האולם הריק מתחיל להתאכלס בקהל. השורות מתמלאות בזמן והאורות מתעמעמים. הגיע הזמן להפיג את הסקרנות לגבי העתיד להתרחש לנגד העיניים. המסך עולה, נגלית התפאורה והקהל מוזמן לצלול אל תוך העולם שמציגה הבמה בפניו. שעות או ימים לפני כן, הונחו הפריטים שפרושים על החלל שבין התקרה לקרקע, ושאוחדו על גווניהם, גודלם ומשמעותם לצורך הנגשת הסיפור קודם כל אל חושי הראייה והשמיעה.

זוהר אלמליח (31), מעצבת תפאורה ותלבושות, חווה את תהליך היצירה כחמש שנים, מאז שהחלה את לימודי העיצוב בסמינר הקיבוצים ועד עתה, כשברזומה שלה עיצוב במות ותלבושות למגוון הצגות בתיאטרוני פרינג' ולהפקות בקאמרי, הבימה, תמונע ותיאטרון תל אביב.

את הבמה היא הכירה לראשונה בלימודי משחק בבית צבי, שם לדבריה היא בילתה רוב הזמן בחדר התלבושות.
"השיעורים לא עניינו אותי", היא מספרת. "הייתי עסוקה כל הזמן בלעזור לחברים למצוא את הבגד המתאים ולעשות תיקונים."

בבמה ההתעסקות היא יותר בדומם ובתלבושות יש יותר התייחסות למימד של התנועה. למה את יותר מתחברת?

"אמא שלי היא גם תופרת ומגיל קטן זה עניין אותי מאוד, ההיסטוריה של הלבוש וכל מיני עולמות פנטזיה שאפשר להגיע אליהם באמצעות תלבושות. דווקא כשיצאתי מסמינר הקיבוצים והתחלתי לעבוד בחוץ, גיליתי שיש משהו בתפאורה שהרבה יותר עוזר לך ליצור את העולם הזה. התפאורה נותנת לך מסגרת."


קוויאר ועדשים, צילום: יוסי צבקר. עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח


דיאלוג עם הבמאי

אם כבר עניין של מסגרות, כל הצגה לוקחת את העיצוב למקום אחר, אבל מה הקו שמנחה אותך כשאת ניגשת לעבודה על הפקה חדשה?

"יש תהליך עבודה שהוא מאוד מקובל - לקרוא את המחזה, להתייחס לטקסט שמובא מולך. אבל בתהליך שלי אני שמה הרבה דגש על הדיאלוג עם הבמאי. יותר חשוב לי לשמוע איך הוא תופס את המחזה. יש עכשיו תחושה כזאת בתיאטרון שמהטקסט עצמו לא תביני בכלל לאן הבמאי מתכוון לקחת את זה כי הפוסט-מודרניזם זה לקחת ולשבור.

"עכשיו אני עובדת עם במאי שכבר יצא לי לעבוד איתו בעבר - ובזמן האחרון אני עובדת הרבה עם במאים שהיו לי איתם הפקות משותפות - אז יש את השפה המשותפת בינינו, ואנחנו רק מקבלים טקסט חדש והזדמנות לעשות משהו חדש, ומתחילים לחשוב על העולם שהמחזה נמצא בו.

"אם זה במאי חדש שמגיע עם כל העולם הפנימי שלו ומה שהוא מביא לדבר, זה גם גילוי בשבילי, כחלק מהתהליך שלי."

ממי או ממה את מושפעת בעיצוב?

"אני לא בטוחה שיש כזה דבר, כי יש משהו בתיאטרון, בגלל שזאת יצירה קבוצתית, שבעצם האנשים סביבך משפיעים כמעט באותה רמה כמוני. אני לא חושבת שאם מישהו יראה משהו שעיצבתי הוא יגיד, 'הו, יש כאן איזה קו'. אולי אני חושבת לגבי עצמי שיש לי התייחסות לפרטים."

זה משהו שבכלל היית רוצה, שתהיה לך חותמת?

"לא חושבת שהייתי רוצה. יש מעצבים שאת רואה בבירור את הסגנון שלהם, שבאו מאסכולה תיאטרונית ספציפית. אבל זה נראה לי פחות מעניין בתיאטרון. נראה לי יותר מעניין שאת בכל פעם נכנסת לעולם שהוא אחר לגמרי סגנונית, גיאוגרפית וחללית."


איזה יופי, צילום: זוהר אלמליח. עיצוב תפאורה ותלבושות: זוהר אלמליח



חשיפה הדרגתית

את הגישה הבטוחה והנוחה ליצירה שמציגה אלמליח, בוגרת המסלול לעיצוב במה ותלבושות בסמינר הקיבוצים, הצליחה לאמץ בעקבות מתווה לימודים קפדני ומאורגן שנבנה בשלבים, על מנת לאפשר ליוצרים והמעצבים לחקור ולהבין את מרחב העיצוב הבימתי מהיסוד עד שיוכלו לשלב את הידע העיוני עם הביטוי החופשי והאמירה האישית שלהם.

מה הצעד הראשון בלימודים?

"יש משהו בסמינר שבא בשלבים. בשנה א' את מקבלת רקע לכל הדבר הזה שנקרא תיאטרון, עיצוב לתיאטרון. יש הרבה שיעורים עיוניים שקשורים לתולדות התיאטרון, תולדות העיצוב, עיצוב פנים, עיצוב רהיטים, עיצוב מוצר. את לומדת על יוצרים בתיאטרון, כמו חנוך לוין, שקספיר, כל הבסיס.

"מבחינת העיצוב, חושפים אותך בהדרגה לעולם הזה. למשל, בשיעורי רישום עם לילי בן נחשון יש התייחסות לחלל ומרחב, ובשיעור עיצוב תלבושות עם אורנה סמוגונסקי איך הבגד יושב על השחקן. זה חלק משמעותי מאוד בלימודים בשנה א'. יש שיעורים שמסבירים מה זה קונספט בתפאורות או בתלבושות, מהי המחשבה האמנותית שמתחילה מאחורי הדבר הזה. זה מקום שהוא מאוד בוסרי, את עם עצמך, עדיין לא נכנסת לדיאלוג עם הבמאי. זה מקום לפתח את היכולות האלה בינך לבין עצמך כדי שתוכלי להיות מוכנה למפגש עם עוד יוצרים."


מימין לשמאל: יד אלוהים, עיצוב תפאורה, תלבושות ובובות: זוהר אלמליח. החברות הכי טובות. תלבושות: זוהר אלמליח. צילומים: יוסי צבקר


הכוונה לא רק ליוצרים מבחוץ אלא גם לאנשים שאת לומדת איתם.

"כן. בעיניי הפלוס הכי רציני בסמינר זה שאת לומדת במקביל ליוצרים שאחר כך תעבדי איתם. יש כיתת עיצוב במה שלומדת במקביל לכיתות בימוי, משחק, תיאטרון ומחול. כל הזמן יש איזשהו ערבוב בשיעורים העיוניים, כך שמתחילים להכיר אחד את השני ונוצרות מערכות יחסים בין הבמאים לשחקנים ובין הבמאים למעצבים. עכשיו, ארבע שנים אחרי שסיימתי את הלימודים בסמינר, הוא עדיין נוכח לי באופן משמעותי ביומיום."

איך נראית העבודה במהלך הלימודים לעומת היציאה לעולם הגדול?

"בסמינר יש משהו מאוד מחבק והתשתית מאוד נוחה ליצירה. המחלקה לעיצוב תפאורה בהנהגתו של אורי וייס היא אחת המחלקות עיצוב הכי טובות שיש. בסמינר יש אנשים מאוד מקצועיים ותומכים. יש את מלאני לומברד שמעצבת תלבושות ועוזרת לסטודנטים לעצב ברמה הכי גבוהה שיש. כשאת יוצאת החוצה, את הופכת להיות המנהלת עיצוב של עצמך. חוץ מהעיצוב את גם הופכת למנהלת הפקה וצריכה ליצור קשר עם ספקים, או תופרת שתעצב בדיוק את התלבושת הנכונה שאת צריכה."

מה את מעדיפה?

"אני מעדיפה לעבוד בסמינר. אבל בסמינר יש גם הפקות קצרות מועד. עכשיו עשינו את ההפקה האחרונה של שנה ג', חברה ואני עיצבנו שם תפאורה ותלבושות, וזה היה אחרי שהרבה שנים לא עבדתי בסמינר וזאת הייתה חזרה הביתה, לתשתית של העבודה הייתה מאוד נעימה. ישבנו שם שעות. הכרנו את הסטודנטיות שלומדות שם עכשיו בשנה א' וב', שהן מדהימות. היה מאוד נעים. אבל בעולם הגדול יש לך כל מיני אפשרויות ומפגשים עם הרבה יוצרים, וזה היבט שאני מאוד נהנית ממנו בעבודה שלנו - לפגוש ולעבוד עם אנשים אחרים."


השראה בכל פינה

מה ההצגה המשמעותית ביותר בעיניך, זו שמציגה את הוויז'ן שלך בצורה המדויקת ביותר?

"איכשהו, ההפקות שאני הכי מתחברת אליהן הן עם החבר'ה שלמדו במקביל אליי לסמינר. אלה חבר'ה צעירים שאני מרגישה שיש לי שפה משותפת איתם. אחת ההפקות המשמעותיות הייתה כשעשינו עם הבוגרים של בית צבי שנה ג' עם יהונתן רון שהיה הבמאי ולמד שנה מעלינו בסמינר. להפקה קראו 'כולם רוצים להוליווד'. זה מחזה אירי מהמם. מה שהצלחנו ליצור שם זה באמת איזושהי פיסה של מציאות לא ריאליסטית, תלושה מהמקום. זה משהו שהיה לו משמעות ויזואלית. הרגשתי שהיה לי שם רעיון שנלחמתי עליו בעור שיניי וזה חרג קצת מהתקציב והיינו צריכים לעשות מאמץ משמעותי, אני, הבמאי והשחקנים. ישבנו עד אמצע הלילה והדבקנו צלחות למדפים בעבודה משותפת."

חלק משמעותי מההצגות שרואים היום על הבמות בישראל, אלה מחזות שלקוחים מחו"ל, לא רק יצירה מקומית, אותנטית. המון השפעות חו"ליות. מאיפה מגיע הידע שלך לייצר משהו שלא מחובר למקור שלך אלא מביע תרבות אחרת, אנשים אחרים, צבעים אחרים?

"זה לאו דווקא השפעות מחו"ל. לדוגמה, ב'כולם רוצים להוליווד' - זו הייתה הפעם הראשונה שהציגו אותה בארץ וגם זה מחזה קטן שלא הציגו אותו הרבה באופן כללי. לא היה לנו הרבה מקום להישען עליו חוץ מהדבר היחידי שרצינו לייצר משהו שרחוק מאיתנו, משהו פנטסטי בתוך העליבות והעוני שלהם, אנשי עיירה מאוד קטנה באי סקוטי, משהו מאוד ספציפי, אבל ממש לא הלכנו עם הספציפיות שלו. גם בתפאורה וגם בתלבושות נעשתה שם עבודה קולאז'ית."


כולם רוצים להוליווד, צילום: זוהר אלמליח. תפאורה: זוהר אלמליח


איך נעשה תחקיר לדבר כזה?

"זה גם משהו שמלמדים בסמינר, איך לעשות תחקיר. יש תקופה משמעותית בהתחלת הדיאלוג עם הבמאי שאנחנו קוראים לו 'השראות'. פשוט מציפים אחד את השני, הבמאי מהמקום שלו ואני מהמקום הוויזואלי, זורקים מלא השראות לאיזה דרופבוקס. אם זה ללכת לחפש בכל מיני סרטים תיעודיים או המון ספרי תלבושות שמסודרים לפי תקופות ומקומות בעולם ומפרטים איך הבגדים נתפרו ומה היה המראה הספציפי בכל אזור. יש הכל באינטרנט ורק צריך לחפש. זה חלק משמעותי מהעבודה.

"ברוב ההצגות שאני עובדת בהן, בנוסף לכך שמחפשים את האותנטי ואת הנכון לתקופה, אנחנו רוצים להביא משהו נוסף שקשור לדימוי שהפן הוויזואלי מביא איתו. אם זה בשבירה של קומפוזיציה, בצורות שיוצרות לך הרגשה, איזשהו דימוי נוסף על הדבר, ואם זה דימוי שקיים במחזה ואנחנו רוצים לתת לו פן ויזואלי. לפעמים זה דימוי נוסף שהוא רק בתפאורה וקשור למשמעות של המחזה. זה יכול להיות השראה של כיסא שמדבר אליי בשפה מסוימת ונותן לי הרגשה עוקצנית, לא יציבה.

"אני משתדלת שלא לקחת השראות של תיאטרון כדי לא לתת לתפאורות שאנשים מדהימים עושים לחלחל לי לתוך היצירה. חוץ מתפאורות ותלבושות של אנשים אחרים כל דבר יכול להיות בעיניי השראה."



זוהר אלמליח, צילום: שי בילינסקי

האולימפיאדה לעיצוב במה

השראות חו"ליות אלמליח מוצאת בשנים האחרונות בתערוכת ענק לעיצוב תפאורה שנערכת בכל ארבע שנים בפראג. אלמליח הגיעה לשם פעם אחת כסטודנטית ופעם נוספת, השנה, כבוגרת. מדובר באירוע נחשב המזרים אליו אינספור סטודנטים ובוגרי בתי ספר לעיצוב מרחבי העולם, שמציגים בו את הקו העיצובי של המדינה אותה הם מייצגים - הזדמנות מרתקת לגשר על פערים גיאוגרפיים ותרבותיים ולהיחשף לזנים שונים וחדשניים של יצירה בימתית.

"זה אירוע קסום שאורך שבועיים ורק בפראג", מסבירה אלמליח. "הייתי שם לראשונה כבוגרת טרייה של הסמינר. שלחנו אז פרויקט לביתן של הסטודנטים. זה כמו אולימפיאדה של עיצוב במה. השנה היה קומפלקס ענקי של האנגרים שבתוכו יש אלפי מעצבים וסטודנטים לעיצוב במה. כל מדינה מקבלת חלקה משלה, שבה היא מביאה משהו שמייצג את העיצוב התפאורה בתחומה. יש כמות מטורפת של משתתפים מכל מיני מדינות בעולם.

"הנסיעה לשם היא חשיפה מטורפת לסגנונות עיצוב במה. בביתן של הבוגרים יש חשיפה להרבה קטעי וידיאו וכל מיני הצגות. יש שם הרבה יוצרים שיש להם אמירה שלאו דווקא קשורה לתיאטרון, אלא גם לאמנות בכלל, פוליטיקה או משברים בעולם. זאת חוויה שבה את מקבלת עודף של השראה שמחזיקה לך בערך לארבע שנים ואז את צריכה לנסוע שוב."


מהתערוכה בפראג, צילום: זוהר אלמליח


איך מתקבלים לנסיעה הזאת?

"במקרה של תערוכת הסטודנטים, המארגנים פונים לוועד של עיצוב הבמה בישראל בבקשה לקשר ביניהם לבין בתי הספר לעיצוב בארץ כדי לארגן משלחת. במדינה הקטנה שלנו יש שני מקמות לעיצוב - בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב. השנה לקחו את הבוגרים הטריים מהסמינר ומהאוניברסיטה ונתנו להם ליצור בחלל משותף. אולי במדינות אחרות יש תהליכי מיון אחרים. בישראל אין הרבה מאוד סטודנטים, אז הבוגרים הטריים מקבלים את ההזדמנות הזאת.

"בתערוכת המעצבים הבוגרים יש ועדה שהיא גם חלק מהוועד לעיצוב במה, בראשה עומדת ענת מסנר, שישבה על קונספט ועל תקציבים. הוועדה פנתה למעצבים והציגה להם קונספט וביקשה שכל מעצב ייצור במסגרת הזאת משהו שקשור לאחת ההצגות שלו. בסופו של דבר, השנה נכללו בתערוכה 16-14 מעצבים בוגרים. הם עשו בית קברות להצגת מתות. כל הצגה קיבלה מעין קבר שחור שבתוכו היה רכיב מסוים מהתפאורה, בגד, או משהו שקשור למודל של התפאורה. בחלק העליון של הקבר היה מסך עם צג שרצו בו תמונות של ההצגה כדי שהקונטקסט יובן ואוזניות עם המוזיקה של ההצגה. זה היה יפהפה.

"בזמן התערוכה בפראג כל העיר מוצפת במעצבי במה מכל העולם. אם את סטודנטית זאת חוויה, כי את פוגשת מלא חבר'ה צעירים."


תערוכת הבוגרים בפראג, צילום: אלון מורן


מגשימה חלומות

בזמן שבין התערוכות המרתקות בפראג, אלמליח מציבה לעצמה מטרות וכובשת אותן. "רציתי לעצב מחזמר", היא אומרת, "והשנה עשיתי כמה הפקות."

פרטי.

"הייתה ההצגה 'חיותה' של חנוך לוין בסמינר שבה עיצבתי את התפאורה והתלבושות לצד נופר דרזנר, הפקה של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' בבית צבי, 'רוק בבית הספר', שזה מחזמר בקנה מידה גדול מאוד של תיאטרון תל אביב בהפקת מאור מימון ושם אני עובדת כעוזרת למעצבת לילי בן נחשון, והצגת ילדים שהפכה למחזמר מדהים בשם 'עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור' שרץ בתמונע".

ומה הלאה? יש יעד ספציפי?

"היעד שלי הוא להמשיך בתקווה ביצירה שאני עושה. עיצבתי בכל תיאטרוני הפרינג', בהבימה בקאמרי. הייתי רוצה לעצב במקומות שעוד לא הזדמן לי, כמו בחיפה או בחאן, ולפגוש עוד יוצרים."


ההפקות, מסלולי הלימוד והיחידות בסמינר הקיבוצים באתר הסמינר