן הן נשים? אין סיכוי שתגיעי'. זה מה שנאמר לי, וזה רק דרבן אותי יותר. לא יכולתי לשמוע את זה. הייתי כל כך נרגזת, ואמרתי, אני אוכיח אחרת.

"הייתי עקשנית, התמדתי מאוד, עשיתי הרבה יותר ממה שהייתי צריכה לעשות. עשיתי המון פרינג', לא נחתי לרגע. גם בתוך הלימודים שלי עשיתי הרבה מעבר למה שהייתי צריכה להגיש בכיתה. כל הזמן הייתי יוזמת דברים, מעלה הצגות, מזמינה מורים. זה בער בי. הייתי חייבת את זה. אולי בגלל שגדלתי בחדרה ולא הייתה לנו מגמת תיאטרון, וזה משהו שמגיל נורא צעיר ידעתי שאני רוצה להתעסק בו. מכיתה ה' או ו'. מהרגע שקראתי את 'פונדק הרוחות' ידעתי שאני רוצה לעשות תיאטרון."


שיר גולדברג צילום: יעל אילן

 
"זה כמו זכייה בלוטו"
 
 
עברת קודם דרך הרצון להיות שחקנית או שמהתחלה ידעת שזה בימוי?

"לא היה לי את הקטע של השחקנית. הייתה בי הידיעה שאני טיפוס שמסתכל על עצמו מהצד הרבה יותר מדי, וטיפוס כזה לא יכול להיות שחקן. אז בדקתי את זה. לקחתי קורס משחק שרק הוכיח לי את מה שידעתי, ואז התקדמתי הלאה. לא ידעתי שזה בימוי מה שאני רוצה, אבל הלכתי לראות המון הצגות, תמיד היה לי מה לומר, תמיד ביקרתי, לעצמי, הייתי כמו אנציקלופדיה מהלכת לתיאטרון. ידעתי הכל על השחקנים והתפאורה והעיצוב. כל כך אהבתי את זה, ולא היה לי איפה לפרק את זה. חיכיתי ללימודים שלי. זה היה כמעט פתטי. בדיעבד, זה מה שהוביל אותי למה שאני עושה היום."

ובמעמד שלך בתיאטרון הרפרטוארי, היום, לא חסר לך הפרינג'? אין לך גבולות אחרים היום?

"יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. ברור שישנן פשרות שצריך לעשות.  אבל כל העניין של הפרינג' – ואני מעריצה את מי שעושה פרינג' כי עשיתי את זה בערך 15 שנים, וזה כל כך קשה ודורש כאלה תעצומות נפש. כי את עובדת, ומשקיעה כל כך הרבה אנרגיה בכל תהליך היצירה והשחקנים והתפאורה, ועוד לוקחת הלוואות מהבנק בשביל להקים את הדברים שאני רוצה, ואחרי כל זה, עכשיו את צריכה לעמוד ולהתחיל לרדוף אחרי הקהל. ואם ההצגה שלך לא פוגשת קהל אז מה עשית?

"בתיאטרון הרפרטוארי זה לא קיים. יש לך גב. יש מי שעוזר לך לעשות את הדבר הזה. וכשפנו לשחר ואליי לעשות את מה שאנחנו עשינו באופן טבעי בפרינג', זה היה מזל מטורף. זה היה כמו זכייה בלוטו. התגשמות חלום. עד היום אני מרגישה מאוד בת מזל על המקום שלי. אני לא נחה ואומרת, וואו, הגעתי לדבר הזה. זה תמיד נראה לי פלא. זה מזל גדול."

ההצגה תתקיים בין ה-8 בספטמבר ל-31 באוקטובר 2019 ב-20:30 במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע ובבית ציוני אמריקה בתל אביב. להזמנת כרטיסים בבאר שבע: 08-6266444, להזמנת כרטיסים בתל אביב: 03-6959341

לרכישת כרטיסים