מחול - צ׳כוב ביאלטה - פסגה דרמטית

תלמידי הסטודיו של יורם לוינשטיין שולפים במחזה דמויות מרתקות מההיסטוריה של התיאטרון

פוליטיקה ואמנות בעיר החוף

יאלטה הוא שם שהיסטוריונים אינם יכולים למחוק או להתעלם ממנו. עיר בחצי האי קרים, שבשנים האחרונות עמד במרכז הסכסוך בין רוסיה שכבשה לאוקראינה שזעקה חמס. עיר לחופי הים השחור שבמהלך מלחמת העולם השנייה וגם לקראת סיומה הפגישה את סטאלין, צ׳רצ׳יל ורוזוולט - מנהיגי הקואליציה נגד היטלר - לקבוע את הסדר העולמי החדש לאחר הכנעת הנאצים והרייך השלישי.

אנטון צ׳כוב לא נכח במפגשים האלה. הוא מת ב-1904 והותיר אחריו מחזות מופת שכל אחד מהם הוא ועידת פסגה של נשים וגברים, בני מעמדות שונים, שמחפשים פתרון לגעגועים, אהבות ואכזבות, ובדרך כלל בהומור דק של יוצר שהוא גם רופא וגם חולה שחפת, ומוקף בשחקנים ובמיוחד בשחקניות, שלוטשים עין למיטב התפקידים בדרמה העולמית, פרי עטו.

צ'כוב ביאלטה, צילום: רדי רובינשטיין

קצת יותר מ-70 שנה אחר כך עלה על הבמה בארצות הברית המחזה ״צ׳כוב ביאלטה״ שכתבו המחזאים ג׳ון דרייבר וג׳פרי האדון שהגיע במיוחד לישראל כדי לראות את הצגת המחזה בסטודיו של יורם לוינשטיין. ויש לומר כי המחזה הזה, שתורגם היטב על ידי עינת ברנובסקי, הוא הכי צ׳כובי שהמחזאי הרוסי לא כתב, המתאר ועידת פסגה דרמטית וקומית בפתח המאה ה-20 באחוזה של צ׳כוב ואחותו מאשה ביאלטה, לחופי הים השחור.

בפסגה הזאת משתתפים אישים שראוי לקרוא להם מהפכנים, הסופרים איוון בונין ומקסים גורקי שצופה פני המהפכה הרוסית הראשונה שתבוא ב-1905 וגם את זו שתהיה תריסר שנים אחר כך, וקבוצת התיאטרון האמנותי של קונסטנטין סטניסלבסקי ושותפו ולדימיר נמירוביץ׳ דנצ׳נקו ושחקניהם הראשיים, בראשם אולגה קניפר, שתהיה אשתו של צ׳כוב בעקבות הביקור.

האורחים התיאטרליים עוסקים בכל מה שניתן להם - פוליטיקה ואהבה, מריבות, קנאה, ותהייה על מהות החיים, ובעיקר לשים יד על המחזה החדש, ״שלוש אחיות״, שצ׳כוב מתכוון לתת ללהקה המתרה תיאטרון מאלי. צמד המחזאים האמריקאים עשו זאת באמצעות רמיזות והשאלות של פרטים, דיאלוגים ויחסים שונים מהמחזות של צ׳כוב, ובהתאמה נפלאה למתרחש בפסגה הזאת שהיא אנושית, מצחיקה ומכאיבה כהלכתו.

צ'כוב ביאלטה, צילום: רדי רובינשטיין

הדגש של הבימוי במשחק

רפי ניב, שסיים לא מכבר את כהונתו כמנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, שב לביים בסטודיו וכתמיד במקרים של הצגות סטודנטים למשחק כאן ובגודמן - באר שבע, גם כאן יחד עם הניהול האמנותי של לילך סגל, הבימוי שם את הדגש במשחק של הסטודנטים, המסיימים השנה את לימודיהם בסטודיו, בתוך התפאורה היפהפייה של סבטלנה ברגר ובתלבושות הנהדרות של יהודית אהרון והתאורה מלאת האווירה שעיצב אמיר קסטרו. הניהול המוזיקלי הוא של אלעד אדר.

והמשחק שרפי ניב השיג, יש לומר, מגיע במקרים מסוימים לשיאים קומיים - כמו אלה של גל מלכה הגונבת את ההצגה מהשנייה הראשונה בתפקיד המשרתת פיוקלה, או אילן זכרוב העסיסי בתפקיד של אחד משחקני הלהקה, ואמיר חורי המלהטט בתפקיד השחקן ששותק אך שר נפלא חוץ מכמה טריקים פיזיים חביבים.

צ'כוב ביאלטה, צילום: רדי רובינשטיין

במרכז ההצגה עומדים אליקו לוי בתפקיד צ׳כוב, חולני ושביר ונתון למכבש של אחותו מאשה, בגילומה הנוגע ללב של אלי סטין. את אולגה קליפר מגלמת ברגישות מיוחדת עמית יגור, ונלי מירה רובין מעצבת דמות נוגעת ללב של אשת סטניסלבסקי.

מנקודת מבט דרמטית שיש בה הרבה יותר מנופך קומי, מזניקים את ההצגה גיא דמידוב המצליח למלא את תפקיד סטניסלבסקי במורכבות שהמחזה מתאר אותו כגאון התיאטרון הרוסי, ומאוס למדי כאדם. מתנאל לייני מיטיב לעצב את נמירוביץ׳ דנצ׳נקו כהיפוכו האנושי, אם בפלירטים שלו או בגישתו העניינית לנדרש ממנו. יוסיאל נאמן מגלם היטב את דמותו של בונין, המתבונן במתרחש ״מבחוץ״, ואדם אלשיך מרשים ומרגש בעיצוב הלהט המהפכני של מקרסים גורקי.

בסיכומה, ״צ׳כוב ביאלטה״ היא הצגה מהנה מאוד, בנוסח צ׳כוב אבל נגיש יותר - בכל זאת המחזה נולד בארצות הברית - ומומלצת לצפייה, גם לאנשי תיאטרון ששכחו.

במוצאי שבת הקדישו השחקנים את ההצגה לחברת המחזור שלהם תרין שלפי שהלכה לעולמה אחרי מאבק במחלה הממארת. אני מצרף אליהם את הרשימה הזאת.

צ'כוב ביאלטה, צילום: רדי רובינשטיין

רכישת כרטיסים