"אמא שלי ניגנה במשך 12 שנים על פסנתר אבל אצלי נוצר איזשהו אנטי לבחירה לנגן בכלי הזה, כי מהניסיון שלה הבנתי שבתור ילד זה כלי ללא הווי חברתי. איכשהו איתו, בהתפתחות שלך כמוזיקאי צעיר, אתה תמיד לבד. זה לא כלי שמקובל להתפתח איתו בקבוצה. אם כי באופן אישי אני חושב שזה כלי אלגנטי מאוד, וכשאני מלחין אני עושה זאת על פסנתר. בניגוד לו, בקלרינט אתה חלק מתזמורת של כלי נשיפה וחבר בהרכבים שונים. אלא שגם הבחירה שלי בקלרינט הייתה די אקראית. מנהל הקונסרבטוריון היה צריך תגבורת בקלרינטים ואיכשהו הייתי מוכן לנסות את זה ולאט-לאט התאהבתי בכלי."

"הייתה לי מנטורית נהדרת, אווה וסרמן, אצלה התחלתי ללמוד במהלך בית הספר היסודי. הדרך שעברתי איתה הייתה פשוט מדהימה מבחינת הגישה לסאונד והתשוקה שלה לאימון. זו הייתה היא ואחריה אלברט פיאמנטה, מומחה אמן לכל סוגי המוזיקה, לאלתור, למוזיקה טורקית, ברזילאית וכו'. הוא באמת היה המנטור שלי במשך חמש שנים. עברתי אצלו אודישנים והמשכתי איתו לאורך בית הספר התיכון וגם במהלך השנה הראשונה בה ניגנתי בתזמורת צה"ל".

בנעוריו יצא לו להופיע במסגרת ביג באנד בכנסים ובפסטיבלים שונים בחו"ל, והוא שכלל ושדרג את הניסיון המוזיקלי שצבר בכך שפרט לנגינה גם עשה עיבודים למחזות זמר.

בצה"ל השתתף בן זימרה בכל הטקסים הגדולים בהם הופיעה התזמורת.

"במהלך שירותי בתזמורת הופענו עם רמי קלינשטיין, קובי אפללו ודויד ברוזה", הוא נזכר. "וגם ניגנו בפני ברק אובמה כשביקר בארץ".


                                               איתמר בן זימרה, צילום: אלעד מסורי


מרימון לברקלי

בבית הספר רימון, תחנתו המקצועית הבאה, למד בן זימרה ב-Jazz Institute, מסגרת שהייתה פיילוט בהתהוות - מסלול חדש לג'אזיסטים מצטיינים שהוקם על ידי רונן שמואלי, שלמד בברקלי וספג את הג'אז משורשיו האמריקניים.

בן זימרה מספר כי התחיל ללמוד שם כבר במקביל לשירותו הצבאי. היו איתו עוד בוגרי תלמה ובמסגרת ה-Jam Institute, כך נקרא המסלול, נפלה בידיו הזכות להופיע עם ענת כהן, נגנית קלרינט וסקסופון מובילה החיה בניו-יורק ופיל וודס, סקסופוניסט על בתחום הג'אז, שהלך לעולמו לפני שנים אחדות.

ועל הדרך שיתפת פעולה גם עם יוני רכטר.

"אותו הכרתי דרך רימון. הוא הובא במסגרת העשרה מוזיקלית למסלול שלנו, לימד אותנו קומפוזיציה ומקצועות נוספים ושם עליי עין. יום אחד הוא התקשר אליי וסיפר לי שהוא מארגן מופע עם גרסאות ג'אז לשירי עלי מוהר. השתתפתי איתו ועם הרכבו בשתי הופעות בזאפה וזו הייתה חוויה מדהימה. רק להיות ליד יוני זו השראה".


יוני רכטר, צילום: אילן בשור

מכאן עבר בן זימרה לברקלי קולג' בבוסטון, מוסד שיש לו קשרי חוץ עם רימון.

"הם בוחנים מדי שנה סטודנטים של רימון וכך זכיתי במילגה מלאה", הוא מספר. "מבחינתי, ללכת לשם זו הייתה החלטה פשוטה. הרגשתי שאם אני לא לוקח אותה זה יהיה פספוס ענק. וכשאתה מגיע לברקלי אתה בוחר מגמה מתוך ה-12 שיש שם. ברשימה בין היתר: עיבוד, ניצוח, הפקה, הפקת אולפן שבה אתה לומד הנדסת מיקס ולהיות מפיק אלבומים, וכן מגמה אלקטרונית והמגמה שנחשבת לאחת המובילות בבית הספר - הלחנה לסרטים.

"האמת היא שלא בניתי על להיות מלחין לסרטים ולא תכננתי על המגמה הזו, למרות שידעתי שהיא קיימת. וכך, למרות שממש לא כיוונתי אליה מראש, כשראיתי מה הולך שם הבנתי שאני חייב לנסות את זה. הקטע של סרטים תמיד ריתק אותי. קולנוע זו אמנות שיש בה את כל האמנויות: ויז'ואל ותנועה, משחק ועבודה קבוצתית שיוצרת מוצר משולב הכולל כמובן גם מוזיקה. אז החלטתי ללכת על זה וככל שעבר הזמן הבנתי שזו הזדמנות נהדרת למשהו שהיה טמון בי ורצה לצאת החוצה". 

אז עדיין לא ידעת דבר על מלחיני המוזיקה לסרטים הגדולים, מברנרד הרמן ומוריס ז'אר ועד אניו מוריקונה ונינו רוטה, הנס זימר וג'ון ווילאמס.

"את הרוב בשלב ההוא לא הכרתי כל כך, פרט לג'ון וויליאמס, כי הייתי מעריץ של סרטי 'אינדיאנה ג'ונס'. אבל לאחר מכן התוודעתי לחבר'ה האלה וליצירותיהם והתחלתי לאהוב אותם. מאלכס נורת', שכתב את המוזיקה ל'ספרטקוס' של סטנלי קובריק, ועד ג'רי גולדסמית', ברנרד הרמן ואחרים.

"העולם של מוזיקה לסרטים הוא כל כך מגוון. יש את אלה של תור הזהב, העידן הקלאסי, עליו נמנו נינו רוטה, מוריס ז'אר, ברנרד הרמן ואלכס נורת', והיותר מודרנים הם ג'ון וויליאמס, ג'רי גולדסמית' ואחרים.

"היום יש לא מעט סאונדים אלקטרוניים שעשו מהפכה במוזיקה לסרטים, ואפשר לשמוע זאת למשל ב'התחלה' ו'האביר האפל'. אבל הלב שלי נמצא עם הקלסיקנים”.





"צריך עור של פיל"

איך בעצם לומדים הלחנת סרטים?

"האמת היא שלא ידעתי למה אני נכנס. לא הבנתי איך הולכים לגשת לזה. הלחנה זה משהו שלומדים ומתרגלים ולנגן אני יודע ועדיין ממשיך ללמוד, אבל כשלומדים יצירת מוזיקה לסרטים אתה חייב להיות קולנוען. אתה חייב ללמוד מה זה אומר בחירות של במאי ושל צלם, באלה צבעים הוא משתמש, למשל. לדעת להתייחס לדמות, להבין את המניע שלה וכו'. צריך שלמוזיקאי תהיה הזווית הקולנועית הזו, כדי להבין איך המוזיקה צריכה לייצג את היצירה. וכמובן צריך לדעת את ההיסטוריה של הקולנוע ומתי המוזיקה נכנסה לתמונה. מתי אפשר היה לצרף לוויזו'אל את המוזיקה, אחרי שבהתחלה זה היה סוג של אימפרוביזציה. היו מביאים פסנתרן שהיה מאלתר מוזיקה בלייב על פי מה שראה על המסך.

”לימדו אותנו בשיעורים בין היתר את הדרכים בהן ניתן להוציא רגש או מצב רוח מסוים באמצעות המוזיקה. וכמובן שזה חייב להיות מורכב ומדויק. למשל, אם אתה כותב מוזיקה לסצנת אהבה, אם הבחורה באה מפריז זה יהיה שונה מאשר אם היא הגיעה מרומא. או אם שיער ראשה הוא ג'ינג'י או אחר. המוזיקה יכולה לסייע למה שמוקרן על המסך להיראות יותר אמין".


                                               איתמר בן זימרה, צילום: Bashina

וכשאתה מסיים את הקולג', או כבר תוך כדי הלימודים, איך אתה מתחיל לקבל עבודות פרקטיות בתחום?

"זה פשוט עניין של לפגוש את האנשים הנכונים ולדעת להסתובב במקומות הנכונים כדי שזה יקרה. בסופו של יום, זה נובע מכך שהתקשורת בין במאי ומלחין מאוד-מאוד חשובה. יש המון משקל להיכרות וליחסים ולדעת לתקשר את הרעיונות בצורה טובה, ואם נוצרת חברות אישית זה תורם מאוד לפרויקט. יש דרכים רבות שבהן ניסיתי להפיץ מוזיקות שיצרתי וכך נוצרו לי קשרים עם יוצרי סרטים. למשל, פגשתי סטודנטים לקולנוע באמרסון קולג' בבוסטון וכך התחלתי לקבל עבודות ולהלחין סרטים קצרים".

עברת ללוס אנג'לס לפני כשנה כדי להיות קרוב לצלחת ההוליוודית ולבסס לעצמך מעמד שם. אבל זה נראה כמו משימה סופר-קשה.

"זה ממש לא פשוט. צריך עור של פיל ולדחוף כל הזמן, לצאת ולפגוש אנשים ובלוס אנג'לס זה יכול להיות ברדיוס של עשרות קילומטרים ושעות של נסיעה. לוקח זמן להתאקלם אבל אני מרגיש שכבר יש לי קצת קשרים ואני עובד קשה לפתח אותם. בסופו של דבר זהו החלום.

"חברים מוזיקאים שואלים אותי אם לא בא לי לעשות את המוזיקה שלי, לספר את הסיפור שלי, כי הרי כמלחין לסרטים אתה עובד על הסיפור של יוצר הקולנוע. אתה נותן שירות ולא מתבטא בדרך שבה אתה רוצה. יש בזה משהו, אבל אני לא חושב שזה מגביל את היצירתיות שלי כמוזיקאי, אם אני מתבטא בסיפור של מישהו אחר. אני חושב שזה מחבר בין יוצרים, וזה לא סותר את העובדה שאני עדיין יכול לעשות את המוזיקה שלי.

"אפרופו הגיוון בתחום, יש איזה מלחין שכתב מוזיקה לסאבוויי סיסטם של טוקיו, המושתתת על המסורת של דברים ומנהגים שיש לאורך הקו. וזה מדהים".  




מלחין בסקייפ

מה בינתיים יש לך ברזומה?

"עבדתי על שלושה-ארבעה פרויקטים, שניים מהם של סטודנטים ואחד עבור יוצרת אנימציה. הסרט שאני עובד עליו עכשיו הוא קצת יותר רציני. זה משהו יותר גדול שיש הפקה ומימון מאחוריו. מדובר ביצירה בשם Now you see us, של רומינה שוודלר, שחקנית ובמאית ארגנטינאית במקור שחיה בניו-יורק. הטלפון שלי הגיע אליה דרך הצלמת והיא פנתה אליי.

"מה שיצא לי לעשות עד עכשיו זו עבודה על מוזיקה בז'אנר הקלאסי של הקולנוע, ובמקרה הזה מדובר בסרט אינטימי בן 12 דקות שיש בו רק שתי דמויות, שחקניות מבוגרות שמרגישות שבגלל גיליהן הן איבדו את הרלוונטיות שלהן.

"הסיפור הזה הכתיב גישה אחרת. האתגר היה לכתוב מוזיקה שהיא הרבה פחות גדולה ובומבסטית. לא משהו דרמתי אולדי אלא דווקא ללכת למקומות יותר עכשוויים, עם אינסטרומנטציה יותר מצומצמת. וזה מצוין מבחינתי, מה גם שיש לסרט בעיניי מסרט חברתי רלוונטי".




איך מתקשרים כשנמצאים היא בחוף המזרחי ואתה במערבי. בסקייפ?

"כן. הייתה לנו את השיחה ראשונית בה הבאית והמלחין צופים יחד בסרט. כמובן שרצוי בפגישה אישית פנים אל פנים, אבל אם זה בלתי אפשרי אז בטלפון. החלטנו איפה צריכה להיות מוזיקה ואיפה לא, כי זו קלישאה מאוד נכונה שגם שתיקה היא מוזיקה ובחירה אמנותית.

"אז מיפינו את הסרט, את הכוונות שלה ואת מה שהיא רוצה שהסיפור יגיד בעצם. הסיפור זו מילת עוגן שתמיד חוזרים אליה. איך רוצים לספר אותו גם במוזיקה. כך התחלנו לעבוד. שלחתי לה ורסיה ראשונה. את הרוב היא אהבה, אבל היו גם דברים שלא. אז ניהלנו דיאלוג על זה. ככה זה עובד. בהלוך ושוב. אני שולח לה והיא מחזירה לי פידבקים ואני עושה תיקונים. עכשיו אנחנו כבר בשלב הסופי של הפרויקט".

אתה בוחר האם זו תהייה מוזיקה אלקטרונית או שאתה כותב ומעבד מוזיקה חיה שנגנים יבצעו?

"במקרה הזה אין כלים חיים, כי לא היה תקציב לאולפן ולנגנים. בהקשר הזה אני יכול לספר שבברקלי הייתה איזו יחידה מובחרת כזו שהצלחתי להתקבל אליה, שבה שישה מלחינים נכנסים לאולפן הכי מטורף שאפשר לדמיין, עם תזמורת של 40 נגנים, ועל בסיס של פעם בשבועיים אתה צריך לכתוב יצירה של 2-3 דקות, והתזמורת לרשותך. וכל שבועיים יש איזה קטע מסרט שעובדים עליו.

"זה כאילו סוג של שיעור אבל החוויה היא של העולם האמיתי. יש לך תזמורת ואתה צריך לנהל אותה ולנצח עליה. יש אנשים באולפן שמקליטים אותך ואתה מתמודד נגד השעון ומול זה שהמוזיקה צריכה לצאת הכי טוב שאפשר. זו חוויה מדהימה וגם זכינו לפגוש במסגרת הזו את תומס ניומן, אחד המלחינים העסוקים היום. הוא כתב את המוזיקה ל'אמריקן ביוטי' ול'למצוא את נימו'. היה מדהים לראות אותו עומד על הפודיום ומנצח על הנגנים".





"למוזיקה יש תפקיד"

מוזיקה מבחינתך היא דמות בסרט?

"יש האומרים שאם לא שמת לב למוזיקה בסרט, אז היא עשתה את העבודה שלה. אני לא כל כך מסכים עם זה. אני חושב שלמוזיקה יש תפקיד. היא משרתת ומחזקת את הסיפור. היא לגמרי נוכחת ואני כותב אותה כדי שאנשים ישמעו אותה ויגיבו לה. זה לא סתם שאחרי שאתה יוצא מסרט בסדרת 'מלחמת הכוכבים', אתה מזמזם את מוזיקת הנושא. לדעתי, בלי המוזיקה 'פסיכו' של היצ'קוק היה יכול להיראות כמו קומדיה".  




היום אתה גם עובד בחברה שיש בה ארכיון מוזיקלי עשיר.

"זו חברה שנקראת Fine Tune והיא אוחזת בקטלוג מוזיקה די נחשב. אני עושה שם עריכה מוזיקלית, עובד על ארגון הקטלוג. אני עובד הרבה גם עם מלחינים אחרים כדי להעשיר את הקטלוג ולענות על הצרכים של עורכי תוכניות ריאליטי בטלוויזיה ('הרווק', 'רוקדים עם כוכבים', 'כוכב נולד' וכו').

"זו בעצם חברה של הוצאה לאור של מוזיקה ספציפית למטרות מסוימות, לסרט או לתוכנית טלוויזיה. זה מאפשר לי להתמודד עם תכנים וזמנים בטלוויזיה. לפעמים אני נדרש ל-31 שניות בדיוק של מוזיקה, למשל, אז אני נאלץ לקצר את היצירה אבל עדיין לשמור על היושרה המוזיקלית שלה. יש קטעים מאתגרים בעבודה הזו. אתה לומד את הצד של הביזנס במוזיקה. ואפשר להגיד שבלילה אני לובש את גלימת המלחין פרי לנס".

יוצא לך גם לנגן בכלי שלך, הקלרינט, בבארים וכו'?

"יצא לי לנגן באל.איי עם איזו זמרת משווייץ שהכרתי, שיש לה את ההרכב שלה עם מוזיקה מקורית, וקצת קאברים של שנסונים בעיבודי ג'אז. הופענו לא מעט פעמים בבארים ובאולמות קטנים. אז אני ממשיך גם לשמור על הצד של הנגינה שהוא חלק ממני ואני לא יכול לוותר עליו.

"אני גר בקולבר סיטי, ליד החומה של 'סוני סטודיוס'. וזה נותן מוטיבציה כי אני רואה את כל הפוסטרים של הסרטים שיצאו מכאן, בהם את זה מ-1982 של 'אי.טי', הסקור האהוב עליי, שג'ון וויליאמס הקליט עם 80 נגנים ממש כאן לידי".