הרצון לעודד מחזאים ובמאים צעירים וחדשים להיכנס למעגל היצירה התיאטרלית הוא חוט השני בעשייה הבימתית של תיאטרון תמונע, כפי שאמנם חרוט על דגלו.
הפעם מדובר בבמאית דליה שימקו ובמחזאי אפי כהן, שכתב מחזה ששואב את השראתו ממחזהו של המחזאי היהודי-אוסטרי ארתור שניצלר,"המעגל". כהן בוחר להעלים משום מה את שמו של מחבר המחזה המקורי, ועל כך אין לעבור בשתיקה.
לבד מזה אפשר בהחלט להחמיא לאפי כהן, והגרסה שלו מצביעה על יכולת לעצב בדיאלוגים קצרים סיטואציות מסקרנות. גם אם לא כל שבע הדמויות שבמחזה הן דמויות תלת-ממדיות - לכל דמות יש קו מאפיין, יש רמז טוב של אופי ובעיקר לדמות הנער (ומעניין שהמחזאי בחר בשבלונה לפיה קוראים לזונה ממין נקבה זונה, ולזונה ממין זכר – נער, וזאת כשבעצם היה צריך לכנות את שניהם זונה א` וזונה ב`).
למעשה רק דמות אחת איננה פלקטית - זאת של פרופסור הממתין, לשווא כנראה, למינויו כדיקן פקולטה, ובין לבין מנהל במשך 12 שנים זוגיות נטולת מין עם אשתו ומחביא "בארון" משיכה מינית לנערים. יוסי יבלונקה הוותיק עושה בתפקיד זה בית ספר למשחק, ומעלה את התהייה איך מוותרים עליו בתיאטראות הגדולים. באולם האינטימי של תמונע הוא חושף קורים דקיקים של מצבי רוח, מצבי נפש, תובנות ותגובות, וטווה עמם דמות שלמה ומרתקת מאוד.
שאר הדמויות במחזה הן זונה (בגילומה הנקי ממניירות של ליאת אקטע), נערה (ריקי בליך מצוינת בעיקר בתמונה השנייה שלה, כשהיא קרבן מיני לתאוותו של אחיה), חייל (תומר בן דוד, במשחק קורקטי) האח (קובי שטמברג, שצועק מדי ומבליע חלקים חשובים בטקסט שלו), אשת הפרופסור (אהובה קרן במשחק רגיש במיוחד בתמונה המשותפת עם יבלונקה) ונער-זונה (עופר עין-גל, שחקן צעיר מאוד עם חוש מידה טוב שמנע ממנו ליפול בפח של ההגזמה הרגילה בתפקידים כאלה).
מבנה המחזה פשוט מאוד ומורכב משבע תמונות הפועלות כמעגל סגור: זונה מפתה חייל (בלי קונדום), אותו חייל מפתה/אונס נערה (ושוב בלי קונדום), בבית אורב לנערה אחיה הבטלן האוהב והחושק שאונס אותה (כן, בלי קונדום). האח מתפרנס כג`יגולו של אישה עשירה מבוגרת, הנשואה לפרופסור המבוגר והמתוסכל, שאינו חושק בה אלא בסקס מזדמן בבית מלון עם נער-זונה. וכשזה האחרון חוטף מכות רצח מאלמונים הוא מוצא מנוח ונחמה אצל הזונה מהתמונה הראשונה. שם מתברר גם מדוע אפי כהן בחר לקרוא למחזהו בשם הדו-משמעי "קשר דם" - שתי הזונות נגועות באיידס.
על פניו, הרעיון הזה של קשר דם נגוע הוא לב לבו של המחזה. אלא שכהן לא ממש התעמק בעניין, והתוצאה שהגילוי על האיידס נראה שרירותי למדי, ולא מטופל במלואו. מה גם שבאחד מקטעי המעבר, לקראת הסוף, אנו רואים את החייל קורא מסמך כלשהו ופורץ בבכי. האם גם הוא כבר נגוע (אם נזכור את העובדה שקיים יחסי מין ללא קונדום)? ואם כן, היכן בדיוק נקטע, אם נקטע, קשר הדם הנגוע?
דליה שימקו ביימה הצגה עדינה מאוד, גם ברגעיה היותר אלימים (שני מקרי האונס), ועיצבה משחק מותאם ומגובש בדרך גלל לסגנון אחיד ושוטף. יש שם כמה וכמה רעיונות יפים, כולל שניים שלושה מעברים אסרטיביים בין התמונות, בתוך במה מעוצבת היטב (דיתי אופק,שעיצבה גם את התלבושות), תאורה מצוינת של קרן גרנק שעזרה לשימקו למלא את החסר (במחזה). ויש גם עיטור מוזיקלי מעולה שלאיש אין קרדיט עליו משום מה.
בסך הכל מדובר בהצגה מעניינת, קומוניקטיבית, שאיננה מנסה להיות מהפכנית או חתרנית, אלא לספר סיפור על שבעה בני אדם, בודדים גם כשהם מחוברים זולתם, קרבנות של עצמם או של סביבתם. כאלה שהתיאטרון יכול להאיר קצת על קיומם.
למועדי הצגות
צבי גורן
15/02/2004
:תאריך יצירה
|