מחול - עולים השבוע: "קולו של אחמד" ועוד

הפרויקט של רנן שור ואיילת מנחמי משובח, "לב משוגע" קלישאתי ו"פנים רבות לאמת" מלודרמטי מדי

"קולו של אחמד" (ישראל 2019)

דרמה. פרויקט של היזם והאוצר רנן שור יחד עם איילת מנחמי. שישה סרטים קצרים בהשראת סרטו של אבשלום כ"ץ (תסריט והפקה: רם לוי) משנת 1966. במרכזו "אני אחמד", שעבר רסטורציה, אחמד יוסוף מסארווה, צעיר ערבי-ישראלי מהכפר ערערה שבמשולש. הוא מתקשה למצוא פרנסה בכפרו, עובר לתל אביב המתפתחת ולמרות שיש לו תעודת בגרות העבודה היחידה שהוא מצליח להשיג שם היא כפועל בניין. הקבלנים הישראלים מקשים עליו, ברחובות העיר הוא חש בלתי נראה וכשהוא מנסה לשכור חדר אינו מצליח וכל שהוא משיג הוא צריף דולף. הסרט הציג מבט תיעודי, כמעט בלעדי לאותם הימים, על חיי צעיר ערבי בישראל, על מחשבותיו, אכזבותיו וכמיהותיו. 14 דקות.

"אני הייתי צבי", סרטם של איילת בכר ודוד אופק, מביא את הפרק הראשון והבלתי מוכר בחיי אחמד יוסוף מסרוואה, כמו גם של מדינת ישראל. בשנת 1953, כשאחמד היה בן 14, הוא עזב את כפרו העני ערערה, שתושביו איבדו את אדמותיהם במלחמת 1948, והגיע, כחלק מתנועת "הנוער הערבי החלוצי", לקיבוץ יקום הציוני-סוציאליסטי. עם הגיעו לשם קיבל שם חדש: צבי. הוא עבד, למד וחי לאור עקרונות "השומר הצעיר" - ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. כשצבי, "ערבי טוב" לדעת כולם, ניסה להקים קיבוץ ערבי על אדמות כפרו ונענה בשלילה על ידי המשטר הישראלי הסוציאליסטי, הוא מתפכח, עוזב את הקיבוץ וחוזר להיות שוב אחמד. בהמשך הוא עובר לתל אביב לעבוד כפועל בניין והופך לגיבור "אני אחמד". כעת, הגיבור שמתקרב לגיל 80, שב לקיבוץ, נפגש עם דמויות מאותם הימים שהיו שותפות לקורותיו ועם תלמידי התיכון המקומי ומספר להם את סיפור חייו ואת תובנותיו, על הפער בפועל שבין המילים הגבוהות על שוויון ובין המציאות המרה. 14 דקות.

ב"שמיים של בטון", סרטו של שאדי חביב אללה, לאחר למעלה מ-50 שנה חוזר אחמד יוסוף מסארווה לאתר בנייה, בדומה לאלה בהם עבד בזמנו, ומתלווה לפועלי הבניין של ימינו היוצאים בוואן מהכפר, בדרך לזיכרון שאבד, חלומות שלא התממשו, מציאות קשה ומייאשת ושרידי תקווה. כמה אבדות תהיינה על הדרך הנוראית הזאת וכמה עובדים יחזרו בשלום לביתם? 13 דקות.

ב"אני רם לוי", סרטו של דורון ג'רסי, מועבר הפוקוס לאחד מיוצרי הסרט המקורי, רם לוי, שהפך מאז לדמות מובילה בתעשייה. בגיל 80 כמעט, הוא על סט סרטו "המתים של יפו", שיתוף פעולה יהודי-ערבי המתאר הגעה של ילדים פלסטינים בפעם ראשונה לחוף הים. דרך יום הצילומים האחרון של סרטו ה-70 במספר, שהוא הפרויקט העלילתי הראשון שלו באורך מלא, נגלה בפני הצופים דיוקן של אמן שדבק גם עתה ברוח היצירה, באמונה באדם הפשוט ובשיתוף פעולה יהודי-ערבי, גם אם הוא מבין את הלך הרוח הנוכחי בחברה שבה הוא נתפס על ידי הרוב כ"נאיבי". 8 דקות.

ב"אני חומוס", סרטו של נעם קפלן, הבמאי מכין חומוס במטבח ביתו הממוקם באזור הדמדומים של גבול יפו-תל-אביב, בשכונה בלי שם שמהווה אטרקציה בשל היותה מוזנחת ומתפוררת. בין הרהור על הקולנוע הישראלי, קפלן מציג בין היתר את יחסו לשכניו הערבים ומציע דיון מתריס בנושא הדימוי השחוק של ״הערבי״ המנוצל, שאמור לסמל את כל הרעות החולות בישראל. 11 דקות.

ב"אני קהלת", שביים דן גבע, מוצגת פנטזיה המציגה תרחיש מדומיין בו קהלת (אשרף ברהום), דמות המלך המסתורי מהמגילה, חווה היום, בעיר הגדולה והמודרנית, את מה שחווה אחמד בתל-אביב של שנות ה-60. 12 דקות.

"הסכם הלסינקי", סרטם של ממדוח אפדללה ועידו סוסקולני, מציע מציאות בה אין סכסוך ישראלי-פלסטיני. אזרחים ערבים ויהודים חולקים את אותו מעמד אזרחי-תרבותי-כלכלי במדינה בה דת וזהות הם עניין פרטי. מבט הומוריסטי נוקב לחיי שני חברים שכל אחד מהם הגיע להלסינקי בעקבות בת זוג מקומית. האחד ערבי מטירה והשני יהודי מירושלים, אבל שניהם חיים בפינלנד כאזרחים שווי זכויות. פורטרט של מערכת יחסים בין שניים שמוצאים שפיות משועשעת בחייהם הרחק מהבית, מסמלים לאומיים וממשחקי כוח. 7 דקות.

זהו מקבץ סוגר טרילוגיה של מחוות לסרטים קצרים מכוננים משנות ה-60, שיזם ואצר רנן שור (הקודמים היו "בירושלים", על פי סרטו של דוד פרלוב, ו"לאט יותר", על פי זה של אברהם הפנר). וגם כאן מדובר באסופה מרשימה, מגובשת ומגוונת ברעיונותיה, פוליטית וחברתית בתכניה וכואבת ועוקצנית בתובנותיה. סרט המקור "אני אחמד" נראה היום נאיבי מאוד, אם כי בשנות ה-60, ליתר דיוק חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הוא היה בבחינת חומר נפץ של ממש. מה פתאום העז מישהו, באווירה היהודית ההומוגנית המתפתחת, לעשות סרט שהפרוטגוניסט שלו ערבי? ועוד להביא את מטען החוויות האישיות המפלות והמשפילות שהוא נושא במפגש עם החברה הישראלית-יהודית? אבל התגובות העידו על כך שהייתה כאן פגיעה בעצב רגיש.

"אני הייתי צבי" ו"שמיים של בטון" המרתקים הם מעין המשכונים מאוחרים-מוקדמים ל"אני אחמד". הראשון מציג את הניסוי שנעשה בחבורה של צעירים ערבים, בניסיון להפוך אותם לקיבוצניקים, בתקווה שיעבירו את הרעיון לחברה שלהם. השני מפגיש את אחמד עם מקצועו התל-אביבי, פועל בניין, על רקע תופעת האסונות המתרחשים בתדירות גבוהה באתרי בנייה ברחבי הארץ, בהם מאבדים את חייהם לא מעט פלסטינים.

"אני רם לוי" מביא פורטרט מהפנט של אחד מיוצרי "אני אחמד", ואמן קולנוע בכיר ובעל המון קבלות, על סט סרטו ה-70, שהוא למעשה הפיצ'ר העלילתי הראשון שלו.

"אני חומוס" הפוקלוריסטי והמעשעש הוא מעין גרסה עכשווית של "אני אחמד" בהפוך על הפוך, בה נבחנים יחסי יהודים-ערבים שכנים בתפר הלא מוכרז רשמית שבין תל-אבעב ויפו, מהזווית של היהודי. "אני קהלת" מביא את הנביא המטיף לטיילת של תל-אביב היום ו"הסכם הלסינקי" הוא הקינוח האסקפיסטי של הקונפליקט באקורד מושלם של "וגר זאב עם כבש", או להיפך. מקבץ "אני אחמד" הוא ארוחה קולנועית משובחת.

דירוג: ****

מועדי הקרנות

אני אחמד, צילום: ג'והי בארנרד, באדיבות סם שפיגל

"לב משוגע" (גרמניה 2017)

דרמה. סרטו של מארק רותמונד בהתבסס על ספרו של לארס אמנד, בעקבות סיפורו האמיתי של דניאל מאייר. לני (אליאס מבראק) הוא בחור בן 30 שלבלות, להשתעשע, להשתכר ולהתענג בחברת בנות - אלה הן מטרותיו בחיים. לאחר לילה בו השתכר והטביע את מכונית הספורט שלו בבריכת ביתו, אביו הקרדיולוג ד"ר ריינהארט (אווה פרויס) קץ בתעלוליו ומאלץ אותו לטפל בפציינט שלו, דויד (פיליפ נואה שוורץ), נער בן 15 הסובל מבעיית לב מלידה. אמו בטי (נאדין רייץ) מגוננת עליו אך איש אינו יודע אם הוא יזכה להגיע לשנתו ה-18. עולמו רווי בביקורים במרפאות, בטיפולים ובמאבק יומיומי להימנע מהתרגשות שתוביל להתמוטטות, ניגוד מוחלט לעולם המועדונים, הבחורות והמסיבות של לני. המפגש ביניהם בלתי אפשרי לכאורה, אבל לני מאפשר לדויד לצבור חוויות שמעולם לא היו לו והרפתקאות בהן מעולם לא התנסה. בין השניים נרקם קשר יוצא דופן. 104 דקות.

כשאדם בריא נשכר או נדרש לטפל באדם חולה ומוגבל, זהו תרחיש הצופן המון אפשרויות קולנועיות. בעיקר אם מדובר בעלילה המבוססת על מקרה אמיתי. ב"מחוברים לחיים", למשל, אף הוא על פי מקרה אמיתי כידוע, הפכו היוצרים נקש וטולדנו את הנרטיב הזה לקומדיה מנפצת קופות בכל העולם. כאן הסיפור דרמתי ועובד יותר על בלוטות הרגש. אם כי הבסיס די דומה. לני ודויד הם הפכים מוחלטים בעיקר מעצם טבעו הבלתי הפיך של דויד, אבל האינטראקציה ביניהם מולידה חיבור שהולך ומתפתח כל הזמן. לני לוקח על עצמו להגשים לדויד משאלות ובתוך כדי כך מכיר לו פאזות מחייו הנהנתניים, אליהם הילד חולה הלב לא יכול היה להיחשף. בסך הכל זה סרט המשדר כנות ואופטימיות, אבל הוא די קלישאתי וצפוי ואין בו טווסטים בלתי צפויים בעלילה. ועדיין, ברמת הריגוש הוא עושה את העבודה.

דירוג: *** וחצי

מועדי הקרנות

לב משוגע, באדיבות חמישה כוכבים

"פנים רבות לאמת" (ארה"ב 2019)

דרמה. סרטו של ג'וליוס אונה. איימי (נעמי ווטס) ופיטר (טים רות') אדגר אימצו לפני עשור את לוס (קווין הריסון ג'וניור), ילד ממוצא אריתריאי. לוס התבגר בביתם והפך נער פופולרי ונערץ בקרב קהילת ארלינגטון, וירג'יניה. הארייט וילסון (אוקטביה ספנסר), המורה שלו, רואה בו סמל למצוינות וכמי המסוגל להעניק השראה לסטודנטים שחורים אחרים בבית הספר. כשהיא מעניקה משימת כתיבה לכיתה של לוס, היא נדהמת לקרוא את המאמר המטריד שהגיש לה. הוא מכיל התבטאויות שנויות במחלוקת ותמיכה באלימות פוליטית. המאמר גורם להארייט לחקור לעומק את מקור דעותיו של לוס. היא מחטטת ללא רשות בלוקר שלו ומה שהיא מגלה שם מאשש את הפחדים הגדולים ביותר שלה. 109 דקות.

התסריט נכתב בעקבות מחזה בשם "לוס" (שם הסרט באנגלית) של ג'יי.סי. ליומתברר די מהר כי הכתיבה לא הצליחה לשחרר אותו מחסרונותיו (ואולי יתרונותיו) כמחזה המיועד לבמה. העבודה הקולנועית הזו מלודרמטית מדי, יש בה המון טקסטים רצים, דיאלוגים על גבי דיאלוגים, שלבסוף כבר קשה להכיל. מה גם שהפלוט הסיפורי והנושא החשוב כשלעצמו הולכים ומסתבכים עד שקשה לעקוב אחריהם. ג'וליוס אונה הניגרי, שזהו סרטו הארוך השני, אוחז במושכות הבימוי באופן לא מאוזן. אוקטביה ספנסר שחקנית מצוינת בעיניי, אבל כאן יצא לה תפקיד ברוטאלי, צעקני, לא נעים. גם תרומותיהם של נעמי ווטס וטים רות' לא ממש משדרגות את היצירה.

דירוג: ***

מועדי הקרנות

פנים רבות לאמת, באדיבות יונייטד קינג

"זה: חלק 2" (ארה"ב 2019)

אימה. סרטו של אנדי מושיאטי, על פי ספרו של סטיבן קינג. 20 שנה אחרי אירועי הסרט הקודם, ילדי "מועדון הלוזרים" שבעיירה דרי נפוצו לכל עבר. כמעט כולם עזבו את המקום, עקרו לערים גדולות ברחבי ארצות הברית, ולכאורה הדחיקו את המפגש הטראומתי עם הליצן השטני חוטף הילדים פניווייז. אלא ששיחת חירום טלפונית ממייק (אייזייה מוסטפא) מטלטלת את חבריו משכבר הימים, המתבקשים על ידו לחזור ל"מקום הפשע". וכך מוצאים עצמם ביל (ג'יימס מקאבוי), בוורלי (ג'סיקה צ'סטיין), ריצ'י (ביל היידר), בן (ג'יי ריאן) ואדי (ג'יימס רנסון) נסחפים לסדרה של סיוטים מטורפים מחודשים מצידו של פניווייז (ביל סקרסגארד) הבלתי נלאה. 169 דקות.

המשכון התואם בדיוק את ה"חוקים" והסטנדרטים של "זה" על פי סטיבן קינג. חבורת המבוגרים נתקלת שוב בסיוט שהחריד אותם כשהיו ילדים (וצריך לזכור שב-1990 יצאה המיני סדרה הטלוויזיונית הראשון המבוססת על ספר זה). אבל הפעם הכל גדול יותר ומטריד יותר, כולל התגלויותיו השונות והמשונות של פניווייז בפני חברי "מועדון הלוזרים". מה שכן, כסרט אימה, למרות הפירוטכניקה והאפקטים המשודרגים, אותי הוא לא הפחיד. אבל בעייתו העיקרית של הסרט בעיניי היא אורכו המיותר. מיד לאחר שהחבר'ה חוזרים ומתכנסים בדרי ופניוויז מתחיל "להציק" להם שוב ושוב בדרכים שונות ומשונות, ברור די מהר שכל אחד מהם נלחם עם השדים הפנימיים שלו, וכך גם כולם כחבורה עם טראומות הילדות שלה. אין שום סיבה למתוח זאת לכמעט שלוש שעות, כשבדרך הסרט כאילו נגמר כבר כמה פעמים ואז מאריכים אותו באופן מלאכותי למדי. בפלאשבקים לתקופת הילדות, יש המון ציטוטים מ"אני החבר'ה", ובמקום אחר סטיבן קינג עצמו נותן הופעת אורח קצרה. וזה דווקא די נחמד.

דירוג: ***

מועדי הקרנות

זה: חלק 2, באדיבות Tulip Entertanment

"כמו כולן" (גרמניה 2019)

דרמה. סרטה של שרי הורמן המבוסס על מקרה אמיתי. איינור (אלמילה בגריאקיק), צעירה יפה ותוססת, בת למהגרים טורקים המתגוררים בגרמניה, מוצאת את עצמה בגיל 16 מחותנת נגד רצונה לבן דודה, המתגלה כבעל אלים ומתעלל. בהיותה בהריון ממנו היא מחליטה לחזור לבית הוריה בברלין, אך גם שם, בחיק המשפחה המוסלמית האדוקה שלה, היא לא מלקקת דבש. איינור מבינה שחייה לא חייבים להיראות כפי שהם, פוצחת בחיים חדשים. מתחילה ללמוד חשמלאות בעודה עובדת בסופר, ובמקביל מוצאת דירה לה ולתינוק שלה. בהמשך נרקם רומן בינה ובין בחור גרמני, טים (ג'קוב מאטשנז) שאוהב אותה והיא אותו, אבל בני משפחתה לא מניחים לה, מאיימים עליה ועושים הכל כדי להחזירה לביתם. 90 דקות.

שרי הורמן היא במאית ממוצא אמריקני החיה בגרמניה כבר משנות ה-60 ויוצרת בעיקר שם. גם סרטים קודמים שלה, כמו "פרח המדבר" ו"3096 ימים", עסקו במצבן של נשים מדוכאות בחברה פטריארכלית ובכלל. אין ספק שהיא עוסקת ב"כמו כולן" בנושא חשוב מאוד, אף כי למרבה הצער מוכר מאוד ושכיח בחברות מוסלמיות בעיקר, אבל לא רק. בסרט שלובים בערבוביה מספר סגנונות, מה שיוצר תמהיל מעניין מצד אחד ומבולבל מאידך. היא משלבת בתחביר הקולנועי שלה צילומי סטילס, כדי להעצים את האותנטיות, מצלמת "מלוכלך", לא מקפידה על אסתטיקה נקייה, וגם זה משרת את הסרט כפיסת חיים בגרמניה שנודדת בין תרבויות מנוגדות. לי קשה לקבל סיפור שכבר בהתחלה מראים לך איך הוא ייגמר, גם אם מדובר בכרוניקה ידועה מראש. וזו הבעיה העיקרית שלי עם הסרט הזה.

דירוג: *** וחצי

מועדי הקרנות

כמו כולן, באדיבות בתי קולנוע לב